משפ' חורגין, הבלוג

(נכתב ופורסם לראשונה בפורום המגירה של IOL ז"ל, 1-05-2001 בתחתית הדף)

זה היה חיזיון מה שלא רואים כל יום, איך העולם נהיה אוֹקֶר
ואו-טוֹ-טוֹ תיכף יהיה אור חזק ובוּם ודי.

נו אז אני אמרתי לעצמי, רגינה, זהו זה, את את שלך עשית,
גידלת ילדים ונכדים לתפארת מדינת ישראל, ודי. מספיק.
הנה סימן: מתי שהעולם נהיה בצבעים של קקי, זה בדיוק
מתי לָגִיד שלום.

אז הלכתי לגיד שלום לאבי ומָמי והנכדים שלי גועל: חיה המתה
וציפורה הקטנה וגם זה שאומר מה הוא אח חורג, ואמרתי שלום לכם
אני הולכת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה, זה הסוף שלי וגמרנו.
אז הם אמרו: טוב.

כולירות שתישרפו כולכם, חארות קטנות וצואות זעירים אחד אחד, טפו.
סבתא רגינה לא הולכת לשום מקום, נא לכם בעין. זה סתם בעיה
של מזג אוויר, מה אני מטומטמת כמו משפחה שלי?

קָאקִים מִניאטוּרוֹת.
לא כמו זֶליג שלי שב-34' היה הקקה הכי גדול בשכונה שלי בווָרשה.
מרוב נֶרְוִוים לא נרדמתי כל הלילה אמש.

-

עכשיו הם כולם הלכו לאולמי תאתרון תמונע להכיר
את החברים שלהם מהמגירה.
אוֹז אני התיישבתי במרץ לספר לכם שתדעו שכל המשפחה שלי
נבלות מהזבל, כל משפחת חורגין הזאתי מחראה ניידת
שרצה בכיוון שלכם עכשיו.

חרא אולם.
צפוף ומסריח מנאדות ונאדים.
מרוב גועל בא לי שלשול פיזי ממש.