בתחילת מאי נעלמה בפורטוגל מדלן מקאן. ילדה חמודה, עם עיניים תמימות, שכל העולם מחפש מאז. היא היתה בריטית, ונעלמה באירופה. מיד נמלאה הרשת בסרטונים עליה, ופרסומות בטלוויזיה בכל העולם שואלות איפה מדלן. בכנסיית הילדים בפורטוגל ערכו מיסה לכבודה, ואפילו האפיפיור התרגש עד כדי כך שהוא בירך את התמונה שלה. אולי מפני שההורים שלה הם קתולים אדוקים.
באמצע מאי, הזדמנתי לשדה התעופה ביוהנסבורג, בענייני עבודה. פעם ראשונה ביבשת השחורה, ולאור כל האזהרות למטייל - הייתי עסוק בלשמור על התיק שלי. אלא שבין שמירה לשמירה, לא יכולתי שלא להבחין בפוסטרים מאירי העיניים "Have you seen these eyes?", עם עיני השקד המוכרות. כן, כנראה שגם באפריקה מחפשים את מדלן.
אתמול ראיתי את Blood Diamond, אחרי שעות רבות של הורדה. סרט שעושה לך לאהוב אפריקאנרים, בערך כמו ש"מחסומים" עושה לך לאהוב ישראלים (להבדיל אלפי הבדלות, כמובן, כי אנחנו מוסריים וכל זה). בסופו של הסרט, אתה לא יכול להתחמק מהשאלה המטרידה, מה עם ילדי אפריקה? מה עם הילדים שנעלמים, ונעלמו במשך כל עשרות השנים העקובות מדם ביבשת השחורה? מי מחפש אותם, אם בדרום אפריקה עסוקים בלחפש את מדלן?
בסופו של דבר, זה עוד פוסט על זה שהעוגה לא מחולקת נכון. על זה שחולצה של מנצ'סטר יונייטד, עולה 50 פאונד בהית'רו, ושהילד שתופר אותה בסין מקבל (במקרה הטוב) דולר ליום, כי אם הוא יבקש יותר ייצרו אותה באינדונזיה. על זה שאנחנו צורכים יותר מדי, מבלי לתת את הדעת למי שמייצר את זה ולתנאי העבודה שלו. וכן, גם על האבחנה המדוייקת תמיד שערכם של החיים יורד, ככל שהם אובדים במספרים גדולים יותר, ובמרחק גדול יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
