טנטרה: האהבה כסמל רעיוני והזדווגות כסמל פלסטי

אלי לנצמן

הטנטרה, שפירושה מארג או מתווה, היא מסורת ספרותית-דתית רבגונית ועשירה שמקורה בהודו שהתבססה על ה"פוראנות" שהם חלק מספרות הסנסקריט-הינדואיסטית. בהתייחסות עממית רואה המערב בטנטרה מלה נרדפת לפולחן מיני-אזוטרי ומתעלם מהמגוון העשיר של מסות ספרותיות והגותיות שנכתבו משך הדורות.

הפוראנות כוללות סיפורי כשפים ושדים בצד דברי הגות פילוסופית ודתית עמוקה. הן מספרות ביו היתר  על מעשי זנות בין האלים, ומהם נבעה האמונה כי "כל מעשי הבריאה הם תוצאה של היוני (אבר המין של האישה)", והתפתח פולחן שיווה לינגא (האלהת אבר המין הזכרי), מה שהוביל לרעיון שהתרופה הבדוקה ביותר לגאולה הם יחסי מין. רעיון זה הביא לצמיחתה של תנועת השאקטי (אנרגיה נשית) שסיסמתה כללה גם את האלהת הזנות והמין. הטנטרה מתייחסת ליוגה המינית כאל עיסוק לגיטימי ואל המין כתרגיל של שליטה עצמית בדומה לתרגילי הנשימה.

הטנטרה השפיעה גם על הבודהיזם, והביאה ליצירת אמנות מורכבת הנושאת סמליות מינית-קוסמית-מאגית: היא ראתה בתחום המיני מוטיב חשוב, והשתמשה בצורות גיאומטריות וצורות מופשטות אחרות (yantra) במטרה להציג את השאיפה לגאולת הנשמה ולשחרור ( moksa), ולתאר התמזגות הישויות:  הפיזית-ארצית והאלוהית-קוסמית, הקונדאליני (kundalini).

טנטרה היא תפיסה פילוסופית ודרך חיים ההפוכה לחלוטין מתפיסת החיים המערבית. בעוד תפיסת אפלטון גורסת כי יש לחיות לאור ערך כלשהו אשר השגתו תביא לשיפור החיים, הטנטרה גורסת כי לחיות הוא ערך בפני עצמו.

הערך העליון בטנטרה-בהיותו גם נקודת מוצא וגם מטרה- הוא ההוויה. אפלטון היה קורא לזה אידיאת ההוויה, אלא שטנטרה מדגישה ומפתחת דווקא את אותו היבט אשר לא קיבל הדגש מספיק בתרבות המערבית ואומרת כי האדם בצורתו הגופנית הארצית, בבשרו ובחומריותו, הוא אחד מהתגלמויותיה הרבות והאינסופיות של ההוויה עצמה ולכן גם הוא מהווה ערך עילאי בפני עצמו. 

מה יעשה אדם אשר בתוקף נסיבות חייו שאליהן נתגלגל, סטה באורח חייו ובתפישתו מתודעת ההוויה המקורית והוא מוצא עצמו כבול לתפישה השכלתנית או שבוי באנוכיות? מה יעשה אדם  שחייו רוויים מתיחות, מוכי שממון, נטולי-סיפוק, וחסרי חדוות-חיים והוא מבקש להשיג את מצב ה"חסד""? מהי תקוותו להגיע למצב זה מבחינה מעשית ?

הטנטרה עונה על שאלות אלו בכך שהיא מציעה לאדם דרך מעשית שהיא בטווח השגתו  והופכת את מצב החסד  לאפשרי. הניסיון לפשר בין המתח  ותחושת התסכול ובין תחושת ההגשמה נקרא "הדרך". הדרך היא תרגול של השגת ההוויה, המודעות להוויה  וההשארות בה.

ומהי הדרך ?  "אל תדכא ,אל תשלול, אל תבלום, אל תטיל דופי, אל תכפה, אל תעריך, פשוט חייה ותן לחיות".

לצורך הדגמה ניתן להשוות את תפישת האהבה לפי תורת טנטרה,  לתפיסת האהבה המערבית. השקפתו של אפלטון בעניין האהבה הארוטית (כפי שמובעת מפיה של דיוטימה), טוענתו: "ארוס הוא האהבה ליפה.... הוא חומד את היפה."  ולשם מה רוצה ארוס את היפה? לשם "הולדה ביפה, הן מצד הגוף והן מצד הנפש.... וההזדווגות של הזכר והנקבה הולדה היא. והמעשה מעשה אלוהי, ובברייה בת התמותה ההריון והלידה הם מיסוד האלמוות, ואינם יכולים להתהוות בדבר שאינו הרמוני, והמכוער אינו הרמוני ביחס אל כל האלוהי".

מכאן שהיופי הוא האמצעי של האהבה הארוטית ומעשה ההזדווגות, מהיותו מקור היצירה וההתחדשות של בני-תמותה, הוא התגלמות היסוד האלוהי שבו.

למעשה, מתורת אפלטון ולאורך כל ההיסטוריה המערבית, מצמצמות התפיסות הרעיוניות המערביות את אופקיו של אותו רעיון אפלטוני ומוהלות אותו בתפיסות חומריות, שמעמידות את הקיום על בסיס מה שנתפס על ידי החושים הארציים.

אפלטון, כאמור, רואה את האהבה הארצית כמניע ההזדווגות והלידה מהיותן סמל כוח היצירה האלוהית, כאשר האהבה היא המניע לבריאת ההוויה. לעומת זאת בטנטרה האהבה היא היצירה עצמה כמצב של הגשמת אידיאה, וגם סמל לכוח המלכד את מגוון מרכיבי ההוויה ומביאם לכלל הרמוניה ואחדות.

הרמוניה, יופי, יצירה והזדווגות שבתפיסתו של אפלטון מתפצלים  בין המושג "אהבה" למושג "הזדווגות ולידה" – מיוחסים  בטנטרה כולם למושג אחד ויחיד : "אהבה", האהבה היא ההזדווגות וההזדווגות היא האהבה, הכל נתפס כשלמות אחת.

מעשה האהבה הארוטית הוא בראש וראשונה מימוש הוויית הגבריות לגבר והגשמת ההוויה הנשית עבור האישה. את גילום ההוויה באמצעות המפגש הפיזי בין גבר לאישה רואה הטנטרה בשני מישורים – הגופני והחוויתי. הקשר המיני אמור להוביל לשלמות ולהתמזגות הנכספת הן במישור הארצי והן בזה הקוסמי.

א.                   קרמהמודרא (Karmamudra) – הוא המפגש החיצוני בין הגבר לאישה (הזדווגות)

ב.                   ז'אנאנאמודרא (Jnanamudra) -  הוא המפגש ה"פנימי" בין הגבר לאישה (מיזוג התודעה/חוויה)

קרמהמודרא: היא המפגש הפיזי בין הגבר לאישה הכולל את כל המגעים הגופניים בין בני הזוג - החל מליטופים הדדיים ומגע זה באברי מינו של זה וכלה באקט המיני, באורגאזמה ובתחושת ירידת המתח ורפיון סערת הרגש. סיטואציית הקרמהמודרא טומנת בחובה גרעין דו-משמעי, שכן היא עשויה או להוביל או לא להוביל את האדם אל מישור ההוויה העמוק יותר – הז'אנאנאמודרא (jnanamudra). הדבר תלוי באופן ואיכות חשיבתם של בני הזוג ובדרך התייחסותם לחיים, ולפיכך גם האחד אל השני.כאשר במצב הקרמהמודרא שרויים בני הזוג בהתאמה רבה ובהרמוניה נפשית זה עם זה מתמזגת הסיטואציה - שהיא בשרית מעיקרה – עם ממד התודעה העל גופנית.

ז'אנאנאמודרא היא המפגש ה"עמוק" של תודעה וחוויה בין הגבר לאישה בעת ההזדווגות. הגוף הוא נקודת המוצא הראשונה ברם חווית הז'אנאנאמודורא משובחת ונעלה יותר בכך שהיא מגשימה את ממד ההוויה המוחלטת.

הטנטרה רואה באישה את המפתח למומנט האלוהי והנעלה שבהגשמת ההוויה. האישה היא "אלה"  שגלומות בה כמה מתכונות האלוהות, ולכן בעצם המגע עמה וקליטת הגבר אותה בראייתו הפנימית, האינטואיטיבית – טועם אף הוא מאותה איכות אלוהית שבה. היא מדגישה מיזוג, איחוד, הרמוניה, שלמות, יצירה וחיים. מאחר שהאקט המיני, הן בהתגלמותו הבשרית והן במשמעותו הרגשית, הוא אקט מובהק של איחוד ומיזוג ישויות הוא משמש כסמל באמנות כדי לתאר את סיטואציית הקרמה מודרא ואת רעיון האיחוד וההרמוניה בין מרכיבי ההוויה. לפיכך אמנות טנטרה, שהיא דתית מעיקרה – גדושה הן בפיסול והן בציור במוטיבים המציגים את הקשר האינטימי בין זכר לנקבה ואת ההזדווגות (mithuna).

מטרתן של יצירות אמנות אלו היא להביא הן את היוצרים והן ואת הצופים לתחושה של סיפוק פנימי, חדווה ושמחה עד כדי התרוממות הרוח. האמן יוצר מתוך אהבה ומתוך תפישה ערכית של הוויית הדמויות. החום האנושי הבוקע מתוך יצירות הפסול מקרין חיבה וחום אנושי ועוזר למתבונן להגשים את הווייתו ולטעום טעימה קיומית מתחושת ההוויה. הצורה החיצונות, הפלסטית, מקרינה בדיוק את המהות הפנימית - זו החומרית וזו הרעיונית - כשתי ישויות חופפות  בהרמוניה. הדמויות המזדווגות מביעות לא רק את הקשר הפיזי אלא בראש וראשונה את האיחוד בין מרכיבי ההוויה בממדים העל-חומריים. לכן, מופיעות יצירות פסול רבות דווקא על פני מקדשים, מקום שם יש לאדם ההזדמנות לבוא במגע עם שרשי הווייתו.

מצב הקרמהמודרא משמש כאמצעי פלסטי לאמן טנטרה להביע את מצב הז'אנאנאמודרא, כאשר תנוחות ההזדווגות המגוונות אמורות לגלם שלב זה או אחר שבמצבי ההוויה המתרחשים תוך כדי המגע המיני.

הדמויות שלוות לחלוטין, נעימות וקורנות אושר. גופן עגלגל ודשן וחמוקיהן מתקערים ומתקמרים בחן בפיתולים לטפניים, כאילו לצלילי מנגינה סמויה.

דמות הגבר עגלגלה ואין בה רמז לשרירי גוף או לכוח פיזי, לעתים הוא בעל כרס קלילה, אך כולו חן ונועם ומקרין תחושת בטחון וחוסן פנימי בעמידתו הגאה אך חסרת שחצנות. הדמויות אינן מעוצבות בדיוק אנטומי ורחוקות מלהציג אידיאל של יופי פיזי מקובל.

בעוד שהפיסול מוגבל במגוון הנושאים בגלל אופי החומר, הרי שציור טנטרה מנסה להביע את רעיון השילוב וההוויה האנושית והקוסמית באמצעות סמלים וצורות רבות ומגוונות. האחדות שבין האנושי לקוסמי מובעת גם בציורים המציגים הזדווגות אנושית: הפעילות בחלל ריק מצורות, או כאשר הדמויות צבועות בצבע,  לרוב כחול, המעיד על ישותם העליונה.

תנוחות ההזדווגות הן שונות ומגוונות וכל מצב מביע שלב התגלמות מסוים שבאינטראקציה הפנימית בין בני הזוג. מאחר ובמשך שלב ההזדווגות הגופנית נכנסים בני הזוג לשלבי מודעות שונים של האחד את השני   ולמצבי הוויה שונים, הרי שכל תנוחות הזדווגות אמורים לגלם שלב זה או אחר שבמצבי הוויה אלו המתרחשים תוך כדי מגע . אך מצב ההזדווגות איננו רק סמל למצבי ההוויה הנוצרים כתוצאה מהמגע הפיזי בין זכר לנקבה: זה גם סמל קוסמי לאחדות הקיימת ביקום בין יסודות הוויה מנוגדים. לפי תורת טנטרה אין מרכיבי הוויה נשארים או קיימים במצב של מתח או ניגוד זה כלפי זה, אלא מתמזגים בינם לבין עצמם להרמוניה הווייתית אחת. השלמות ההווייתית מוצגת לעתים בתנוחות הזדווגות בלתי סבירות מתוך כוונה ליצור צורה גיאומטרית מושלמת המעידה על אחדות מוחלטת, ארצית וקוסמית.

סמל אחר הנפוץ באמנות טנטרה הוא פרח הלוטוס, המסמל את רעיון ההארה והתגלמות ההוויה: בכך שפריחתו מעל פני המים היא התגלמותו  זרע  הטמון מתחת לפני המים. כדברי בודהא, "כשם שפרחי הלוטוס העולים ממחשכי המים של האגם, עומדים בשלבי בשלות שונים – אלא שרויים עדיין במעמקי מחשכים, אלה קרובים לפני המים ואלה כבר פתוחים ונכונים לגמוע את קרני השמש המאירות – כך בדיוק מצויים בין בני האדם ובין האלים אי אלה המוכנים להקשיב".

שמונת עלי הכותרת של פרח הלוטוס מסמלים את יסודות החומר והרוח: אדמה, מים, אוויר ואש הם יסודות החומר, ואילו אתר, רוח, אינטלקט ואנוכיות הם יסודות הרוח.

סמל טנטרה אחר הוא שרשרת הפרצופים התלויה כמחרוזת מסביב לצוואר האלים או האלות. שרשרת זו מסמלת את הפנים השונות של ההוויה. מהויות או מציאויות על-חומריות כמו ההכרה האנושית מופיעות לעתים כראש ממנו צומחים ראשים רבים נוספים לכל הצדדים. ציור הנחש מציין את זרימת האנרגיה הקוסמית המאחדת את פריטי היקום ומדגיש עקרון אחדות האנרגיה .

הביטוי הפלסטי לרעיון ההארה הוא שמש גדולה המופיעה לעתים כרקע לסצינות הזדווגות, או כוכבים נוצצים התלויים בחלל הפתוח – סמל לפתיחות המאפיינת את מצב ההארה,  לרוב נושאים אלו מצויירים בצבעים זוהרים, עשירים ורעננים, כרמז לפתיחות המאפשרת לאדם לראות את המציאות ללא גבולות. העץ מסמל את התגלמות ההוויה, ואילו הפרחים מסמלים את צורות החמלה השונות, או גילויי האמפטיה השונים כלפי הזולת, ואולי את האלטרואיזם, אהבת הזולת, משום שהפרח מציג עצמו כמות שהוא, במלוא יופיו, ללא בקשת תמורה וללא תנאי מוקדם.

סמלים המביעים את זוהרה של המציאות במצב ההארה – הם התכשיטים שאמנות הטנטרה שופעת בהם - רמז לעושר הרוחני הפנימי המוקרן מהאדם שהשיג את ההארה. כל דמויות הטנטרה, בפיסול ובציור – ובכל מצב הזדווגות – עוטות עדיים רבים: על הראש, על הזרועות, על הקרסוליים, מסביב למצח וסביב המתנים, המקנים הן לדמויות והן לכלל היצירה תחושת עושר, חגיגה ואצילות המעמד.

היוגה, טכניקה של ריכוז ושליטה על תהליכי התודעה באמצעות תרגילי נשימה מכוונים, שנפוצה בהודו בקרב זרמים וכיתות דתיות רבות, מקובלת גם בטנטרה. נושאים נוספים המככבים באמנות הטנטרה  הם היוגה המינית ומראות הצ'אקרה (chakra) -  שש  הנקודות המציינות את מיקומן של "מערבולות האנרגיה" בגוף האדם,  המחשה גרפית של הקונדליני (kundalini), ה"אנרגיה הכמוסה" הממוקמת בבסיס חוט השדרה, והאלה המייצגת כוח מיסטי זה.

התמזגותן של הספירות הארציות אל תוך החלל האינסופי, והיחס בינן לבין הספירות השממיות מוצאים ביטוי בציורים על ידי דיאגרמות המורכבות מצורות גיאומטריות (yantra). יחסים וזיקות בין גרמי השמים לכוכבי הלכת מותווים ע"י צורות גיאומטריות שונות המאוירות במסלולים סביב עיגול, ואילו הרעיון  של הולדת הקוסמוס מוצג באמצעות ביצת זהב שבה טמון הזרע, מקור כל האנרגיות.

המגן-דוד שהוא סמל הודי עתיק, מציג את האיחוד שבין האל שיווה (זכר) והשאקטי (נקבה). המשולש המצביע מטה מציין את היסוד הנשי ואילו הקודקוד המצביע מעלה מציג את היסוד הגברי. שני המשולשים נארגים כישות אחת שחלקיה משלימים זה את זה.

ציור הטנטרה מקפיד על ההרמוניה הצבעונית והצורנית כאחת. בציורים שבהם מופיעות אלוהויות בדמויות אנוש ה"צפות" בחלל, ומסביבן מכלול צורות של מרכיבי חיים (צמחים, בעלי חיים, וכדומה), צורות אלו סדורות בסימטרייה שוות-משקל משני צדי הדמות המרכזית.

בעצוב הדמויות עצמן, אין כל ניסיון ליצור תחושה של ממד פלסטי. הצורות קלילות ומרחפות בחלל, לעתים עננים וגרמי שמיים רומזים על מיקומן של הדמויות. הציור עצמו הוא קווי באיכותו, בעל קווי מתאר דקים, ועדינים. בציור שכולל דמויות בסצינות אהבה/הזדווגות הקו נקי ובוטח, ואין בו זכר לרעידות או התרגשות. גם כאן אין שום ניסיון לעיצוב ריאליסטי של הדמויות, אלא ההפך -  פרטי הגוף מצומצמים עד למינימום ההכרחי כדי שהדמויות לא תהיינה כבולות לזהות של מודל מוחשי זה או אחר כך שיכילו יסוד של נצחיות סמלית. כאמור, האיכות הקישוטית מתוגברת לעתים באמצעות תכשיטים שהדמויות עונדות הדמויות, המעניקים עושר לציור בנוסף למשמעות הסמלית של עושר הווייתי.