אבא של חיה-המתה תמיד קרא לה שלימאזעל.
חסרת-מזל.
מאז ינקותה ועד צאת נשמתו.
פעם אחת, בפעם האחת והיחידה בחייה שיצאה לפעילות
ב"תנועה", בהיותה כבת 15-16, פגע בה אוטו-פרייבט בזמן שהשתרכה על אופניה
מאחורי קבוצת הרוכבים. היא נחבלה, נשרטה ודיממה, אבל לאביה, שהוזעק לקחת אותה משם,
היה רק דבר אחד להגיד לה:
"שלימאזעל!" הוא צרח עליה. "שלימאזעל!!!"
(והמבט הזה בעיניו, המתעב, הבז, השונא)
ואסר על הנערה, הסגורה ממילא, ללכת יותר ל"תנועה".
אח"כ הדברים הרגילים, אתם יודעים, אשפוז
ארוך במחלקה הפסיכיאטרית מיד עם הגיוס. שחרור. התקפים פסיכוטיים נוספים. אשפוזים.
שחרורים. עבודות מוגבלות. היכרויות מוגבלות. אשפוזים. חבר גרוש. הריון, נישואין,
לידה, אשפוז מלווה בתינוקת, גירושין, כך בסדר הזה, והכל כבתוך כשנה.
חזרה לבית ההורים. גירוש מבית ההורים-
ע"י אביה. דירה שכורה עם ילדה קטנה שגדלה וצמחה להיות בדיוק כמו אמה – שלימאזעל,
שאושפזה לראשונה במחלקה הפסיכיאטרית כבר בגיל 12 והטלטלה לאחר מכן במוסדות נוער
רחוקים וחסרי אופק, וצמחה להיות כיום, בגיל 27, ארזנית בסופרמרקט.
אבל נחזור לחיה'לה, שעדיין לא מתה והיא השלימאזעל
הראשית כאן היום, שחטפה אח"כ סרטן השד, נותחה ושרדה, חטפה אח"כ שפעת חזירים,
שכבה בקומה חודשיים בטיפול נמרץ, התעוררה, שוקמה ושרדה, שכבר חודשיים לא הולכת
לעבודתה המוגבלת, 3.5 שעות ביום, כי אינה יודעת אם יש לה עצירות או שלשול ומה יקרה
אם פתאום באוטובוס היא תצטרך, שמתקשרת לאחיה כל כמה שעות, לעדכן אותו איך ומה
מתרחש בחור התחת שלה.
חיה המתה שעדיין לא מתה, שהיום, בשעה שבאה
לסדר לסבתא רגינה הדימנטית את הכדורים ומשהבחינה כי זו הזקנה, אמה-יולדתה, שוב
מאבדת את שיווי משקלה ומשתטחת על הרצפה, באה להושיט לה יד ומצאה את עצמה נופלת
עליה בכל כובד משמניה ורומסת את עצמותיה של הקשישה תשושת הנפש לדק. השלימאזעל הזאת,
חיהל'ה שעוד לא מתה, שתמות אמן.
הבן-אלף הזה, אבאשלי, אבאשלה, אבאשלנו, ידע
לקלל כמו שצריך, הזבל.
מארה על גולגולתו הנרקבת בקבר.
טפי, ססססאמק. חראעולם, ביצ'ז. כלבות
אהובות שלי. תזדיינו נבלות.
אמשיך לעדכן - מי מת ומי גם כן. אמן.
הבחירה הראשונה שלי תהיה, אם זה יגיע לידיי,
השלימאזעל, כי פשוט אין לה מזל, ודי כבר
עם זה. די כבר.
מה כאן לא הבנת, סתומה. מה, שלימאזעל, מה, פגע-רע,
מה ?!?!
בהמה מסכנה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
