מ-NRG-ניו אייג': http://www.nrg.co.il/online/HP_15.html

החלקיקים האלמנטריים

השמאנים מאמינים שכל מאורע משמעותי כואב שאנחנו חווים לוקח לנו רסיס מהנשמה. הבשורה הטובה

היא שאפשר ורצוי לאסוף חזרה את כל הרסיסים האלה. השמאן דב טרובניק מסביר איך עושים את זה

מאת:דב טרובניק

צ'רלי היה הראשון בשמורה האינדיאנית שדיבר איתי על נשמה ועל התפזרות רסיסי נשמה.
את צ'רלי פגשתי בשהותי הראשונה בשמורה האינדיאנית קטגורס שבמדינת ניו יורק, כשעה נסיעה ממפלי הניאגרה.

תחילתו של הסיפור בשעת ערב, כשמצאתי את עצמי נמשך לקול שירה עמוק, גברי וחרישי. הלכתי בעקבות הקול, עד הבקתה הישנה ששימשה רוב הזמן כמחסן ונעצרתי ליד הדלת הפתוחה. בפנים, ליד מדורה קטנה, ישב האינדיאני הקאובוי ביותר שאי פעם פגשתי. הוא היה לבוש חולצת משבצות, ג'ינס עם פרנזים, מגפי בוקרים חומים ולידו נח כובע בוקרים גדול ולבן. הוא היה שקוע בעבודתו ותוך כדי שר מזמורים מהפנטים שהשרו תחושה עתיקה מאוד.

לאחר כמה דקות בהן עמדתי בדממה, מבלי שצ'רלי הסיר את עיניו מעבודתו, הוא הזמין אותי להיכנס ולשבת ליד האש. כשהוא הציג את עצמו - אז הבנתי הכל. סבתא טווילה שאימצה אותי למשפחת הזאב סיפרה על צ'רלי. היא סיפרה שהוא ההנדי-מן של השמורה. אם צריך לצבוע קיר - הוא האיש, לכסח דשא, לתקן גג, לבנות מרפסת או להחליף ברז. וגם, אם צריך להכין מקטרת מקודשת לתפילה, הוא מסיר מיד את התחפושת היומיומית שלו והופך לאיש סגולות שיושב ימים ולילות כדי להכין את המקטרת בדרך המסורתית כפי שלמד מסבו. רק לצ'רלי סבתא טווילה ושאר זקנות שבט הסניקה היו מוכנות לתת את התפקיד המקודש הזה.

צ'רלי והמקטרת המקודשת

באותו ערב כבר היתה בידיו מקטרת מגולפת מעץ בהיר ומשוייפת למשעי עד שהיה בעץ מין זוהר פנימי, ועכשיו היה עליו לקדוח בה את התעלה דרכה יעבור עשן הטבק המקודש. צ'רלי אמר שהוא לא משתמש בכלים חשמליים בכלל - הוא לא אהב את האנרגיה שלהם - הוא מחורר את התעלה בדרך המסורתית "זה אורך יותר זמן אבל התוצאה מקודשת". הוא לקח ענף שהניח קודם לכן באש הקטנה וכעת בקצהו היה גחל והניח את הגחל בתוך התעלה. לאט לאט הגחל שרף את מרכז החלל של מוט המקטרת הארוך והותיר את צורתה החיצונית ללא פגע. כמה שניות הגחל בפנים, ויש להוציאו בטרם ישרוף את הכל, ובעזרת ענף אחר לגרד את מעט האפר מתוך המקטרת החוצה. ואז שוב הגחל מוכנס פנימה ושוב יוצא, וכך בסבלנות רבה, בשקט של הלילה ובליווי שירים עתיקים, המקטרת נולדה.

פעם בכמה זמן היה צורך להכניס את הענף המחורר חזרה לאש כדי להעיר את הגחל הקטן שבקצהו וזה היה הזמן היחיד בו עיניו של צ'רלי התרוממו מעל עבודתו ופגשו את שלי.

באחת הפעמים הוא החל לדבר על הנשמה: "אנחנו נשמה שיש לה גוף ולא גוף שיש לו נשמה", היה המשפט ממנו החל. אני זוכר שהתרגשתי מאוד מהעובדה שאני מקבל שיעור מהאיש ששמעתי עליו כל כך הרבה. ניסיתי להקשיב כל כולי ולתת את מלוא תשומת לבי למילים שיצאו מפי האינדיאני הקאובוי הזקן שמולי.

צ'רלי דיבר במילים פשוטות וחרישיות שתאמו את הלילה ואת האווירה, ואמר שאנחנו אש. האש היא הדבר הראשון שאי פעם היה ואנחנו כנשמה עשויים אש. הוא הסביר כי גם אם נפרק את המדורה הקטנה הזו שלידנו ונשלח ענפים בוערים לכל עבר, עדיין האש תהיה ותמיד תישאר.

הוא הוציא שני ענפים בוערים מהאש והחזיק אחד בכל יד, והמשיך. הנשמה שהיא אנחנו תמיד תהיה. היא נצחית. לפעמים נעלמים מאיתנו חלק מהענפים הבוערים ולוקחים חלק מאיתנו איתם, אולם ברגע שהם חוזרים, כאילו דבר לא קרה. האש שלם שוב, ונצחי עדיין.

השיעור המאלף הזה באישון ליל בבקתה אפופת עשן וריחות עצים שרופים הלך איתי הרבה שנים עד שנפתר עם ההסברים של המורים השאמניים שלי לגבי נשמה, התפזרות רסיסי נשמה ותהליך האיסוף.

הנשמה הופכת את עצמה לפחות דחוסה

התפיסה השאמנית מדברת על הנשמה כעל נצחית וקיימת תמיד. אי אפשר לפגוע בה או להותיר עליה סימן. הדבר היחידי שיכול לקרות הוא התרסקות, וגם אז, ברגע שהחלקים שהתפזרו לכל עבר שבים חזרה, ממש כמו נתזים של מים החוזרים אל הים, היא חוזרת שוב להיות מושלמת.

דרך השאמן מלמדת אותנו שעל הפנים של אמא אדמה יש יופי ושפע ואהבה ואפשרות גדילה אבל שאפשר גם למות מכאב. עוצמת הכאב שניתן לחוות בעולם הפיזי היא כה רבה עד כי לנשמה יש דרך להימנע מהחוויה הקשה הזו.

לדוגמא נניח שאדם נוהג ברכב ועומד לעבור תאונת דרכים. מכיוון שהנשמה אינה מוגבלת בזמן ובמרחב, היא יודעת זאת קודם לכן, ולכן כדי להימנע מחוויה איומה של כאב, רגע לפני התאונה, הנשמה שולחת מעצמה חלקים למקומות אחרים וכך יש פחות נוכחות החווה את התהליך הכואב. בעצם זהו מנגנון מבורך של הישרדות. אפשר לחשוב על הכאב כמו על כדור הנזרק באוויר - אם יפגע בכד חרס הוא עלול לשבור אותו כיוון שהכד דחוס מאוד, לעומת זאת אם יפגע בשמיכה התלויה לייבוש, אולי היא תתקמט אבל לא תיקרע. היא פחות צפופה מכד חרס ויכולה להכיל את הכדור.
כך גם הנשמה - היא הופכת עצמה פחות דחוסה ויותר אוורירית וכך יכולה לספוג את הכאב בלי למות ממנו.

עד כאן הכל טוב ויפה, אולם כאן מתחיל ריקוד שלם. אחד הדברים שקורים על הפנים של אמא אדמה הוא שאין מקום לריק. וכך, ברגע שהנשמה מוציאה חלקים מעצמה, מיד נכנסים במקומם אנרגיות אחרות לתוך הגוף. אילו אנרגיות? כל מה שיש בסביבה: רסיסים של עץ אולי, פחד של נהג קודם שעבר כאן וכמעט עשה תאונה, חלק מנשמה של עכבר שמת בצד הכביש או כל דבר אחר. וכך, בתוך הגוף של אותו נהג שעבר תאונת דרכים, יש פחות ממהותו שלו ויותר מהויות שלא קשורות אליו ושהן מעכשיו שותפות בהנהגת חייו. הדבר כמובן מביא למחלות, מזל רע, תאונות והרבה מאוד חוסר נוחות בכל המימדים.

אנרגיות שממוקמות לא נכון

דרך השאמן מלמדת אותנו שלא רק בתאונות אנחנו מאבדים רסיסי נשמה. ואפילו השפה שלנו יודעת לתאר את החוויה הזאת. אמנם בצורה אינטואיטיבית אולם אמיתית לגמרי. כמה פעמים שמענו משפטים כמו: "מאז התאונה לא חזרתי לעצמי", "היא עזבה אותי ולקחה חלק ממני איתה", "הוא שבר לי את הלב", "אני מרגישה שאני לא אני", "היא גנבה לי את החיים", "חיי אינם חיים עוד" וכן הלאה.
כל המשפטים השגורים האלה מראים על תהליך בו התרסקו רסיסי נשמה וכעת אנחנו לא שלמים בתוך חיינו וכרגע אנרגיות אחרות - שהן בהחלט אינן שליליות אלא רק ממוקמות לא נכון - מנהלות את חיינו.

מה עושים? ובכן, למרבה השמחה יש פתרון למצב - טקס איסוף רסיסי נשמה שנערך על ידי שאמן.

דרך השאמן מלמדת את הצועדים בה להיכנס למצב מודעות אחר, בו השאמן מסוגל לצאת מגופו ולתור במימדים הנסתרים אחרי הרסיסים האבודים. תהליך הלימוד אורך שנים לא מעטות ובזמן ובו לומד השאמן מיומנויות שונות ומגוונות בהן הוא נעזר כדי למצוא את הרסיסים האבודים ולהחזיר אותם הביתה.

הטקס מתחיל בהכנת מרחב מקודש ובזימון בעלי ברית מהמימדים הנסתרים לעזרת השאמן, וממשיך בשיחה בה השאמן מאבחן את הבעיה ומקבל מידע ראשוני לגבי האדם. מכאן הטקס ממשיך לתהליכי טיהור עמוקים, שהעוצמתי שבהם נעזר ברוח הדוב הלבן כדי להוציא את האנרגיות הזרות מהגוף. בתהליך זה קיימת סכנה לשאמן כיוון שאם לא יפעל נכונה, האנרגיות הזרות הללו ידבקו בו עצמו ויביאו את כל המחלות והכאבים אליו.

בשלב הבא השאמן עוזב את גופו תוך שהוא משתמש בתיפוף ובשירה מקודשת ויוצא לעולמות הנסתרים כדי למצוא ולהשיב את רסיסי הנשמה. תהליך השבת הריסים לא תמיד פשוט וקל כיוון שפעמים רבות ישויות אנרגטיות במימדים הנסתרים מוצאות את הרסיסים וחומסות אותם לעצמם. רסיסי הנשמה הן כמו גנרטור של אור ואנרגיה תמידית וברוב המקרים אם נמצאו על ידי ישות אנרגטית, היא לא תשחרר אותם מרצון. כאן נכנסת הכשרתו של השאמן לפעולה - אומנות הדיבור והשכנוע, לחימה של ממש בעולמות הנעלמים, וזימון של בעלי ברית (רוחות מיטיבות) שיסייעו לתהליך. גם תהליך זה הוא מסוכן עבור השאמן כיוון שאם לא יצליח להשיב את הרסיסים האבודים וייכשל במלחמה, רסיסי נשמה שלו עצמו יילקחו ממנו. פגשתי לא מעט מקרים של שאמנים שנכשלו במשימתם זו וכתוצאה מכך חוו מחלות כרוניות וכאבים רבים שנמשכו שנים רבות.

כאשר רסיסי הנשמה האבודים נמצאים אצל השאמן הוא משיב את הכרתו לעולם הרגיל ומכניס אותם חזרה למקומם אצל המטופל, ואלה מתמזגות עם שאר הנשמה ממש כמו ענפים בוערים השבים למדורה, והאש שוב מתאחדת לשלמות כאילו דבר לא אירע.

טקס השבת רסיסי נשמה הוא תהליך מקודש בו אדם הופך להיות שלם יותר ומלא יותר בעצמו, מה שמאפשר לו כוח ואנרגיה כדי להדוף מחלות ואנרגיות לא רצויות.

אחתום במילותיה של מורתי השאמנית אבן אדומה מנוקדת. "האמת האמיתית מכל והחשובה מכל האמיתות כולן היא שבתוך כל אחד מאיתנו ישנה גחלת שלעולם דולקת ואי אפשר לכבותה. ואם ננשוף עליה בעדינות וברכות וניתן לה אהבה ותשומת לב כמו עצים למדורה, הגחלת תהפוך לשלהבת והשלהבת למדורה וזו לבסוף תהפוך לשמש - אש נשמה מופלאה החווה חיים על הפנים של אמא אדמה... ואנחנו איתה.