קרה היה משום שחייב אותי ליצור איתך קשר,
התקשרת אליי בערב.
סיפרתי לך מה קרה.
לאחר מכן, אמרת לי " מה שלומך? את נשמעת שמחה. "
נכון שחכתי. נפרדנו, אני אמורה להישמע שבורה כשאני שומעת את הקול שלך
כמה לא מתחשב מצידי.
אמרתי לך שאני בסדר. אבל סיפרתי לך שאתמול בלילה
התמלאתי דאגה כלפייך, שהרגשתי שקשה לו, שקרה משהו בצבא.
" אני לא מאמין, אני לא מבין איך זה קורה איך את מרגישה אותי"
משהו כזה הוא אמר.
סיפר לי על היום הכי מחורבן שהיה לו בחיים.
סיפר שרצה להתקשר אליי,
סיפר שהיה צריך לשמוע את הקול שלי.
שרק רצה שהגיד לו " מאמא הכל יהיה בסדר, אתה כבר עוד רגע בבית"
שאלת אם אני עונדת את הטבעת שנתת לי.
שתקתי לרגע.
השבתי, שלפעמים.
לא טרחתי לומר שהיא איבדה את המשמעות שלה.
הקשבתי לכל מה שהיה לו לומר, שאלתי מידי פעם שאלות.
הכל שלי נשאר באותו טון כל הזמן.
לא נשמע על קולי כיאלו אני זועקת לחיבוק.
זועקת מכעס.
זועקת מאהבה.
שום דבר מאלה לא נשמע.
ככה המשכנו לדבר, במשך 20 דק'.
הוא מדבר כיאלו עכשיו לא נפרדנו
" מאמא וחיים שלי "
ואני עוצרת את עצמי מלצעוק.
___________________________
זה מרגיש כמו שקט שאחרי הסערה,
זה מרגיש כיאלו עוד רגע הכל יחזור לקדמותו.
רק שסערה של ממש, לא באמת התרחשה.
רק כמה אירועים קטנים שהצטברו והצטברו...
רק שהשקט לא באמת שקט,
ושאת אותם הדברים הקטנים - אתה הפכת לגדולים.
אתה הפכת לפרידה.
אתה יודע מה אני רוצה לשמוע,
וכל השבוע לא נתת לי לשמוע את מה שרציתי.
גרמת לי להתפוצץ עלייך,
גרמת לי להרגיש טיפשה.
אז לא. זה לא שקט,
וזה לא קטן.
זה אתה שלא בסדר.
ואני לא ארשה לעצמי לסלוח לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי