הבית שלנו, חשבתם על זה פעם? אנחנו תמיד לוקחים את הבית שלנו בתור משהו שבאים אליו אחרי יציאה, אוכלים, שותים, מתקלחים, יושבים בחדר. ואל תגידו לי שאתם לא לוקחים ככה את הבית שלכם, אולי אתם מעריכים אותו קצת, אבל כל אחד חושב שבית זה כזה דבר, די....סתמי. אז אתם רוצים לדעת על מה חשבתי? חשבתי על משהו, זה קרה כשעמדתי ודפקתי בדלת של הבית שלי, היא הייתה נעולה, ולאמא שלי לקח זמן לפתוח אותה.

פתאום הסתכלתי על הדלת של הבית שלי,

וחשבתי,

וואו.

אני באה לבית הזה, אני שותה פה, אני אוכלת פה,

אני מתיישבת על המחשב פה,

אני בוכה פה,

אני צוחקת פה,

חברים שלי באים הנה,

חברים של ההורים באים הנה,

אני נהנית פה,

אני לומדת פה, מכינה שיעורים.

החיים שלי פה.

חשבתי על זה, באמת. שזה חלק מהרשימה של הדברים שאנחנו 'לא מעריכים'. נכון, גם אני בעד להעריך את החיים, כי הם שווים מיליון. אבל אני לא אוהבת שאומרים לי: "בר, יש לך הכל, את אפילו לא מעריכה את זה." כי אני מעריכה את זה בדרך שלי, באמת שאני מנסה להעריך את החיים כמה שיותר, ולהבין שאפילו אם יש תקופות שלא הכי מאושרים, ואין הרבה, גם אפשר לחייך ולהעריך את החיים.

אבל הבית שלנו,

בעייני זה משהו שווה-ערך.

זה משהו שאנחנו בתכל'ס? לא הכי מעריכים אותו. אנחנו אפילו רוצים לצאת ממנו הרבה, ויש אנשים שכל כך רע להם, שהם אפילו רוצים לברוח.

אז בעצם, כשעמדתי בפתח של הבית שלי, מחכה שאמא שלי תתפנה מעיסוקיה ותבוא לפתוח לי, חשבתי על זה שהבית זה המקום שמקבל אותנו.

הוא מקבל אותנו תמיד, מתי שאנחנו רק רוצים.

הוא מקבל אותנו כשאנחנו מצוברחים,

וכשאנחנו רוצים להימלט למקום שהוא שקט, לעולם שלנו, למקום רגוע, שרק אנשים מוכרים נמצאים בו, אנחנו בעצם הולכים הביתה, באופן אוטומטי.

הבית מקבל אותנו גם כשאנחנו שמחים, ורוצים לשים מוזיקה על פול ווליום, ופשוט להנות, להתקלח, להתלבש יפה,

הוא תמיד לרשותינו.

הבית מקבל אותנו כשאנחנו עייפים, ורוצים ללכת לישון, אנחנו פשוט עולים לחדר וישנים, ולא חושבים על העובדה שיש לנו מיטה בכלל, ובית שיכול לקבל אותנו מתי שרק נרצה.

הבית זה אנחנו

ברור שאנחנו יוצאים ממנו לפעמים

לכל מיני חברים, בילויים...

אבל באופן אוטומטי תמיד חוזרים

בבית יש לנו הכל

כל מה שאנחנו צריכים לחיים תקינים

אנחנו מעבירים שם חוויות,

עם אנשים אחרים,

וגם מדברים על בעיות.

בעצם הבית שלנו הוא כזה ביתי

ובסופו של דבר,

הכי כיף להיות בבית, כי הוא כזה...

אמיתי (:

בקיצור,

בהמשך הסיפור, כשאמא כבר פתחה לי את הדלת, אחרי שהמחשבה הזאת צצה לי והציפה את המוח שלי עם עוד הרבה מחשבות אחרות שצצו ממנה,

נכנסתי הביתה, לא היה בבית משהו מיוחד.

כמו תמיד, רוני רואה טלוויזיה עם שוקו ומוצץ, עומר עם חברים שלו, אמא מכינה אוכל, אבא על הלפטופ, שגרתי.

אבל אני?

אני כבר הסתכלתי על הבית באופן שונה לחלוטין.

והנה משפט חכם שמישהו פעם אמר:

"יאללה, בואו נזוז הביתה, הרי בשביל מה אנחנו משלמים משכנתא?"

P: