מדיניות ההבלגה

להתמכרות הסדרתית החדשה שלי קוראים Weeds. "העשב של השכן" בעברית; תרגום מחורבן, אבל איזו סדרה מופלאה. אני לא חושב שראיתי עד היום סדרה אחרת שבועטת בצורה כל כך חזקה בגוויה של החברה האמריקאית; לפחות לא מאז הסופרנוס. אלא שבניגוד לסופרנוס שהדמויות שלה הן עבריינים בכל מיני רמות, כאן מדובר על אנשים נורמטיביים. כמעט.

תקציר העלילה: עקרת בית חביבה, מפרבר עשיר בקליפורניה, שיום אחד מתעוררת עם שני ילדים, בית יקר, ובעל מאוד מאוד מת. איך תתפרנס המסכנה? פתאום היא קולטת שכולם סביבה מעשנים גראס, בכל מקום - חברי מועצת העיר, וכלה בילדים בבית ספר. גיסה, שיחיה, מפנה אותה לחבר ותיק שיכול למכור לה, והיא הופכת לסוחרת בזעיר אנפין.

את הקומיק ריליף של הסדרה, מספקת המשפחה שמוכרת לה את הסמים. משפחה שחורה, עם המון "נסיון בתחום", שבנוסף לאספקת החומר, מספקת לה גם עצות וחכמת חיים. משפטי מופת כמו: "לך יש עובדים, ולעובדים שלך יש עובדים. חיילים. החיילים לא יודעים עלייך, והעובדים שלך לא יודעים עליי. ותשיגי לעצמך טלפונים חד פעמיים!". אין ספק שכל סוחר סמים בתחילת דרכו יכול להפיק ידע חשוב מהסדרה.

בנתיים, הילד הקטן שלה משתגע, מתחיל לירות בחיות, לכתוב גאנגסטר ראפ ולצלם סרטים סטייל המורדים בעיראק; עוזרת הבית מנסה למצא הוכחות ל"עבודה הצדדית" של בעלת הבית, גיסה מגיע מרחוק ומתחיל להנעים את זמנן של השכנות והיא מנסה לתמרן בין להיות אמא ללהיות פאבלו אסקובר. או כמו שנאמר באחת משיחותיה עם גורם פלילי שהיא פגשה במקרה:

"Where's your family?"

"In Atlanta"

"Don't you miss them?"

"I'd miss them more if they were dead"

כל פרק שופע אמרות שפר, ודיאלוגים בסגנון טרנטינו, ובסיומו אתה מרגיש צורך בלתי נשלט להתקשר לחברים שרואים את זה ולשתף. פשוט בגלל שהם מכניסים פנימה המון קריצות שמבינים רק בצפיה שניה. לרוץ להוריד את הפרקים עד היום, ולשבת להתמוגג בכל יום ראשון.

למי שכבר הצטרפו - בפרק עם סאנג'י, כשהגיבורה הולכת לפגוש את החיילים שלה, על החולצה שלה כתוב Ganesh. אל המזל ההודי. זה הומור פנימי.

את דומנו שף (אדון מנהל, ברומנית) הכרתי בקונגלומרט, ורק בגללו היה שווה לעבוד פה. אחד מאותם אנשים שמהם הופרדתי בלידה, ולא ידעתי עד שפגשתי אותם. לא פשוט, כל עניין ההפרדה בלידה, לאור העובדה שהוא רוסי ואני רומני, אבל כמו שאמר טשרניחובסקי: אין האדם אלא תבנית נוף מולדתו. בין יתר מידותיו הטובות של האיש (בשלן מהולל, חובב השפה הרומנית ואיש טוב לב) אני מונה לו גם את חיבתו ל"פאטה חימצה ברוטב גרגירי חומוס טחונים". מה שמכונה בלשון העם חומוס.

ביום חמישי הוא הפיל את הפצצה - "מחר", הוא אמר, "אתם באים איתי לאבו אדהם, לאכול את החומוס הכי טוב בחיים שלכם." "איפה זה יוצא?" "כפר יאסיף." "מה כפר יאסיף? יש לי כח לנסוע שעתיים לכל כיוון?" "זה ליד עכו; יהיה בסדר, תקרא את הכתבה על רכבי החברה ב the marker." פתחתי את הכתבה. לא ייאמן מה אנשים עושים לרכבי חברה שלהם - פשוט התעללות. "רגע, וניסע כל הדרך עם מזגן, כדי לשרוף דלק?", שאלתי אותו, חושש לצאת הפראייר היחידי שלא טוחן את הרכב "איזה שאלה? ניסע עם מזגן בהילוך שני" "אולי ניסע בשתי מכוניות? מבזבז יותר..." "אולי נקשור את האוטו שלך לשלי, נשלב בשלך רברס ונרים בלם יד, וככה ניסע?". הרעיון נשמע מפתה, אבל החלטנו על הגירסא ההומנית יותר (זו שתביא את האנשים לחומוס מהר יותר) של נסיעה באוטו אחד. בכל זאת, הזוגה נסעה איתנו, והיא, כשיש חומוס בקצה המסלול הופכת, איך לומר, חסרת סבלנות. מיכאל שומאכר מביט עליה בקנאה ברגעים כאלה.

כפר יאסיף נמצא (וזה הניחוש הכי טוב שלי) איפשהו ליד עכו - בדרך לשם הייתי רעב מדי; בדרך חזרה מלא מדי, מכדי לזכור איך מגיעים. למקום יש שיק חזק של מחנה פליטים, כולל פסל שנראה כמו מדרגות וקשת של בית הרוס בכיכר הכפר. "הנכבה", בטח קוראים לפסל. איך שנכנסנו לחומוסיה, דומנו שף ישר לחץ יד עם האבו אדהם, ועם האדהם, ואיחל לאחרון ברכות לחתונה. מסתבר שהאיש בקיא בטלנובלות של הכפר, והוא חזק בקטע של דו-קיום.

לחומוס עצמו יש מרקם רך וחלק, בניגוד לחומוסיות בירמיהו שאתה מרגיש בהן שאתה אוכל נייר זכוכית; גרגירים חמים מלמעלה, והכל שוחה בשמן זית גלילי משובח, כמו שמכינים שם עוד מהימים שישו האריך שיער והסתכל לבנות מתחת לחצאית, במקום להפוך שולחנות בבית המקדש. על יד, צלחת קטנה עם עגבניות בלאדי מתוקות, ובצל לבן חריף-מתוק. לחומוס יש טעם אגוזי קל, של חומוס שלא הטביעו אותו בתבלינים והוא חף מחארטה (אני מתנצל על המרגוליות שאחזה בי). פשוט חומוס טוב. בסוף הצלחת, כשהיא כבר נקיה, המלצר ניגש אליך, לוקח אותה ומחזיר אותה אחרי דקה עם עוד שתי כפות חומוס; מכאן לא תצא רעב. בסוף מקבלים גם קפה חינם. 12 שקל עולה התענוג, ואיזה תענוג זה...

רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך אני רואה שכתוב למלצרים על החולצה "אבו אדהם, כפר יאסיף - תל אביב". בחוץ אני שואל את דומנו "מה תל אביב?", והוא עונה "כן, הם פתחו סניף גם בתל אביב". "אז למה באנו עד לפה, למה?", "רגע, חשבתי רצינו לשרוף דלק, לא?" ואללה רצינו. בחזרה, עצרנו לקפה קטן אצל הוריי בחיפה. בעליות של הכרמל חשבתי שאני שומע צלצול מוזר מהמנוע, אבל דומנו הרגיע אותי. יש לנו ביטוח גרר.

בקשר לדירוג, אז החומוס הוא מתמודד רציני על תואר "הכי טוב שאכלת בחיים שלך". אני לא אסתבך עם עלי קרוואן (או עם החומוסיה של קובי, רמת השרון), ואגיד מי יותר טוב. באשר למשאלי אינטרנט על מלך החומוס, אז מי שאוהב חומוס, נוסע בשבילו עד הגליל, אפילו אם יש גם בתל אביב. מי שאוהב לקשקש על חומוס, מצביע בשביל אשכרה במשאל של ynet.

בזמנו כתבתי כאן על טקס הפתיחה של המכביה, והמחשבה שעברה לי בראש כל אותה עת היתה "איזה מזל שיש ערוץ מסחרי, שהעלה קמעה את הרף. הם לא היו מסתבכים בהפקה כושלת כל כך...". אלא שבמזרח התיכון אנחנו נמצאים, והמציאות המזרח תיכונית, כפי שיעיד שימון פרס, יש לה הרגל מוזר לטפוח על פניך. כך ישבתי אתמול, בנפש בלתי חפצה, ובהעדר משהו יותר טוב לעשות, לצפות בטקס אנשי השנה בערוץ שתיים.

אני חייב לציין, במאמר מוסגר, שאני בא משושלת ארוכה של אנשים שצופים בטלוויזיה בהיעדר משהו יותר טוב לעשות. הוריי, נחרדתי לגלות בשבוע שעבר, הם צופים אדוקים של "פיק-אפ" ושל "אלביס, רוזנטל, והאישה המסתורית". שניהם. עם מטען גנטי שכזה, מה נותר לי לעשות? לאילו תהומות אני עוד יכול לרדת?!

לזכות הערוץ הראשון ייאמר, שהם לפחות יודעים לבחור לוקיישן טוב לפיאסקו-אים הטלוויזיונים שלהם. האצטדיון הלאומי הוא בהחלט מרשים. ערוץ שתיים החליטו על מינימליזם, ועשו את זה באולם סטייל מתנ"ס. זאת לא עממיות; זה נסיון לחסוך. התפאורה הורכבה מעמודים בהירים - משהו שמזכיר את מעגל התנועה ברחוב בני דן, זה עם העפרונות. מאוד שימושי כהגנה מפני מתקפת סוסים, אבל למה לעזאזל לשים את זה כתפאורה?! על הבמה שמו את שייקה לוי שניסה, אבל ממש ממש חזק, להצחיק, אלא שאפילו הוא לא חייך מהבדיחות הדלוחות שלו. קומיקאים, מסתבר, צריכים לדבוק בהרכב המקורי שלהם.

ואז התחיל מצעד האיוולת. פיני גרשון, עם "איש השנה בספורט" ומבט של "הו! אני כל כך מופתע שזכיתי! באמת, חסר לי פסל לשרותים"; חנה לסלאו, שחקנית השנה בסרט שאיש לא ראה, ואפילו לא טרחה להגיע; שירי מיימון, ש... נו, שירי מיימון; בתור אתנחתא קומית, הביאו את עזאם עזאם על תקן קאמבק השנה - האיש שמח על הכבוד שעושים לו, ולא מבין שהבדיחה עליו. בין לבין שמו שירים, כמה מפתיע, בביצוע מיטב הכוכבים הנולדים - המנשנש והמעוך.

אגב, מאמר מוסגר נוסף, הפעם לגבי שרשרת "הזוכים המזרחיים" בכוכב נולד; כולם נורא שמחים, ואומרים "הנה ההוכחה שהמזרחיים פשוט יותר טובים". בואו נבהיר את זה, אחת ולתמיד. יש סיבה אחת מרכזית שמזרחיים מצליחים בכוכב נולד יותר מאשר אשכנזים - יש להם משפחה יותר גדולה ומלוכדת. אם אני אלך לכוכב נולד, ההורים שלי יצביעו בשבילי, ועוד שניים שלושה חברים. הדודים, סביר להניח, כבר יצביעו לאחד המועמדים האחרים, כי הם לנצח יזכרו איך כשהייתי בן חמש שברתי את הואזה שהביאו מרומניה במאמצים רבים. לעומת זאת, אני בטוח ששבט סעדו על 180000 שארי בשרו (רבבה פעמים ח"י. לא סתם) הקליק, סימס והתקשר לטלמסר בהמוניו. פעמיים.

חזרה לטקס של אתמול. ערוץ שתיים כל כך מאוהב בעצמו, שאם היה אדם, ולא ישות תאגידית טלוויזיונית, כשהיה מאונן, הוא היה צועק "אוי שתיים! זה כל כך טוב!". אבל למה הם משדרים את כל ההשפרצה הזאת של אהבה עצמית?