רציתי משהו פשוט. משהו מתאים. חשבתי שאתה יושב בדיוק במשבצת הזאת.

חשבתי שהבעיות היחידות שיהיה לנו הן שאני עובדת ביום ואתה עובד בלילה.

אבל כמה טעיתי. על זה יכלנו להתגבר כמו גדולים. התגברנו, באיזושהי צורה.

לי ולך לא היו אף בעיות. גם לא יהיו לנו, בהווה המקביל בו אנחנו כן בכל זאת ביחד בסוף.

הבעיה היחידה, וזאת וואחד בעיה, זו היא. 45 ק"ג של בשר מבוזבז שמבזבז לנו חמצן ומקום על כדור הארץ.

לא הייתי מצפה לכזה טוויסט בעלילה בחיים. מצד אחד לא קשור לכלום ופתאומי, מצד שני כל כך צ'יזי.

הכי 90210. טוב, אומרים באמת שהניינטיז חוזרים.

אפילו שאמרת לי לא להאמין אני בכל זאת כן מאמינה.

אמרת במפורש שאתה לא רוצה שאני אאמין כי אתה יודע שזה כואב ואתה לא רוצה שיכאב לי אפילו לשניה.

אף פעם לא פגשתי מישהו שהיה לו כל כך אכפת ממני כל כך מהר. ושגם לא שיקר לי אף פעם.

ושעניין אותי כל כך.

ושהיה לי איתו בקשר שלם מה שלי ולך היה רק בהחלפת מבטים קצרה בעיניים.

אני לא יכולה שלא להאמין. הבטחתי להיות חזקה, בשביל שנינו, ואני בינתיים עומדת בזה יפה.

כלומר, עוד מתמודדת עם מצבי רוח ברמת מאניה-דיפרסיה, אבל אפילו הודעה קטנטנה לא שלחתי לך. נאדה.

אתה לא מכיר אותי מספיק זמן כדי להבין מה זה אומר מבחינתי להצליח להתאפק. אני לא יודעת בכלל מה זה להתאפק.

ואני מתאפקת כל כך יפה, פשוט כי אתה ביקשת.

הדבר היחיד, הוא שאני כבר ממש ממש מחכה. כמה יפה יהיה היום הזה שאני לא אצטרך להתאפק בו יותר.