"נו ו.."
"תודה רבה.."
"חבל שעושים רק את זה.."
הנהון קל עם הראש.
אלו ועוד, תגובות שקיבלתי יחד עם חבריי כשחילקנו סטיקרים עם הכיתוב "גלעד עדיין חי".
תהיתי אם להתפלא מהאדישות, או לשמוח על ההיענות, או להיות מתוסכלת מהעובדה, שהילד הזה, 902 יום בשבי, והמספר לא הולך וקטן.
ביום שישי האחרון בשעה 12:30 באחת הרחבות פה בעיר, נערך מפגן שקרא להחזיר את גלעד שליט הביתה.
נערכו עשרות מפגנים, נכתבו עשרות כתבות, הפגינו מול בתי נציגינו בממשלה, נכתבו מליוני מכתבים, נשפכו מליארדים של דמעות.
למה הילד הזה עוד לא בבית?
כולם שואלים, ושואלים, ומדביקים וצועקים ובוכים ומחפשים ואף אחד, עוד לא ענה עליה.
"אני לא מתעסק בפוליטיקה, אני רוצה שחבר שלי יחזור הביתה" אמר בחור אשר עבר טירונות ביחד עם גלעד.
אז נערך מפגן, הגיעו הרבה, הרבה בני נוער, ואני ביניהם.
מודה, הפגנה או מפגן ראשון שאני נוכחת בו, אני חושבת שזה בגלל העובדה שהאדישות של האנשים, מעצבנת אותי. התגובות, הפסיביות, ההתעסקות הזו בשוליים, כשיש בדיוק מטרה אחת, להחזיר אותו הביתה, לאימא ואבא, לשחרר אותו כבר מהצבא, הוא עדיין מגוייס, כשכל חבריו השתחררו מצה"ל לפני שלושה חודשים.
"אמא ואבא יקרים, משפחתי היקרה, אני מוסר לכם את געגועי הרבים, שנתיים קשות וארוכות עברו עלי מאז נפרדתי מכם ונאלצתי להתחיל לחיות בתנאי מעצר.
אני אמשיך לסבול מקשיים בריאותיים ונפשיים ודכאונות רבים הקיימים [...]
כמו במכתביי בקודמים, אני מקווה מאוד שמצבכם הבריאותי והנפשי לא נפגע מאז שהתחלתם לחיות בלעדיי.
אני עדיין ממשיך לחשוב ולחלום על היום בו אשתחרר ואפגוש אתכם שוב, ועדין נשארה לי תקווה שהיום הזה קרוב, אך אני יודע שהדבר אינו תלוי בי ובכם.
אני פונה לממשלה, שלא תזניח את המשא ומתן לשחרורי ותכוון את מאמציה רק בשחרור החיילים בלבנון.
מתגעגע, גלעד."
יוני 2008
למה רק למספר של אנשים כואב לקרוא את זה? למה רק מספר ולא לכולם?
אז נכון, זה לא הבן שלכם, זה לא האח שלכם, זה לא הבנדוד וזה גם לא האבא שלכם שנמצא שם.
אבל זה הבן של אימא שלו, והבן של אבא שלו, והאח של האחים שלו.
והוא אחד מאיתנו, הוא ישראלי, ישראלי שהתגייס לצה"ל במטרה להגן על כולנו, במטרה להילחם ולשמור עלינו, והוא נלחם, ולקחו לנו אותו, חטפו.
אז אנחנו צריכים להחזיר אותנו, כולנו! הממשלה, או הגורמים, או הצבא, או אלוהים, צריכים לשמוע את כולנו נותנים 100% בשביל להחזיר אותו הביתה-איפה שהוא צריך להיות.
נכון, מעולם לא הכרתי אותו, מעולם לא פגשתי אותו, כשהוא כבר הלך ודיבר אני רק יצאתי לאויר העולם, אבל הוא ישראלי, כמוני, הוא התגייס, כמו שאני (בעז"ה) אתגייס עוד שלוש שנים.
אז אין לי שום הכרות איתו.
ומתכווץ לי הלב לקרוא את המכתב הזה, ושוב ושוב, ושוב קוראת ושוב כואב.
בהפגנה דיברו איתנו ואמרו לנו שאם נקדיש שתי דקות ביום, אם בבית קפה נאמר כמה מילים, או בחוג, או אפילו בבית, אם רק נעלה את המודעות, לא נפסח על כזה דבר, לא נפסח על העניין שהילד, 902 ימים בשבי, זה יעשה משהו.
אני חושבת שדיבורים לא מספיקים, אני חושבת שהגורמים שכן יכולים להשפיע, שכן יכולים להזיז את העניינים, צריכים לחשוב ולהרגיש כמונו.
הם צריכים להקדיש שעתיים ביום ויותר לעניין, למודעות.
הם צריכים לשבת בשקט, בין כל הבלגאן הזה, לקחת שתי דקות של צלילות, ולקרוא את המכתב הזה. כי הוא אומר הרבה יותר מאשר משבע השורות הכתובות בו.
אנשים, למה הילד הזה לא בבית?!
גלעד עדיין חי.
והוא רוצה הביתה.
אני מבקשת מכולכם, מכל מי שקורא כאן, להפיץ את הפוסט הזה, לפתוח את העיניים ולנער מכולם את האדישות והפסיביות הזאתי שאנחנו חיים בה.
הגיע הזמן לעשות משהו.
מורים, דברו בכיתות, הורים דברו עם הילדים, בלוגרים, פרסמו ותיידעו את הקוראים שלכם, אנשים, דברו עם חברים שלכם- לכולנו יש איזשהי השפעה, ולו הקטנה ביותר, נצלו אותה, ותעלו את המודעות.
אם את יוסי בובליל אנחנו הופכים לנושא היום, ומריצים עליו עשרות של כתבות באינטרנט, גם את זה אפשר לפרסם, גלעד צריך להיות בראש שיחות היום שלנו, בראש מעיינינו. תנסו להבין, ולו במעט, מה הוא עובר שמה. לא מגיע לו, לא מגיע לאף אחד.
אני מקווה שגם אם עברתם ברפרוף על הפוסט, לקחתם ממנו משהו.
כי גם הגשם בנוי ממליארדי טיפות קטנות.
שבוע מצוין שיהיה לכולכם,
ליאור.
עריכה:
אנשים נוספים שאכפת להם:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=10294221 רועי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: