ואתה מחבק חזק ואומר "בואי, תתקרבי, יש לי משהו לומר לך" ואני כמו טיפשה התקרבתי. "את הדבר היחידי שיש לי בעולם". ואני כמו טיפשה האמנתי.
ואז כשזה נגמר לא ידעתי איפה לשים את עצמי וכמו כלבה תמיד ידעתי לחזור אליך כשתקרא לי.
כן, כנראה שאתה החולשה של אחת כמוני, דווקא אתה... העקב אכילס שלי. קורע אותי ואוכל אותי מבפנים, צולע אותי ושורף אותי, מחרמן אותי וגונח בי, וצורח עליי ומרחיק אותי ואח"כ שוב דואג שאחזור אל הפינה הקרה הזאת, והלא כל-כך יקרה.
אתה, אתה הסיבה שאני עדיין לא מצאתי את עצמי בפינה חמה אחרת, ואתה הסיבה שאני מכורה, ואתה הסיבה שאני אני ואתה החלק הכי חזק שבי, החלק היחיד שאני צריכה לנתק ממני הוא אתה, אתה ואתה.
וכשאתה הולך זה כאילו אתה קורע בי איזה וריד, חותך אותו במספריים לא חדים, כאילו בכוונה שזה לא ייקרע לגמרי. כאילו אתה אוהב את זה כשכואב לי, תמיד ידעתי שאתה כזה. וכשאתה הולך אני יכולה להישבע לעצמי שאני אפסית בלעדיך ואני אוריד עוד קילו עוד שתיים וזה כבר הפך לארבע-עשרה ומשום מה זה אף פעם לא נגמר וזה כאילו זה לא משתנה, כל פעם...
וכשאתה מחייך אתה מעביר בי צמרמורת , יש לך את החיוך הזה שיכול לשתק אותי, לגרום לי לבכות ולחייך בו-זמנית, לגרום לי להתחרמן עליך ואח"כ לשכוח אותך, כמו שזה תמיד אצלנו. כשאתה מחייך אתה מסוגל לעולם שלי להיראות קצת פחות מציאותי.
וכשאנחנו נפרדים שוב אני יכולה להישבע לעצמי שטוב יותר בלעדיך. אפילו שזה לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
