מדיניות ההבלגה

הבוקר התקשרתי לאורנג'. עונה הפקידה התורנית. מספר לה את הסיפור, אומרת לי "תביא לנו את המכשיר, ואם הוא יבוא לבקש אותו, ניתן לו אותו". נכון; אני מאמין לכם. ואם הוא לא יבוא, או שלא תיתנו לו אותו, אז הוא יקנה חדש, ואתם תרוויחו עוד קצת. אני כבר בדרך. היא גם אמרה שהם ינסו ליצור קשר, אבל אין הרבה סיכוי למצא אותו. לקחתי את עצמי למוקד אורנג'. עשר דקות המתנה; פקידה חביבה בשם ליזי, אחרי שאני מגיע לסף דמעות ומספר את כל הסיפור הקורע לב הזה מסכימה לפתוח את הטלפון.

אני מסתכל ברשימה; מוצא "אלכס". מתקשר אליו, ומספר לו את הסיפור. הוא מבקש תיאור של הטרמפיסט, ואומר לי "קוראים לו איגור, הוא משרת שמה ושמה"; יותר פרטים מזה אין לו. אני מנסה לטלפון של "בבושקה", אלא שכדרכן של בבושקות בקודש היא לא מבינה עברית. נוסף לזה, קול לא מוכר מדבר איתה על איגור, אז היא גם נלחצת ומתחילה להתקשר למכשיר של איגור. אני מתקשר למספר של VPN (מספר ברשת סלולר צבאית), והוא מפנה אותי לאחד החיילים שלו - איגור. אני מתקשר, אבל אחרי 3 שעות מסתבר שזה איגור אחר.

אני הולך לישיבה, ובאמצע הישיבה מצלצל הטלפון של איגור. ויטלי, כתוב בצג. מסתבר שזה איגור, כולו התנצלויות והרגשה לא נעימה על כל הבלאגן שהוא עשה. אני גם מתנצל. מבקש ממנו להתקשר קודם כל לבבושקה להרגיע אותה. קבענו להיפגש מחר בערב ברכבת צפון - הילד צריך לנסוע חצי מדינה בשביל לקבל את המכשיר בחזרה.

מצאתי את הסיבה לעשות מעשים טובים - אני מרגיש סיפוק ענק.

ובחזית וואלה!, הבוקר בעבודה חיכה לי mail מהם - שאני צריך להגיש כתבה עד 08:00. הבעיה היחידה, שהשעה היתה כבר 09:00. קשה כל העניין הזה של מסע בזמן. בטח לא שווה את ההשקעה בשביל לחזור שעה אחורה. ביקשתי ארכה, וקיבלתי עד 13:00. תודה באמת... שירבטתי משהו ושלחתי. נקווה לטוב.