מודה, לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה. פחד מהתחייבות, פחד מהאמת, פחד מעצמי. כל הפחדים, החששות, הסטיגמות, הביקורת העצמית, כולם הובילו אותי למסקנה שעדיף לי להיות לבד ושזה המצב שהכי טוב לי בו. הציניות, המרירות, האליטיזם הובילו אותי לחשוב שזה בסדר, שככה אני צריך להיות. שהעולם צריך אותי ככה, ואני אותו.
אבל אז הגעת.
לאט ובבטחון זחלת לי אל תוך הראש, ואז גם פילסת את דרכך אל הלב או הנשמה או התודעה, או איך שלא תקראו לדבר הזה שמתרגש בכל פעם שאני רואה שיחה ממך על צג הטלפון. מצאת את דרכך ואני, לא חושד, נתתי לך. חשבתי שזה יעבור, שזה רק חולף. שזה יהיה עניין של כמה מפגשים חפוזים, סקס סביר פלוס מינוס ודי.
אבל פתאום אנחנו בדייט. אמיתי. שנינו, פאב, בירה, מוזיקה. שיחה אמיתית, קולחת, מלאה תוכן. לא עוד קביעת מפגש חפוז והעניין סגור. ערב שלם.
ואז תל אביב, ביחד, בפעם הראשונה. אשכרה הלכנו להצגה. מי חשב? וארוחת ערב. והליכה ברוטשילד, מחזיקים ידיים. אני? מחזיק ידיים? בציבור? העולם התחרפן.
ואז נסיעות אליך לדירה בבאר שבע. לא הייתי חושב בחיים שאסע עד לבאר שבע בשביל משהו בחיים האלה, בטח לא משהו רומנטי. אבל הקשר איתך וכל מה שהוא עושה לי הם כל כך חדשים עבורי ואני מוכן לעשות הכל בשביל שזה ימשיך להתפתח.
ואז סיפרתי עליך להורים. היציאה מהארון הכי אגבית שיכולתי לחשוב עליה. ואז גם פגשת את ההורים שלי. וישנת בחדר שלי. ופגשת את האחים, האחיינים, כולם.
מאיפה באת לי?
רק אל תלך לי.
~
עוד לא ניתחתי את זה לגמרי עם עצמי, אבל אני חושב שזאת התקופה הכי טובה בחיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nadavolf