כמה מהר שזה התחיל

ככה מהר זה נגמר

כרגיל הדחקתי את החלומות שניסו לצעוק לי

לתת לי סטירות כואבות

אני רק הפנתי את הראש

אטמתי את אוזניי

והנה,

התוצאות לפניי.

מזמינות אותי בחום להתמודד עימן,

תופסות אותי חזק בציפורניים ולוחשות:

"אמרנו לך..."

דמעות יורדות כמו נהרות

והן עליי לא מרחמות

קצת מצחקקות, אני כמעט בטוחה

רק מחזקות את האחיזה

הן לא ירפו ממני, את זה אני יודעת

יוכיחו לי שוב כמה טיפשה אני

יוכיחו לי שוב שאני צריכה להקשיב לקולות קטנים

שצועקים בכל הכוח עד כדי לחישות עצובות

לחישות שאף אחד לא מקשיב להן

שאני... לא הקשבתי להן.

אהבה,

נכנסת פתאום בלי הודעה

מחוייכת וקצת מטורפת

גורמת לי להרגיש שוב

את מה שמזמן נעלם

ללכת סתם

לחייך חיוך קטן

להרגיש את הדפיקות

פרפרים ונשיקות

מישהו אמר לי שזה יגיע

ממש לא האמנתי אפילו לא לרגע

נשברתי וצרחתי

כעט שכבר נפלתי

ואז ברגע אחרון

מישהו תפס לי את היד

חזק אבל נעים

אמר לי שהכל בסדר

שהיא דפקה גם על דלתי

בהתחלה היא מבויישת

קטנה ומסתתרת

אך היא הבטיחה

עוד תגדל

והטירוף יטרוף כולם

היא תסתער על העולם

חיוך חושף משהו מושלם

היא הבטיחה ותקיים

גם אם ייגמר

כל סוף הוא התחלה

כך סיפרה לי

האהבה.

הוא הניח אותי הזהירות שובת לב על הספה ופנה לדרכו. אמא התיישבה ליידי. "מה את מתרוצצת כל היום, נטי שלי? מה מתיש אותך כ"כ?"

רציתי לצעוק, לבכות, לדבר. אך לא יכולתי. שתיקה מעיקה וחונקת נחה בתוך גרוני, גוש קטן הולך וגדל לו שם בשקט.

"טוב, את לא במצב של דיבורים." אמרה אמא וקצת בקושי הרימה אותי לחדרי, שם הניחה אותי על מיטתי ולא שכחה לציין:

"שלא תחשבי שמחר אני מוותרת לך על בית-ספר, אז כדאי לך לישון טוב." היא נתנה לי נשיקת לילה טוב,

וכמו פיה קלילה ויצאה מהחדר וסגרה את הדלת ללא קול. עיניי נעצמו.

***

"נטליה, קומי!!!" צרחה מישהי כמשוגעת. "אמא?" שאלתי, חצי רדומה. "לא, מלכת אנגליה!" "מלכת אנגליה? מה את עושה פה?

לא זכור לי שבכלל הזמנתי אותך..." מלמלתי לעצמי. "נטליה, זה ממש לא הזמן לציניות המטופשת שלך.

אני צריכה להיות היום מוקדם בעבודה, ולא הבוס שלי ימלוק את ראשי! אז עכשיו קחי את עצמך בידיים וקומי!" "כן, המלכה."

אמרתי והתיישבתי, ותוך כדי התיישבות נפלתי במין תנוחה אלכסונית על הרצפה. אמא עזרה לי לקום ודחפה אותי באכזריות למקלחת.

"יום טוב, ותאכלי משהו לפי שאת יוצאת!" אמרה בעודה דוחפת מברשת השיניים לידיי וטורקת את הדלת אחריה.

אלוהים, האישה הזאת רוח סערה. צחצחתי את שיניי בעייפות, ובמקום לירוק את המים בלעתי אותם.

"יופי משחה מזורגגת בטעם מנטה-לימון!!!" צרחתי וזרקתי לכיוון לא מוגדר את מברשת השיניים,

שנפלה אחר פגיעה רועשת במראה ישר לתוך האסלה. "אוח, מזל ארור!!" הסתרקתי, התלבשתי וארגנתי את התיק בעצבים.

הפלאפון שלי צלצל. תפסתי אותו במחיצה אכזרית ועניתי. "מי לכל הרוחות מתקשר אליי בבוקר?!" "זאת שלומית." אמר הקול השני ברוגע.

"הו, שלומית. סליחה." אמרתי בלחישה נבוכה. "כן... טוב, בכל מקרה רק רציתי להבהיר כמה דברים. בואי נמחק את מה שהיה אתמול.

לא נתייחס לעובדות השוליות הלאה ונמשיך לעשות הכל במקצועיות. בראשון יש לנו ראיון, זוכרת?" "כן, זוכרת." "טוב, להתראות."

אמרה בקרירות וניתקה. שמתי את התיק על כתפי ואת הפלאפון תחבתי לכיס מכנסי הג'ינס. ירדתי במהירות במדרגות,

כמעט החלקתי שגילתי שכבר שמונה. כאשר הגעתי ליציאה מהבניין, שכחתי שלא נעלתי את הדלת. גאון הדור! רצתי כמשוגעת לבית הספר.

השומר הסתכל בי בשעמום. "שוב מאחרת?" "אוי, תפתח לי וזהו!" אמרתי בעצבים. הוא פתח את השער באדישות ולאחר הוסיף בעוקצנות:

"שיעור ראשון מתמטיקה!" רציתי לירוק לו בפרצוף, אבל החלטתי שלא זה מה שישפר לי את הבוקר. הו, יופי. מתמטיקה.

עם המורה האהובה שלי, שנתקעתי בפרצופה.

כמו טיפשה שכחתי לדפוק על הדלת ונכנסתי בסערה. "אישור?" שאלה המורה בכעס. "אמ... אין לי."

"אני ממש מופתעת. שבי במקום, ועוד פעם אחת תאחרי זה יהיה חמור ביותר!" התיישבתי ליד רונה ונאנחתי.

-

שעתיים מתמטיקה עברו בעצלתיים. נופר שלחה לעברי מבטים מוזרים כל מהלך השיעור. בהפסקה תפסתי את ידה בכוח.

"מה לעזאזל קורה, נופר?!" "מה קורה?" היתממה. "אל תבלבלי לי את המוח, אוקי? מה זה המבטים האלה שאת יורה אלי?"

"איזה מבטים? תגידי, התחרפנת?" היא התעצבנה. "את יודעת מה נופר? את ממש מתחילה לעלות לי על העצבים בזמן האחרון.

שאני מספרת לך משהו את בורחת ממני, את עושה לי דרמות והצגות שאותי לא כל-כך מצחיקות, מפריחה לי פה ושם משפטים מוזרים ולאחר מכן נעלמת... מה את רוצה שאני אבין מכל זה?" "שאולי... אני מנסה להגיד לך משהו." אמרה והשתחררה בפתאומיות מאחיזתי ורצה לאורך המסדרון.

"על זה בדיוק אני מדברת!" צרחתי. הלכתי בזעם והתיישבתי מתחת לעץ. רציתי שאדוארד יבוא ויחבק אותי, ייתן לי להרגיש שגם אם אפול,

הוא יתפוס אותי לפני שארגיש. אך הוא לא הגיע היום לבית הספר, מה שלא שיפר במיוחד את הרגשתי.  

-

נופר:

"נופר, נופר, נופר..." נאנחה ליליאן בקול. "מה?!" שאלתי בחוסר סובלנות. "אל תדאגי, המורה להיסטוריה המטופשת תחכה!

מה את עושה, נופר? מה את זוממת מתחת לאפי?" "אינני זוממת כלום." אמרתי בהחלטיות, יורה לעברה מבט חתולי ששיתק כל אחד,

אפילו אותה. "אל תעשי לי מבטים כאלה, טיפשה. אל תשתמשי בהם סתם." "מה את רוצה?" "אל תדברי אליי כך!

את יודעת בשביל מה אנחנו עושים את כל זה, נכון? את לא שכחת, נכון נופר?" "לא שכחתי." "אז בואי נראה אותך." התחלתי לדקלם:

"אדריוס היה מנהיגנו מההתחלה. הוא היה חזק, החלטי, חכם. כוח נגדי הרג אותו, לאט ובאכזריות.

הכוח הנגדי הזה מנע ממנו להוריש לבנו את שלטונו שלו. לשבט שלנו תמיד היו כוונות טובות. בעצם, היינו שקטים ובלתי נראים. היינו נראים רק כאן, במקום הזה למעלה. אבל שם למטה, היינו לא כלום. שקופים. ארס נכנס לליבו הטוב של אדריוס, לאט וחזק. ארס שהכוח הנגדי גרם לו.

הוא החל לעשות מעשים רעים במקום טובים. שבטו לא הבין מה קורה לו, ומדוע הוא מפר את החוקים אשר הוא קבע בעצמו.

אדריוס רצה בכל רצונו הטוב להסיר מעליו את הארס, אך לא הצליח. לכן, הרג את עצמו. הוא ידע שהוא עושה מעשים רעים,

שהוא גורם רק רע וסבל לאחרים. הוא לא היה יכול לשלוט בעצמו, ולכן שם קץ לחייו. זאת עשה לפני שהצליח להוריש לבנו את שלטונו.

לך הוא נתן את השלטון במקום, וביקש שתבטיחי לו להשמיד את הכוח הנגדי, הכוח שהרג את בנו בדיוק ביום שאדריוס הלך לעולמו.

רק כאשר הכוח הנגדי יעלם מהיקום לחלוטין, תשתחרר נשמתו של בנו היכן שלא תהיה,

והוא ינהיג את השבט כולו ויחזיר אותו למסלול המעשים הטובים, כי רק הוא יכול בכך.

עד אז, השבט מחכה ליום המיוחל בו ישימו קץ לשארית של הכוח הנגדי, מתכונן לקראתו, מתאמן ומתכנן."

"ומי הוא הכוח הנגדי? הגידי לי, נופר." "בתו של מיכאל." "ומי היא בתו של מיכאל?" "נטליה. נטליה היא ביתו של מיכאל."

חזרתי מטה ובכיתי. נשמתו הארורה של בנו של אדריוס! מדוע כך נבנו השבטים? מנוגדים, מטורפים, חסרי כל פרופורציה?!

מדוע הכל עובר בירושת דם? אל אלוהים, למה נקלעתי. היא אפילו לא יודעת באיזה מעגל מטורף היא נמצאת. וזה שהיא נקלעה למעגל הזה,

זה אפילו לא באשמתה. זה באשמת מיכאל הטיפש שהביא ילדים! ללא בושה. והרי ידע שדי, הוא צריך לשים סוף לשושלת אומללה כשלו.

מגורמת רק ניגודים חולניים שלא ניתן לעוצרם. הו, כמובן שושלת רבת עוצמה ויופי, אבל מזיקה יותר מכל ולא באשמתה,

וזה מה שגרם לאומללותה הרבה. אם רק לא היה מיכאל צעיר ופזיז כל כך באופי... אם היה שקול כמו אדריוס שלנו,

והיה מבין שאף אחד לא נגדו אלא בעדו כל הפיצוצים והטירוף היו נחסכים מאיתנו. ואנחנו, רודפים אחרי נשמה שאפילו את מיקומה איננו יודעים,

נאחזים בתקווה לא נראית. אילו רק הייתי יודעת היכן נמצאת הנשמה הזאת... אם היינו יודעים. אם היינו יודעים,

לא היינו צריכים להרוג את נפשה התמימה של נטליה שלי. רק היינו משחררים את הנשמה עצמה, ואז האיחוד כבר היה קורה מעצמו בטבעיות.

טוב, אולי כמה אסונות פה ושם... אבל לא משהו גדול. אך ברור שאין זה טבעי ונורמאלי, מציאת נשמות. גילו נשמות. בטח שלא בשבטנו.

אני יכולה להמשיך לחלום, בקיצור. מה שהכי מטומטם בכל הסיפור הזה, שבדרך כלל הנשמות מודעות לכל מה שתרחש בינתיים.

הן יודעות מי מחפש אותן וכמה תלוי בהן. אבל הן לא יכולות להתגלות, זה נגד חוקי הטבע. לצערי.  

***

ישבתי לי שם, בביתי שלי. משהו שהיה באמת שלי. הסרתי את המסכות, והבטתי בראי. די בהערצה, הייתי אומר.

מהמראה נשקף לו כבר גבר חסון, מטר שמונים. עיניו אדומות דבשיות, יורקות אש מכשפת. שפתיו עבותות ואדומות כדובדבנים וסגורות

כמו במנעול מסתורי. שיערו השחור פחם נח על ראשו בפראות, קצוות אחדות קופצות בשובבות מרמזת. כולו לבן כשלג. וזה הייתי אני ולא אחר.

אם מישהו רק היה יודע שהייתי זה אני, בכל תפארתי ונשמתי. שאני דניאל. בנו של אדריוס. אך אינני יכול לגלות, גם אם ארצה מאוד.

אין לדעת איזה אסון טבע יתחולל. ואיך יגלו אותי... זה לא בגדר האפשרי, לצערי.

אדוארד

~~~~~~~~~~~~~

מקווה שאהבתם!(:

לירי3>