כבר כמעט עברה שנה.
בימים האחרונים תחושה מוזרה,
שאיני מכירה, התלוותה אליי.
משהו בין געגוע עצבות
ומרחק.
אני מצטערת סבתא,
מצטערת שאני מקדישה לא מספיק
זמן למחשבות עלייך.
הזמן עובר, ואת יודעת,
כמה דברים קרו השנה.
כמה הייתי צריכה להיות בשביל אמא
וגם בשביל עצמי.
אני כן חושבת עלייך ונזכרת בך כל יום,
פשוט לא מספיק.
אולי כי זה קשה מידי,
אולי הרחקתי את זה ממני
כי איני מסגולת להתמודד.
לא משנה מה,סבתא אני מתגעגעת .
אני כבר כמעט אישה.
מאז שהלכת.. כלכך הרבה השתנה.
והלוואי והיית כאן להיות בי גאה.
הלוואי והיית מתקשרת לומר מזל טוב,
הלוואי והיית מכינה לי מרק.
הלוואי והיית עוזרת עכשיו לאמא.
הלוואי והייתי יכולתה לתת לך כמו שנתת לי-
או אפילו רק חלק קטן.
הלוואי והייתי יכולה לומר, לך
רק עוד פעם אחת
כמה שאני אוהבת אותך.
כמה שאני מוקירה תודה.
הלוואי והייתי מצליחה להכנס לתוך
הלב שלי ולהוציא את כל הזיכרונות,
את כל החיים, אבל משהו שם תקוע.
משהו לא נותן לי.
זה חסום. וזה מעצבן.
הרי היית כלכך חשובה בחיים שלי..
איך פתאום איני מצליחה לשלוף זיכרונות?
לשלוף תחושות?
לפעמים אני מסתכלת על רון הקטן,
ומתמלאת דמעות. איך הוא לא זכה להכיר
סבתא מדהימה כמוך.
אני יספר לו. אני יספר לו הכל.
אני יספר לו שאהבת אותו עוד לפני שנולד.
וגם לקטנים, השובבים שבדרך,
שעוד כמה ימים צאו אל העולם,
גם להם אני יספר. יספר עלייך.
תנוחי סבתא יקרה שלי,
תנוחי על כל השנים שרק דאגת
תנוחי על כל השנים שחלית.
תשמרו עלינו מלמעה.
את וסבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי