אנבל קראו לה.

היה לה שיער דבשי ועיניים ירוקות. הירוק הכי עצוב שראיתי בחיי.

היו לה דמעות עבות כמו טיפות בגשם הכי חזק ושקוף בעולם.

היא לא הייתה גבוה ולא נמוכה.

היא לא הייתה שמנה והיא לא הייתה רזה. 

היו לה תנועות מדברות.

היו לה פנים נעימות. כאלה שמרגיע להסתכל בהן. פנים יפות שלא תמצא אצל אף דוגמנית בעולם.

היה לה צבע של קפה כזה, קפה טעים של בית הקפה הכי משובח בעיר.

היה לה ריח של אנבל. לשום דבר בעולם לא היה ריח כזה.

היו לה אצבעות שנועדו ללטף, וידיים שנועדו לחבק.

היה לה גוף שדרש מגע של חום. הייתה לה הליכה של פיות.

אבל לאנבל לא היה דבר אחד.

לאנבל לא היה חיוך.

ומכל הדברים שלאנבל יש, כל הדברים הנפלאים הללו, השתוקקתי בכל ליבי לדעת את חיוכה של אנבל.

לדעת כמה נפלא הוא וכמה קורן הוא, כמה מיוחד וכמה משכר הוא, כמה מטריף הוא וכמה כובש הוא.

בנבכי ליבי ידעתי, שכאשר אראה את אנבל מחייכת אנשק אותה.

אנשק את חיוכה הקסום.

הכל שוקע

נובל, נעלם

השמש צוללת

ישר אל הים

עננים את צבעם

הפכו לאפור

הפעם הלילה

שחור וקרוב

מחר יפרחו

פרחים ועצים

השמש תעלה

אל על לרומים

עננים לפתע יפכו בהירים

יזכירו לי חום

מדגדג ונעים

ובין הימים

מעברים צרים

אפשר שם לנוח

בלי כל תנאים

לא להרגיש

אף לא לרגע אחד

רגש קטן

אשר שם הוא נכחד