על הציצי שלי

הנקה בבית קפה לא חייבת להיות מופע סטריפטיז, אבל גם לא צריך להתנצל עליה

מאת: מיכל גלוש/ מערכת msn

להרגיע תינוק רעב, ותירגעו! (צילומים: שאטרסטוק)

בתור מי שהניקה עד לפני שבועיים, ובני בן 13 חודשים, אני לא מרגישה שום צורך להתנצל כאשר יצא לי לחשוף שד באמצע מסעדה לטובת הזנתו הבריאה של בכורי. אני לא נהנית מהחשיפה לעיני כל וגם לא מהמבטים – לא אלה המגנים ולא אלה האמפטיים.

מתוך הבנה שכך בנוי העולם, זוגות יולדים את דור ההמשך והחיים החדשים בצל התינוק תופסים שיגרה חדשה, כן – נראה לי הכי טבעי בעולם ללכת עם בני החמוד לכל מקום בגבולות הסביר, קניון ובתי קפה בהחלט נכנסים להגדרה זו. לרוב, אני נהנית לקחת אותו אתי לסידורים השונים, בדיוק כמו שאני צריכה לשנות אווירה או למדוד בגד, גם הוא נהנה להסתכל סביב וללמוד את רזי העולם המודרני.

גם אני מבקשת כאישה או כזוג לבלות זמן איכות ללא הילד ולעשות דברים בשבילי בלבד. לשיעורי היוגה שאני כל כך זקוקה לנפשי אני הולכת לאחר שבני נרדם או כשהוא בגן. מפגשים עם חברים הצטמצמו מכורח הנסיבות, ומה לעשות שלא תמיד יש סבתא בנמצא או בייביסיטר אמין במחיר סביר בנמצא (ולמי באמת יש לב להשאיר תינוק צעיר כל כך בידיים זרות בימינו?!).

נוסיף על זה את תסכולי האם העובדת שרוצה להשלים שעות עם היורש הקטן, ומה קיבלנו – אימהות וילדים קטנים שמנסים למקסם את שלוש-ארבע השעות שנותרו להם ביחד אחר הצהריים, וגם על זה יש תלונות עכשיו? למה? באיזה זכות?

תנו כבוד לאימהות
כל מי שחושב שהחיים מתחילים ונגמרים בבתי קפה, כל מי שלא מבין באמת כמה הורה באמת כרוך אחרי הילד שלו וצרכיו, כל מי שלא מבין את צו קיומנו בעולם – אל לו לדבר סרה במה שגדול ממנו. אין לאף אחד שום זכות להוקיע אמהות מניקות והורים שמבלים עם ילדיהם באשר הם ולהציע לשלוח אותם לגיטאות של "מקומות בילוי מכווני ילדים בלבד".

מה גם שאני מתקשה להבין את האפרטהייד נגד אותן אמהות מניקות, שצריך להיות ממש מציצן וחסר טאקט כדי לראות את קצהו של הציץ או מותן גבוהה במיוחד. משום מה, אני לא שומעת תלונות על כל אותן בנות ונשים שמה שהן לובשות באותו בית קפה, חושפני יותר מאותה חזיית הנקה. מה השלב הבא? להגיד לזקנים, נכים וחולים סופניים לא להיכנס למקומות ציבוריים כי זה הורס את הבילוי וההנאה?

הנקה במקום ציבורי לא חייבת להיות מופע סטריפטיז, אבל גם לא צריך להתנצל עליה כשהיא נעשית. חברתי הצליחה להניק כשהיא מניחה על כתפה חיתול בד כדי להצניע ולעזור לבתה להתרכז ביניקה, גם לה הפריע שיש אנשים בסביבה. אבל זה לא תמיד עובד, בני הקט משך את החיתול המצניע כי הפריע לו שאין לו קשר עין אתי.

באירופה למשל, מבינים את הצרכים המיוחדים של הורים ובמקומות ציבוריים רבים יש בנמצא פינות החתלה מרווחות, פינות תעסוקה לטף ואפילו שומרים מקומות חניה ייעודיים לאימהות עם עגלות או נשים בהריון. אבל ישראל עוד לא שם, כאן צריך להיות נכה בשביל לקבל בית שימוש וחניה שמותאמים לצרכים הייחודים.

אולי אם היו יותר פינות הנקה ראויות במקומות ציבוריים, לא היינו נאלצות להתפשט באמצע הקניון או לחפש תוך כדי בכיו הצורם של תינוק רעב מקום להניק, שהן לא פינות עישון או מכונית באמצע החניון עם כל הגזים הרעילים. מצד שני, כשאני יושבת עם חברה לקפה, אני לא מוצאת שום הצדקה לזוז משם כשאני מניקה, מלכתחילה לא אשב על במה ואחפש את הפינה היותר מוצנעת במקום. תאמינו לי שגם לנו זה לא הכי נעים בעולם, ואם לך לא נעים שאני מאכילה את בני – תישאר בבית.

המאמר לקוח מ"בנות": http://www.banot.co.il/