משפ' חורגין, הבלוג

את השבת פתחנו, סבתא רגינה ואנוכי, בניחום-אבלים.

מיד בפותחו את הדלת מזמין אותנו רומֵק, האלמן הטרי שטיפל במסירות באשתו חולת הסרטן בשנתיים האחרונות, להצטרף לארוחת הבוקר המשפחתית שנוכחים בה כל ילדיו ונכדיו. אנחנו מסרבים בנימוס והוא מלווה אותנו ומתיישב עימנו כדי לשאול מה ואיך חיהל'ה. אנחנו מחזירים לו בשאלה: מה זה היה פתאום ואיך עם גֶנְיָה. אה, הוא אומר, בסוף זה בכלל האבעבועות-רוח גמרו אותה. זה מהמשפחה של ההרפס, נכון שלא ידעתם. גם אנחנו לא, אבל כשזה הגיע למוח, זהו, זה היה הסוף.

דווקא חיהל'ה?! הוא נזכר ומתעשת פתאום, דווקא היא מכל האנשים, כאילו שאין לה מספיק.

אח"כ כשסבתא רגינה מתרחקת מעט, לדבר עם מכרים רחוקים, הוא אומר לי, ותשמע עוד משהו, שתדע לך, זה לא כדאי להיות ליד הבנאדם בדיוק בשניה שהנשמה עוזבת אותו. אתה יודע, אני לא בנאדם דתי, אבל זה פלאי ומוזר איך יש בנאדם, עם מבט בעיניים והכל, ופתאום לפתע אין בו רוח והוא נהיה חלול. מאד טראומתי זה להיות ברגע הזה שם. אף אחד לא הזהיר אותנו. גם הרופאים לא אמרו שום דבר, וזה מלווה אותנו עכשיו כל הזמן.

בת 75 היתה גניה במותה.

***

לפני כחודש ומשהו, כשהיינו חיהל'ה ואני אצל דודה יולה לניחום אבלים, ושאלנו, יולה, אבל מה זה היה פתאום עם יאשה וכיצד, סיפרה יולה כיצד, באמצע הלילה, בלילה שלפני היום בו היה צריך להילקח למוסד הסיעודי, כי דעתו וזכרונו נשתכחו ממנו בשנתיים האחרונות, וכבר לא היה ניתן לתחזק אותו בביתו. בלילה הזה, מתוך שנתה הרופפת והטרופה, נגעה ביאשה שהפסיק להיאנח, והנה הוא נוקשה וקר.

יאשה, יאשה, היא קראה לבן-זוגה ב-63 השנים האחרונות, והוא לא ענה. מאד טראומתי זה היה, היא אמרה, כשהאיש שלי מת. הוא היה כזה גבר חזק! חכם! אף פעם הוא לא אמר לי לא!

עכשיו היא מתקשרת פעם בשבוע לשאול מה שלום חיהל'ה, ולא מאמינה ונאנחת עמוקות במבטא הרוסי החם שלה, שתמיד כל כך אהבתי. דווקא חיהל'ה?! היא מתמרמרת כולה, ואנחנו נפרדים בטלפון כזוג אוהבים אשר מי יודע מתי ואם יפגשו שוב.

בן 85 היה יאשה במותו.

***

אתמול בערב, בשעת הביקור במחלקת טיפול-נמרץ, עיסיתי את ידיה וכפות רגליה של חיהל'ה ושרתי לה שיר שהיינו שרים בשני קולות בהיותנו ילדים. כל-כולה תפוחה ובצקית וחסרת תנועה, חוץ מבית החזה שנאבק על כל נשימה והוא עולה ויורד בכבדות אך גם בעקשנות. היססתי מעט כששמעתי מפי עצמי את מילות השיר, אבל אז אמרתי לעצמי, לעזאזל, העיקר שיישמע לה מוכר ותיזכר בשני הקולות, ויזדמזמו בה המילים ושורותיה שלה. גם לא הצלחתי להיזכר בשום שיר אחר. נתקע וזהו.

היום בצהריים באתי ביחד עם רגינה והמשכתי בדיוק מאותה נקודה בה הפסקתי. עיסוי הידיים וכפות הרגליים והשיר המטומטם הזה שנתקע לי כמו בפטיפון מקולקל. סבתא רגינה שואלת מדוע אינני שם על ידיי את כפפות הגומי ואני מזדעם עליה. היית רוצה שאעשה לך מסאג' עם כפפות גומי, סבתאל'ה? תגידי? יותר טוב תקראי לאחות שיפעילו לה את הכריות לחיצה האלה. כנראה שכחו להפעיל אותן.

חיהל'ה, חיהל'ה, תשירי יחד איתי, תפתחי את העיניים אם את יכולה, תאותתי לי. הנה, אני שורק בשבילך.

ושני חריצי-עיניים דקים נפתחים לפתע במאמץ, ונסגרים, ונפתחים בקושי, ואני רואה בעדם את גלגלי עיניה הדהויות מנסים להתמקד, מתפלאים, בוהים, ושוב תריסי עפעפיה מוגפים למקומם.

אני מתלהב ושר את השיר שוב, הפעם בעוצמה גדולה יותר. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. ולפתע נזכר ב"סליחות" שכה אהבה, ושורק אותו ברכות אל מול פניה, מחפש הד תודעה בעיניה. וסבתא רגינה בדיוק חוזרת ומתלהבת מהרמזים לאיזה שמץ-הכרה, מצטרפת אלי בשירת ה"הללויה", זוכה האירוויזיון 77', ושנינו מגניבים מבטים חוששים לעמדת האחיות הסמוכה, שלא יבואו ויהסו אותנו באמצע השיר, אבל גם מפסיקים בעצמנו כשחיהל'ה שוב שוקעת אל התרדמת, ושירתנו גוועת יחד איתה.

מחר ימלאו לה 49.