11:6 , יום שבת.
פקחתי את עניי, אל תוך מחשבות שלא מרפות
אל תוך מועקה גדולה בבטן.
ניסיתי לחזור לישון, אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית.
אני לא להפסיק לחשוב על השיחה שלנו מליל אמש.
הייתי כלכך חזקה. אבל בכל זאת הרגשתי,
שאני עומדת איפשהו באמצע.
התקשרתי. בכל זאת מדובר בשלוש שנים..
היית מופתע. אולי גם קצת שמח.
אחרכך אמרתי לך שאני מרגישה באמצע,
שאני רוצה לדעת מה אתה מרגיש. שאם זה סופי אני מתקדמת.
הקול שלך הפך לקר ורישמי.
והיה נראה כיאלו אתה קורא טקסט מדף שניצב מול ענייך.
גם שאמרת שזה קשה לך ושאתה מתגעגע, קולך היה ללא רגש.
מגיע מעבר לאיזה קיר שמפריד בינך ולבין עצמך.
איפשהו רחוק מכאן...
הסברתי לך שאני בסדר.
ובאותה נשימה הסברתי שקשה לי בלילות.
שאני פגועה. ושלא מסוגלת ללא לחשוב
על איך יידך קלה על ההדק.
על איך נתתי לך את נשמתי.
איך הקדשתי בשבילך את נשימותיי
ואת ליבי, נתתי לך בתוך כפות יידך.
הסברתי לך איך פתאום ריסקת אותם,
איך סגרת, הרסת, הפלת הכל.
כלא היה.כלא רלוונטי.
הסברתי לך שזה היה מפתיע.
השתתקת. כעסת.
אחרכך הלכת. אבל חזרת אליי שוב.
וגם סימסת.
הרגשתי שאין יותר מה להגיד.
אני כבר פגועה. וזה לא משנה.
אין לך מה לומר שישפר את הרגשותי.
אבל בכל זאת דיברנו,
רק סתם, לעדכן.
הכל שלך שוב היה שלך.
אבל לא להרבה זמן...
שביקשת שאמשיך מהמקום שקטעת אותי.
שוב כעסת.
השתמשת במילים.
" זה מת"
" אני רוצה לסגור את הפרק הזה של החיים שלי לתמיד "
" הלוואי ותכירי מישהו שיעשה לך טוב "
אני לא יודעת מה יותר שבר אותי.
הדיבור החסר רגשות שלך,
הטון הקר המנוקר שלך.
או המילים שיצאו לך מהפה.
כעסתי. רתחתי. צעקתי עלייך.
הרגשתי שאתה כמו ילד קטן, שרואה סוכריה ציבעונית ומתוקה,
והוא גונב אותה. והוא יודע שאסור, אבל הוא לא מבין את המשמעות.
אמרת לי " מה את רוצה שאגיד לך? שאני לא אוהב אותך??? אני כן. "
הרגשתי שאין טעם לדבר איתך.
הרגשתי שאף אחד לא יאמין.
הרגשתי אני חוסר אמינות.
הרגשתי שהכל שקר.
הרגשתי שבן אדם שאוהב לא מתנהג ככה.
הרגשתי שזה לא בריא לי.
אני לא יודעצת מה יותר מפחיד אותי.
אם זה התבשל ככה הרבה זמן, והכל היה שקר.
כל הפרחים, המכתבי האהבה, המבטים,
השתיקות המתוקות.
או שזה קרה פתאום,
כמו תמיד.
הגחמה שלך.
במילים שלך ליתר דיוק" אגואיסטיות. בעצם אי אפשר לקרוא לזה אגואיסטיות. זה גחמה
שאני צריך לעשות מיד, לזרוק הכל, לא להסתכל על האחר, לשים בלוק על העבר."
אני באמת לא יודעת מה יותר פוגע.
אני כלכך מנסה לשמור על אופטימיות.
כל השבועיים וחצי האלה, לא נתתי לעצמי לשקוע.
ומי חשב ששיחה איתך תפיל אותי.
תפיל אותי ככה.
החוסר רגישות שלך, ההפכפכות שלך.
הזעם שלך.הטונים בשיחה, שפתאום רכים,
פתאום רחוקים, פתאום עולים גבוה,ללא סיבה.
הטיפות רוע שיצאו ממך.
זה לא ניר שהכרתי.
ואני לא רוצה להכיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי