תולדות המציצה בעידן התבונה

מאת: איתמר בן כנען

איך הפכה המציצה מהשגרירה באו"ם של סדום ועמורה לדבר מה כל כך לגיטימי, דבר מה שבשגרה? מסע תרבות-פוליטי-סוציולוגי בעקבות התופעה

מתוך הסרט The Brown Bunny

הייתי בן 22 בפעם הראשונה שקיבלתי מציצה. באומרי מציצה אינני מתכוון למשחק המקדים, אלא לאקט האוטונומי שבו הגבר בא על סיפוקו דרך פיה של האשה. היה ערב קר אף שכבר הגיע האביב. ישבנו בין חלוקי האבן הגדולים שעל הטיילת, סמוך לבית האצ"ל, אני וידידתי המלומדת ק' שהיתה מבוגרת ממני בשש או שבע שנים. דיברנו על ספרות ועל סקס. ק' העידה על עצמה שהיא המוצצת הטובה ביותר במזרח התיכון, אשר למדה את רזי המציצה מידידיה ההומואים. כדי לאשש את טענתה שאלה אם מתחשק לי לבחון אותה. נשימתי נעתקה. מציצה היתה אז מבחינתי דבר מה נשגב, בלתי מושג, שרואים רק בסרטים הפורנוגרפיים. הינהנתי בחיוב שעה ארוכה, חסר מילים, משותק. וממש שם, על הטיילת, בין העוברים והשבים (זכורה לי משפחה אחת, דתית-לאומית, שקלטתי בזווית העין), ק' שלפה את איברי הזקור מתוך מכנסי הג'ינס הצמודים ומצצה אותו במיומנות נדירה. כשבאתי על סיפוקי הריקה אותי פנימה עד הטיפה האחרונה.

כאמור, בתל אביב של אותם ימים, ימי אמצע שנות ה-90, תל אביב של צ'יקי וטינקרבל, שינקין ואלנבי 58, המציצה היתה מצרך נדיר, יהלום מיני רב סגולי שרק מעטים זכו לו. היחס אל המציצה היה אמביוולנטי מאוד, דו ערכי: היו המיתוסים המאדירים של כוכבי הרוק והשירותים של הפינגווין בשנות ה-80 מחד גיסא, והיו תפיסות שמרניות עם נרטיבים של "ניצול", "השפלה", "נותנת" ו"שרמוטה" מאידך גיסא. מציצות, על כל אופן, לא היו בנמצא. לפחות לא בנוכח, בממשי, ביומיומי.

"הזמנים הם משתנים" שר בוב דילן לפני 50 שנה כמעט, והם ממשיכים להשתנות. היום אתה לא צריך להיות כוכב רוק או מגיש בערוץ הילדים כדי לקבל מציצה. אתה גם לא צריך לחיות עם אותה אשה 17 שנה בתקווה סיזיפית שהנה קרב היום שהיא תענג אותך במציצה על כל השנים, הזמן והכסף שהשקעת בקשר שלכם. היום במועדונים כבר לא הולכים לשירותים. את המציצה מקבלים מתחת לבר, כמעט בפרהסיה (כמו שבמקומות מסוימים צורכים קוקאין). המציצה, אצל בני הדור הצעיר, הפכה לסטנדרט, למובן מאליו. כדי לאשש טענה מרכזית זו ובניסיון להבין את מערך ההשפעות והתמורות התרבויות-פוליטיות-סוציולוגיות שהביאו לכדי שינוי זה, יצא מחבר שורות אלו למסע עירוני ארוך ומפרך, שכלל עשרות רבות של מרואיינים ומרואיינות, ניסויים וניסיונות, כשהמטרה - לברר את העניין הפשוט לכאורה: איך זה שהמציצה הפכה לסטנדרט?

היסטוריות של מציצה
"אלכסין גמרה שלוש פעמים, ואחריה קוסקוסין, שהשתופפה כדי לנשוך קלות את ביציו של מוני. אלכסין פרצה בצעקות אימים והתפתלה כנחש כשניתז זרעו הרומני של מוני בתוך בטנה. או אז עקרה אותו קוסקוסין מן החור ותחבה במקומו את פיה כדי לשתות את הזרע המבעבע. בו בזמן לקחה אלכסין לפיה את הזין של מוני, ניקתה אותו בקפידה, ותוך כדי כך העמידה אותו מחדש" ("אחד עשר אלף המלקות". גיום אפולינר. 1907. תרגום: בני ציפר)

כדי להבין את ההווה יש להביט אחורה, אל העבר. מוצאו של המונח העברי המודרני "מציצה" לקוח מן המקורות היהודיים. "מציצה" היתה השלב הסופי בין שלושת שלבי תהליך ברית המילה. בשלב זה היה המוהל מוצץ את הדם הניגר מאיברו הפצוע של הרך הנולד, ומכאן מגיע המונח הזה לעברית המודרנית של תל אביב (אגב, בחוגים האורתודוקסיים טקס המילה עדיין כולל את שלב המציצה). ברם בהלכה היהודית נחשב משגל הפה למעשה פסול.

ההודים העתיקים העניקו לאקט המציצה את השם "אופארישטאקה" (משגל הפה) וייחסו אותו בעיקר לסריסים, זונות ונשים בלתי צנועות. "גם נשים בלתי צנועות ופרוצות מקיימות אופארישטאקה. הללו הן בנות לוויה או משרתות שאינן נשואות ומתפרנסות כעובדות בבית מרחץ. המורים הקדומים גרסו כי האופארישטאקה מתאימה לכלבים ולא לבני אדם בהיותה פעילות נחותה הנוגדת את הנחיות הטקסטים הקדושים, ומשום שהגבר עצמו סובל כשהוא טומן את הלינגאם (אבר מין זכרי - אב"כ) שלו בפיותיהם של סריסים ונשים. אולם וטסיאינה טוען כי הנחיות הטקסטים הקדושים אינן משפיעות על אלה המבקשים למצוא פורקן אצל פרוצות, והוסיף כי הטקסטים הקדושים אוסרים רק על קיום אופארישטאקה עם נשים נשואות...", נכתב בקאמה סוטרה.

נשים רבות טוענות שבצעירותן הדבר עדיין נחשב לבזוי, משפיל, נצלני וזנותי. "כשהייתי נערה, אמא שלי אמרה לי 'זויה, לא משנה מה, בחיים אל תכניסי את זה בפה'", מספרת האמנית זויה צ'רקסקי (30). "כשהיא היתה בגילי היא גרה בקייב בשכונה של יהודים, וכולם הכירו את כולם, אז לשכנה אחת היה שם של מוצצת ("סוסקה" ברוסית), ומבחינת אמא שלי זה היה משהו שרק זונות עושות, מעין משהו שאתה בכלל לא מאמין שזה קיים". אבל הזמנים, כאמור, הם משתנים. ועוד בימים הרחוקים ההם הוסיפו ואמרו החכמים ההודים העתיקים כי "משגל הפה מתאים רק לאנשים מסוימים, בזמן ובמקום מוגדרים. על האדם לשאול את עצמו אם משגל הפה מתאים לו ולטבעו, בהתאם לנסיבות, ולהחליט אם לקיים אותו או לא. ועם כל זאת, מאחר שהדברים נעשים בדיסקרטיות ומכיוון שדעתו של אדם הפכפכה, שום אדם לא יכול לדעת מראש מה יעשה בנסיבות כאלה או אחרות".

הפוליטיקה של המציצה
"O חזרה: 'אני אוהבת אותך'. בחמדה כזו, ששפתיה כמעט לא העזו לרפרף על חודו של האיבר, שעדיין היה מוגן בנדן בשרו הענוג. אגב עישון זרקו שלושת הגברים הערות על מהלכיה, על תנועות פיה הנסגר ומתהדק סביב האיבר שאחזה בו, עולה ויורדת לאורכו, על פניה הסתורים שהוצפו דמעות כל אימת שהאיבר התפוח פגע בעומק גרונה, דוחק את לשונה ומעורר בה בחילה. ובפה סתום למחצה בבשר המוקשה שמילא אותו שבה ומילמלה: 'אני אוהבת אותך'...

"O הרגישה שפיה יפה, שכן מאהבה הואיל להיתקע לתוכו, שכן הואיל להציג לראווה את המעשה ובעצם, שכן הואיל להרעיף עליה משיפעתו. היא קיבלה אותו כקבל אל, שמעה אותו זועק, שמעה את צחוקם של האחרים, וכאשר קיבלה אותו התמוטטה, פניה אל הרצפה..." ("סיפורה של O". פולין ריאז'. 1954. תרגום: משה רון)

הדברים היו יכולים להימשך כך לעד. המציצות היו בנמצא, אבל נחלתם של "סריסים, פרוצות ונשים לא מהוגנות". בספרים של הליברטינים האירופיים נוסח המרקיז דה סאד האקט הזה נחשב הרבה יותר מדי טריוויאלי, והיינו יכולים להמשיך לחיות את חיינו בהדחקה עד הגעתו לאקרנים של סרט הקאלט-פורנו המיתולוגי "גרון עמוק" בינואר 1972. הסרט הזה, שהפקתו עלתה 22 אלף דולר, היה לאחד הסרטים המכניסים בהיסטוריה, ולינדה לאבלייס, הכוכבת בעלת הכישורים המיוחדים, היתה לסמל מין, לשם דבר, נושאת את רוח המרד של שנות ה-60 וה-70 על כתפיה (למען הדיוק, בפיה). כמה שנים מאוחר יותר הפכה למתנגדת הגדולה מכולן בתעשייה הפורנוגרפית, ואחר כך חזרה בתשובה וחזרה לפורנו.

בין כה וכה, ועל אף הסערה הציבורית האדירה שהסרט חולל (התסריט הציג פנטזיה גברית מאצ'ואיסטית על אשה שהדגדגן שלה נמצא בגרונה, ורק מציצה עמוקה מאוד של איברים זכריים יכולה להביא אותה לסיפוק מיני), "גרון עמוק" הושרש כל כך בתודעה האמריקנית (והעולמית) עד שמקור המידע של העיתונאים בוב וודרוד וקארל ברנסטיין בפרשת ווטרגייט כונה "גרון עמוק". היום יש ענף שלם בתעשיית הפורנו המכונה "גרון עמוק" ועניינו תיעודים שונים של מעשה זה בדיוק. היום לא צריך ללכת לאיזה קולנוע סליזי כדי לראות פורנו, וכל ילד וילדה יכולים להקליק הכל באינטרנט ולהיחשף לחומרי צפייה לא קלים, הכוללים, כמובן, מציצות נוסח "גרון עמוק". לטענת מרואיינות רבות, זו אחת הסיבות לשינוי שהתחולל בשנים האחרונות בכל הקשור למציצות.

יועץ פוליטי בכיר שהעדיף להישאר בעילום שם (כמו מרואיינים ומרואיינות רבים אחרים) מפרש את העניין: "התופעה הזו צצה עם קלינטון", הוא פוסק. "ביל קלינטון אחראי במידה רבה ללגיטימציה של המציצה. ברגע שהוא אמר 'לא קיימתי יחסי מין עם האשה הזו' בפרשת מוניקה לוינסקי, הוא בעצם עשה דיפרנציאציה בין סקס, יחסי מין מלאים, לבין המציצה, שהיא תחום בפני עצמו. קלינטון בעצם סיפק אליבי למיליוני גברים ונשים בעולם בכל הקשור למציצות".

בין שזה קלינטון ובין שאלה אותם חוגים נוצריים שמרניים בארצות הברית המביאים לחקיקת חוקים מטורפים של הגבלת קיום יחסי המין לפי גילאים (המשתנים ממדינה למדינה שם), דבר שהביא לאינפלציה של מציצות באמריקה (מחשש לעונשים חוקיים או להריונות), המציצה הפכה לחלק לגיטימי לא רק מחיי הסקס אלא גם מתרבות הצריכה ההמונית. אם לא די בקטעי הסקס המפורש (והמציצות המפורשות, כמובן) בסרטיהם של במאים "רציניים" כמו לארס פון טרייר (האידיוטים), המקסיקני קרלוס רייגדס (שסרטו זוכה פסטיבל קאן "קרב בגן עדן" מלפני שנתיים נפתח בסצנת מציצה שערורייתית), וינסנט גאלו ("בראון באני" עם מציצה בכיכובה של לא אחרת מקלואי סוויני) ומייקל ווינטרבוטום ("9 שירים"), הרי שסמנתה בסדרה "סקס והעיר הגדולה" כל הזמן דיברה על כמה שהיא אוהבת למצוץ איברים גדולים ויפים, וכל השיח שלה על סקס, גברים ואיברי מין זכריים היה שונה לגמרי ממה שהכרנו עד היום. היום אפילו סרט לכל המשפחה, נוסח "הורים במשרה מלאה", מתהדר בסצנה שבה האם מוצצת לאב בזמן שהוא נוהג. הם עושים תאונה, והילדים בקהל הצופים מתמוגגים. איך זה קרה? איך הפכה המציצה מהשגרירה באו"ם של סדום ועמורה לדבר מה כל כך לגיטימי, דבר מה שבשגרה?

א', סטודנטית ועיתונאית יפה ואינטליגנטית בת 27, מסבירה: "זה נובע מהעניין שיש היום שוויון מיני ואין יותר את הנרטיב של 'נותנת', 'מופקרת', 'שרמוטה', 'זולה', והדבר מאפשר לנו להעניק בלי שנפחד שיודבקו לנו תוויות. השיח שלנו היום הוא שאנחנו מאוד נהנות ממין. אנחנו יכולת להגיד 'אני חרמנית היום', או 'וואו, כמה זמן לא הזדיינתי', או 'איך בא לי למצוץ לך'. במסגרת זו אנחנו באמת נהנות למצוץ. זה גם יפה לראות גבר נהנה מזה, זה מחרמן. כמו שזה יפה לראות אשה נהנית כשיורדים לה".

ומה באשר לגמירה? פעם בחורות שמצצו היו אומרות "רק אל תגמור לי בפה", זה עוד קיים לדעתך?
 "זה לא מרתיע, אבל זה יכול להיות מקור למבוכה. הדבר קשור לשינוי כללי בחיי המין ובתפיסת חיי המין. היום בחורות מזיינות, לא מזוינות. חברה יכולה להתקשר אלי בתשע בבוקר ולספר, את לא מאמינה, ההוא מהמסיבה, החתיך, הזדיינו, עשיתי אותו. אם אגיד לה לתאר מה היה, אז היא תספר את זה בפרוטרוט. סקס היום נתפס כהענקה הדדית. זו אחת הפעולות היחידות שבהן אתה נהנה הנאה פיזית של ממש מלהעניק למישהו אחר. זו לא פילנתרופיה.

"בתור נערה הזמנים היו אחרים וזה היה פחות פתוח לדבר על זה, אבל כן התנסיתי בזה. היתה חברה שהיתה מאוד מנוסה מינית, ובאתי אליה שתסביר לי מה לעשות. היא הדגימה לי עם מלפפון מה צריך לעשות. מלכתחילה היה ברור לי שזה חלק מהעניין. בגיל 16 לא חשבתי שאמצוץ למישהו בשירותים וזה יסתכם בזה, אבל המציצה בהחלט היתה חלק מהעניין המיני. בנות יגידו לך שהן מעדיפות את זה הרבה יותר מאשר לעשות ביד לבחור. זה הרבה יותר כיף. זה יותר מעניין. זו הענקה מלאה יותר. לעשות ביד נתפס כמשהו השייך לעולם גברי מאצ'ואיסטי. במציצה יש משהו עדין, נשי יותר".

התפיסה הגורסת כי אקט המציצה הוא אקט נשי, עדין, יפה, עצמאי, המעיד על עוצמה נשית חדשה, שלא לומר סוג חדש של פמיניזם, אינה זרה כמעט לאף אחת מהמרואיינות. "תכלס, זה האקט הכי פמיניסטי שיש היום", אומרת ב', שחקנית ומגישה בת 30.

למה?
"יש בזה הרבה אגו, שליטה, התמקצעות. הגבר נתון בידינו, וזה משהו שכל גבר נמס בפניו והופך להיות מה שהוא באמת: חסר עמוד שדרה. ממש במהלך האקט עצמו. זה אחד מהשיאים של המין. מציצה זה בדיוק ההבדל בין גבר לאשה: נשים, חלק מההנאה הכי גדולה שלהן זה כשמישהו אחר נהנה. זה הפולנייה שבכל אחת מאיתנו וזה הדבר שהופך את המציצה לאמנות. כמה שהגבר יותר ייהנה, אני יותר אתחרמן מזה. לי היו הרבה חברים זרים, וחלקם לא קיבלו מציצה אף פעם לפני שפגשו אותי. ישראליות מוצצות.

"פעם, אני זוכרת את התנועה המגונה שהיו עושים לבנות (לדחוף את הראש כלפי האיבר - אב"כ). היום הבחורה בת ה-20 לא צריכה את זה. בשנים האחרונות זה הפך לאלמנטרי. ובל נשכח שיש את תחרות שוק הרווקות החולות. פעם היית צריכה לקחת אותו לשירותים, והיום אפשר ממש מתחת לבר. אבל אני צריכה להכיר את הבנאדם באופן אינטימי כדי שזה יקרה. זה החולות עושות, ושלא נשכח את המחזור. היום יש פתרון: מציצה".

ואיך הדבר הפך לכזה מיינסטרים?
"היום, עם האינטרנט והכל, כל הבחורות רואות פורנו ומנסות ללמוד מהסרטים איך עושים את זה. כל מציצה היא כוריאוגרפיה בפני עצמה. כשהייתי צעירה זה לא היה עניין של מה בכך. זו לא היתה חובה, והיום אין כזה דבר שלא תמצצי. טיפ: אם גבר רוצה לקבל מציצה טובה, שיגיד לבחורה שהוא אף פעם לא גמר מזה, ואם הצלחת בכך, תחושת ההיי שתקבלי מזה אינה בת השוואה לאף אורגזמה".

והמציצה שהכי זכורה לך?
"המציצה שהכי זכורה לי זה במטוס. עליתי עם בן הזוג שלי לשעבר למטוס, ותודות לשמיכות של אל על מצצתי לו שם מתחת לשמיכה ואף אחד לא היה יכול לדעת. זה היה מאוד נחמד. היו כמובן בשעת נהיגה וכאלו. זה כבר סטנדרט".

בימינו, טוענות הבחורות הצעירות, עוד לפני שמאבדים את הבתולים כבר מוצצים ונמצצים. ר', סטודנטית ועיתונאית בת 25, מספרת: "בפעם הראשונה שעשיתי את זה הייתי בת 14, כשנתיים לפני שאיבדתי את בתולי. אני זוכרת שבתור ילדה-נערה זה תמיד בילבל אותי מעט. אני חושבת שלא ממש תפסתי את זה כמין אלא כסוג של משחק. זכור לי מקרה ספציפי שבו יצאתי עם חברות שלי לזמן אמיתי. היינו שלוש בנות בנות 15 ויצאנו כולנו עם ידיד שלנו. תוך כדי המסיבה כל אחת בתורה יצאה איתו החוצה ומצצה לו באחד המוסכים מאחור. אף אחת לא קנאה או משהו. זה היה סוג של משחק. אז עוד היה העניין הזה של אל תגמור לי בפה, לפחות אצלי. היום זה הרבה פחות בעייתי, אבל זה לא לגמרי עניין של מה בכך כשזה נעשה במסגרת סטוץ. מצד שני, אין לי כזה ניסיון רב בסטוצים כדי לשפוט. באופן בלתי נמנע גמירה של גבר טומנת בחובה הישג. האלמנט המקצועני, האמנותי, קיים".

אם נדמה לכם שעד עכשיו שמעתם רק צד אחד של הדברים או עדויות הבאות מאותו סוג של בחורות, אתם טועים. במהלך התחקיר הארוך נפגשתי לא רק עם נשות ברנז'ה, תקשורת, אמנות ושאר מקצועות תל אביביים. הווידויים המעניינים ביותר הגיעו דווקא מהסטודנטיות לכלכלה, משפטים, עיצוב גרפי ועיצוב אופנה בחתך הגילים 20-26 הלומדות במכללות שונות, בחורות צפוניות חמודות שזה מקרוב באו לתל אביב והן כולן טוענות אותם דברים: בחפץ לב הן מודות "אנחנו פשוט אוהבות למצוץ". אחת מהן אפילו הגדילה ואמרה: "מציצות? אני חולה על מציצות. חולה על זה שהוא גומר לי בפה או על הפנים. זה כל כך סקסי. אני פשוט חולה על מציצות". מי יכול להתווכח עם זה?

המציצה לאן?
"היא כורעת על ברכיה מולו, מוציאה את איבר מינו, מלקקת את הראש ומברכת על זה שהוא נימול. אם תעשה כמיטב יכולתה, תשתדל לגעת בו בפיה כמו שהוא אוהב, אם תצליח לתפוס באצבעותיה את הביצים שלו, אם תעשה כמיטב יכולתה, היא תשמע אותו נאנק. היא זוקפת ראש כדי לראותו, אותה חליפת מבטים מפורסמת בין המוצצת לנמצץ. איבר המין שלו דק וקצר, היא יכולה לבלוע את כל כולו ולהחזיקו בפיה זמן רב בזמן שהיא עובדת עליו בלשון בלי שזה יפריע לה לנשום. היא עושה טוב לאיבר, עושה לו טוב עד כמה שהיא יכולה. הוא מלטף את עורפה, מניח לה לפעול בלי להנחות אותה. היא מרגישה אותו נמתח כאילו עשתה משהו חשוב מאוד ואחר כך מתרפה כשהוא נושף בנחמדות. היא מבקשת: 'תאונן לפני' ומביטה בו בפעולה. ברגע מסוים הוא תופס בשערה ומשתמש בפיה. הכל חודר היישר למעמקי גרונה. יש לזה תמיד אותו טעם, רק הכמות משתנה מבחור לבחור".
("בז-מואה {זיין אותי}". וירז'יני דפנט. 1999. תרגום: מיכה פרנקל)

מובן שחלק מהאנשים שאליהם פניתי בתחקיר, בעיקר הנשים המבוגרות יותר, חלקו או נרתעו מטענתי המרכזית. היו שטענו שהדבר תמיד היה קיים וזמין ורק אני לא ידעתי. היו שאמרו "בשביל מה צריך לכתוב על זה כתבה?", והיו הפמיניסטיות שדוגמה טובה להן משמשת הסופרת אלונה קמחי, שאמרה לי: "אינני יכולה שלא להביע את תקוותי לרגע שבו גם הדבר ההפוך יהיה לסטנדרט. הייתי רוצה שגברים יירדו לנשים לא מתוך תחושת נתינה עילאית שעושים רק מתוך אהבה גדולה לבן הזוג ורצון לרצות אותו, אלא שהדבר יהפוך לסטנדרט כפי שהמציצה הפכה לטענת כל הבחורות הצעירות שריאיינת, שאני נוטה להאמין להן, אגב. אז אני מחכה לכתבה שלך על הירידה לבחורה כסטנדרט חדש".

ובכל זאת, הצעירות יותר - דעתן שונה. לטענת רובן, ברגע שאת כבר בסיטואציה מינית עם גבר, בין שהוא בן זוגך ובין שזה סתם סטוץ, ברגע שהתנשקתם וברגע שהוא ראה לך את השדיים, אין לך בעיה למצוץ.

מיכל שפירא, זמרת, שחקנית ופרפורמרית קברט בת 27, שאף חיברה שיר על הנושא, אומרת: "אם את אוהבת שיש לך זין בפה, מה זה משנה איזה גבר מחובר אליו? היום אני יודעת שהמציצה שלי שווה הרבה. מבחינתי המציצה שלי היא מתנה, פרס. אז היום אני הרבה יותר סלקטיבית למי שאני בוחרת שיזכה שאעניק לו. אני לא חושבת שכל אחד ראוי. אני גדלתי בחיפה, שזה סיפור אחר לגמרי בנושא הזה של ליברליות מינית, חיפה לא מתקרבת לתל אביב. בצעירותי נהגתי לעשות זאת בקלות מדי, וטראומת הילדות הגדולה שלי זה שהייתי המוצצת של הכרמל. הייתי ילדה מאוד תמימה, לא חסודה אבל תמימה, במחשבה שאני עושה את זה בכיף ואנשים מקבלים את זה בכיף, ולא חשבתי שזה מצטייר כמשהו שלילי.

"היום אני עושה את זה פחות, לא מתוך שאני לא אוהבת את זה או דואגת לשמי, להפך, אני מאוד מתגאה ביכולות האוראליות שלי, ודווקא בגלל זה אני חושבת שזו פריבילגיה שרק מעטים יזכו לה. כשהייתי בוחנת גבר ומידיינת עם עצמי אם אני נמשכת אליו או לא, הייתי שואלת את עצמי 'האם בא לי למצוץ לו?'. הרבה פעמים זה הסתכם רק בזה. פעם ראשונה שלי היתה בגיל 14, לפני שאיבדתי את בתולי, והבחור לא האמין לי שזו הפעם הראשונה שלי. אני גאה בזה שהרבה חברות שלי פונות אלי להדרכה, להדגמה ולטיפים. עם מוצצות מקצועניות אחרות אני פשוט מחליפה רשמים. חוץ מזה, אני חושבת שזה שאני זמרת, יש לזה השפעה על הביצועים שלי כמוצצת ולהפך".

הרבה מעבר לניסוח של שפירא לא ניתן להרחיק וללכת. אחרי למעלה מחודש של עיסוק אובססיבי בעניין, בניסיון להבין איך הדבר שנחשב בעבר מזוהם, בזוי ומשפיל כל כך הפך לדבר מה מרכזי, שגרתי ונורמטיבי, הבנתי שזה כבר לא ממש משנה. העיקר שהדבר קרה, שהמהפכה הסתיימה בהצלחה, ועכשיו צריך לחשוב על הכתבה הבאה בסדרה. שמעתם שאומרים שאנאלי זה האוראלי החדש?

עכבר העיר-לילה: http://www.mouse.co.il/CM.night_main,421,,,.aspx