נשימת אורגזמה נשית

מרילין טנשנדה, עוד חברה קרובה של דון חואן, כתבה ספר שמתאר את סודות האנרגיה המינית הנגואלית

מאת:תום אורגד

דון חואן הוא ללא ספק מהאינדיאנים המוכרים במאה האחרונה. דמותו תוארה שוב ושוב ברבי המכר הרבים של הסופר/חוקר קרלוס קסטנדה. הוא הוצג כשאמאן רב עוצמה ממסורת הנגואליזם, המוליך את תלמידו האקדמאי בעל אורח החשיבה המערבי, חושף בפניו את סודות הידע וחונך אותו במשעולי הרחבת התפיסה ולימוד העוצמה - או, בשפתו, הופך אותו ל"איש דעת". האופן בו קסטנדה טיפל בידע שנתקבל מדון חואן והציגו נחשב חסר תקדים באותה העת, ונתפס בידי רבים כמסמך אנתרופולוגי רב חשיבות - וכאחת מאבני הדרך העיקריות במחשבת העידן החדש.

מאז פרסום ספרו הראשון בשנת 1968, היתה עבודתו של קסטנדה נתונה במחלוקת. מחקרים שונים שנערכו בידי מבקרים נחושים ביקשו להוכיח כי דון חואן כלל לא היה קיים במציאות, וכי כל הסיפורים אודותיו הינם בדיות ליבו של  קסטנדה. מצדדיו של קסטנדה, לעומת זאת, מעלים את הטענה כי אין חשיבות רבה לשאלת קיומו במציאות של דון חואן. העיקר הוא הידע שמועבר בספרי קסטנדה. כל עוד זה מוכיח את עצמו כרלוונטי ויעיל לקיום, השאלה באם סיפורי קסטנדה אכן התרחשו, או רק מהווים דרך העברה לידע, אינה מעניינת במיוחד.

ההד הרב שהביאו עימן עבודותיו של קסטנדה גרר אחריו התהוות של ענף תרבותי - אנשים רבים ברחבי העולם מכריזים על היותם מורים המבקשים להעביר את מורשת הידע הנגואלי, ומרכזים סביבם ארגונים וקהילות הדבקים במשנותיהם. כמה מהם אף טוענים לקשר ישיר עם אותם מקורות הידע שקסטנדה הציג בחיבוריו. לדבריהם, גם הם היו חניכיו של דון חואן. חלקם אף טוענים כי הופיעו בספריו של קסטנדה כדמויות שניהלו מערכת יחסים כלשהי עם דון חואן או הסופר.

אחת מהדמויות המוכרות ביותר בתחום זה היא מרילין טנשנדה. לדבריה, היתה גם היא אחת מתלמידותיו של דון חואן. טנשנדה טוענת כי בשלב כלשהו במהלך לימודיו סטה קסטנדה מדרך הדעת התקינה והפך ל"מכשף שחור". לכן, הוצא מקבוצת התלמידים של דון חואן ובמקומו נבחרה היא כמחליפתו בתור יורשת הידע הנגואלי. כמובן שמתוקף זכותה זו, היא הפכה למורה המעבירה סדנאות לימוד רבות, מופיעה בכנסים שונים ומפרסמת ספרים המלמדים את משנתה.

ספרה השני של טנשנדה הוא "דון חואן ואמנות האנרגיה המינית". טנשנדה, שאגב טוענת כי באמצעות הפרקטיקה הנגואלית ריפאה עצמה ממחלת האיידס, מצביעה על כך כי מכתביו של קרלוס קסטנדה המתארים את מורשת הידע הנגואלית נעדר יסוד חשוב ביותר - האופן בו איש הדעת משתמש באנרגיה המינית המצויה בגופו, מנתב אותה לשימושים נכונים ומפיק ממנה את המירב. לדבריה, הנגואלים מחזיקים בתורות לגבי אופן הפעלת אנרגיה זו, המכונה "נחש הקשת". בספרה טנשנדה מנסה להעביר לקוראים את המפתח להפעלתן, כפי שלמדה מדון חואן, דון ג'נארו (מורה נגואלי נוסף המוכר מספריו של קסטנדה) והמכשפה הידועה דונה סלסטינה.           

דון חואן ודון ג'נארו מוצגים בספרה של טנשנדה באופן שונה במידה ניכרת מאשר בכתביו של קסטנדה. קסטנדה תיאר לעתים קרובות את מפגשיו עימם באופן אינפורמטיבי ומדויק, המדגיש לא רק את דבריהם הנאמרים, אלא גם את הדקויות שניכרו בהתנהגותם ובמחוותיהם השונות. ניסיונו היה להעביר את רוח הידע הנלמד לא רק דרך תיאור עקרונות הידע, אלא גם באמצעות השריית האווירה האופפת את המורים האוחזים בו. לעומת זאת, בספרה של טנשנדה הנגואלים מתוארים באופן שבלוני ושטוח בהרבה. ניכר כי היא בחרה להביא אך ורק את פעולותיהם החיוניות להעברת התוכן הקונקרטי אודות פרקי הידע שברצונה להעביר לקורא. המימד הפרוזאי בספר אינו נובע מתיאור התנהגות המורים השונים, אלא דווקא מתוספת התנסויותיה הסובייקטיביות - תיאורי נוף ויזואליים, למשל, או התרשמותה האישית מהאנשים הנקרים בדרכה.

אין חדש תחת השמש

לא קשה להבין כי טנשנדה אינה סופרת יוצאת מגדר הרגיל. כתיבתה מוגבלת במידה רבה, וחוויית הקריאה יבשה ומעשית ביותר. באופן משונה, מוצגים דון חואן ודון ג'נארו כדמויות רדודות, דברניות ומילוליות בהרבה מהמוכר לנו מכתביו של קסטנדה. על אף חוסר יכולתנו לדעת האם דון חואן ודון ג'נארו אכן היו קיימים במציאות - ואם כן, האם טנשנדה אכן היתה תלמידתם - אופן הצגתם בספר מעלה ספקות רבים לא רק לגבי יכולותיה כסופרת, אלא גם לגבי האותנטיות של חוויותיה (או, לחילופין, לגבי תיאוריו המקוריים של קסטנדה).

חוויית הקריאה המסורבלת מועצמת גם על ידי אופן הצגת הידע בו בוחרת טנשנדה. בניגוד לקסטנדה, אשר לרוב הסתפק בתיאור התנסויותיו עם המורים, טנשנדה מצרפת בסיום כל פרק תרגיל ברור ומסודר (שהיא מכנה "פעילות") הקשור בחוויות המתוארות בו. בין הפעילויות שמציעה טנשנדה מצויות "ניקוי האנרגיה המינית", "נשימת אורגזמה נשית", המתעלת אנרגיה בין מרכזים שונים בגוף, או "חלימת האנרגיה המינית המתפתחת", המאפשרת לחזות בהתפתחות האנרגיה המינית. גם אם ניתן להבין את המניעים המעשיים לשימוש במבנה זה, הוא מעצים במידה רבה את אופייה הדידקטי והטכני של חוויית הקריאה. הספר הופך למעשה לבליל של מונולוגים מוכתבים המובאים מפי דמויות שטחיות וצפויות, אשר כל ייחודן וערכן הוא בטענה כי המדובר באותם המורים מספריו של קסטנדה, המוליכים לקראת השורה התחתונה של הפרק - ה"פעילות", אשר מהווה למעשה את החלק היחיד שנוכל לייחס לו משמעות חיונית של ממש להבנת הידע שמבקשת טנשנדה ללמד.

את תוכנן של הפעילויות עצמן קשה לשפוט בביקורת מסוג זה. לרוב, הדרך היחידה לחרוץ עמדה בנוגע לתורה שכזו היא באמצעות התמסרות לתרגולה בקביעות ובאמונה שלמה לאורך זמן ממושך. עם זאת, קורא שחקר בעבר מסורות ידע שונות ימצא כי עיקרי הפעילות מוכרים לו כבר מתחומים אחרים דוגמת הקונדליני-יוגה, טנטרה-יוגה וטכניקות שונות לחלימה צלולה ומסע אסטרלי, כמו גם מספריו של קסטנדה עצמו.

"דון חואן ואמנות האנרגיה המינית" יצא בהוצאת אור-עם

הכתבה נתפרסמה ב-NRG ניו אייג'.