אני נושמת,
בולעת עוד מטף דמעות שמאיים לצאת,
נושמת עוד נשימה עמוקה.
והפעם קצת מתקשה לעמוד במשימה.
הרגשת ייאוש,
אולי יותר מאי פעם
והכחשה ,
בתקווה שתציל אותי,
הפעם.
כי ההרגשה היא שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה שוב.
אני נוטה להאשים את עצמי,
כי דברים חזרו על עצמם,
אבל בתוכי, אני זועמת
כי זה לא רק אשמתי.
ואם אגיד את זה בקול רם, אף אחד לא יאמין,
וגם אני אקשה להאמין למילותי,
הרי אדם יוצר את גורלו.
איו אני לוקחת מעצמי את האשמה,
לפעמים אכן טעיתי,
לפעמים הלכתי עם אמונתיי,
עם כאביי ופצעיי
ויצאתי לרחובות עם הצהרות.
אני לא מתביישת לדבר, אני חושבת שיש לי מה לומר.
והרגשתי צורך לצעוק, שסוף סוף ניצחתי.
שהם לא חיסלו את כל נשמתי, האכולה.
ושחכתי שמילותיי יכולות לפגוע בקרובי.
זו הייתה הטעות שלי.
מאחרים.. שלא "רואים" את העולם כמוני,
זה לא משנה..
כי הם ידעו לפגוע, לחדור לפרטיותי,
ולהמשיך לסובב סכין בעל להב חד ולוהט במיוחד
בתוך הלב שלי, שוב ושוב ושוב.
אז לא, לא הפריע לי.לא הפריע שלא קיבלו את הדרך שלי.
אבל כן טעיתי, כי פגעתי בקרובי.
אני מרגישה חסרת אונים,
כי למרות הניתוק הכמעט מחולט מהחיים הבלתי פסוקים האלה
בתל אביב.
והאמת, שאף פעם, לא באמת נשמתי את האוויר הזה שכולם נשמו,
אבל למרות זאת, היום,
אחרי תקופה ארוכה של התנתקות באמת כמעט מוחלטת,
גם מכל הברנז'ה הזו..
אני מרגישה כיאלו אנחנו חיים במאורות עקרבים.
אי אפשר לעצום עניים,
אי אפשר לחייך מבלי שמשהו רע יפריע .
אי אפשר להתרחק מכאו,
אי אפשר ללכת מבלי שיסתכלו וידברו,
ויגדו תמיד דברים רעים,
אי אפשר לטעות מבלי שישמו לב.
אי אפשר לכעוס, כי לא יתנו לך מקום לדבר,
אי אפשר לזכות באמון של אף אחד,
אי אפשר להאמין.
אי אפשר לתת מבלי שיחשוב שמה זו כוונה נסתרת.
אי אפשר לחיות, מבלי יחשקו בדשא השכן.
אי אפשר לתקן, כי מה שמקולל נזרק.
אני בחורה, אני גם מדברת, אני גם מרכלת,
אני לא מושלמת, ולפעמים עושה דברים לא טובים.
אבל אני לא חיה את כל הדברים האלה,
אני בחלט לא תמימה, אבל כל פעם,
שקורה כאן משהו, אני מרגישה כיאלו נשבר שיא חדש,
הגבולות כבר מזמן היטשטו כאן.. ומבחיניתי.. נגמרו התירוצים.
יש כאלה שאומרים שאני מיושנת,
שאני תמימה.
ואני מודיעה לכם שאני ממש לא.
העניין הוא, שמי שמשקר, חושב תמיד שמשקרים אותו.
ועל זה הכל מתבסס כאן.
זה מייאש אותי, אבל מחזק.
כי אני מאמינה באהבה, אני מאמינה בחברות באמת.
אני מאמינה שאהבה מתחזקים ולא זורקים
אני מאמינה בסליחה,
כי אני לא קיבלתי שום דבר בקלות בחיים האלה,
אבל היום אני נמצאת במקום שמה שיש לי
זכיתי בו, ונראה כיאלו שמה שיש לי
אנשים בכלל לא מאמינה, ומפקפקים בקיומו.
וזה הניצחון הקטן והאישי שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי