ושוב אני תקועה.
יושבת מול המקלדת הארורה של המחשב
ולא מוצאת את המילים.
היום בכלל, נראה כיאלו הכל תקוע.
הימים עבורים, רק עוברים,
בלי שום תכלית, בלי שום תוכן.
והיום פתאום, סוף סוף
ולצערי,
נכנסה בי העצבות.
מגיע הערב ואתה לא מתקשר.
אני לא מרגישה אותך, אבל
ההרגל, הציפייה לשיחה בין 20:00-23:00
כנראה עוד נשארו בתוכי.
זה מוזר לי לחשוב שמגיע הערב ואין לי את מי לשתף
במה שעברתי, ואין מי שישתף אותי.
פתאום יש לי גוש גדול בגרון,
וחור ענק בבטן.
הם מכאיבים, ולוחצים.
והלוואי ויעלמו.
אנשים שואלים אותי,
מה איתך והאם חזרת מהצבא,
לחלקם אני לא מסבירה דבר.
ורק עונה בשלילה,
לחלקם אני מספרת,
אבל רק בכמה מילים.
כל מי ששומע, מופתע,
זה מרגיז אותי.
כי גם אני הייתי מופתעת.
כל מי ששומע אומר-
" נו טוב דיי אין מה לדבר, אתם עוד תחזרו"
אנשים לא מבינים לליבי.
אתה תחזור או לא תחזור..
זה כבר לא משנה ולא אכפת.
אני כועסת, אני רותחת.
הכאב שלי הוא מעבר לדמעות שמסרבות לצאת.
אני חסמתי אותך.
חסמתי אותך בראשי
חסמתי אותך מליבי.
אני כותבת כדיי להרגיש,
אבל משום מה לא יוצא לי דבר.
זה חזק מידי,
הכל חזק מידי
פגעת חזק מידי
הלכת רחוק מידי.
אני מדברת ללא רגש,
רק האצבעות שזזות על המקלדת,
מתרגמות את ליבי, אולי
את מה שאני צריכה להרגיש, או את מה שאני מרגישה
בעמקי נשמתי..
המובנות מאליו, הפשטות של הדברים.
ההתנהלות של הדברים שקרו.
אני פגועה.
אני אף פעם לא הרגשתי ככה.
כלכך קטנה.
את הקטנת אותי.
את דרכת עליי.
אתה השתקת את קולי,
כלא היה ,
כלא חשוב.
אתה אומר מילים,רק כמה מילים
והן אך ורק שלך.
אולי אתה לא יודע מה המשמעות שלהן.
לאחר מכן אתה אומר עוד מילים,
מילים יפות,
שמעבדות את הרגש, הסימליות
והמשמעות הכלכך יפה שלהן.
אתה אומר הכל ולא כלום.
אתה בעיקר שותק.
אתה בעיקר לא מקשיב.
לא שומע,
מחליט.
לבד.
פתאום.
או לא פתאום, אולי משהו התבשל
בתוכך- שזה גם בעצם שקר
הנקודה, היא שאתה מחליט.
לגמרי לבד.
מחלק פקודות,
ומצפה שדברים ישכחו,
יסתדרו מעצמם.
יחזרו לקדמותם אולי
יתקדמו קדימה
ישכחו,
יעלמו.
אני לא טלוויזיה.
ולא מחשב.
לא מכבים אותי.
קוראים ומבקרים יקרים,
מתנצלת על היומן הלא ברור שהפכתי את הבלוג שלי.
זה עוזר לי, לשחרר.
אפילו ללא הבנתכם, אולי תוכלי להתחבר אל המילים.
לדמייין לכם סיפור משלכם..
חג אביב שמח,
מלא בהחלות חדשות, ומשובחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי