אחרי האירוע, שבעקבותיו גורש "הזוג הראשון" לחיים של כאב וכעס אל מחוץ לשערי גן העדן, מתרחש המובן מאליו - חוה הרה, ויולדת את בנה הראשון - ותהר ותלד את קין ותאמר: "קניתי איש את ה'".
למה מתכוונת חוה כשהיא אומרת - קניתי איש? כיצד בכלל אפשר לקנות אדם?
הרי בני אדם הנם ברואיו של אלוהים, לו הם שייכים, ותמיד יהיו שייכים רק לו, אז מדוע אומרת חוה קניתי איש מאת ה'? ועוד יותר מכך - הרי אנו עצמנו אלוהיים, וניצוץ ממנו מצוי בתוכנו, אז איך אפשר לקנות "את ה'"? ממתי הוא בר רכישה? וחוה הרי מדברת על בנה, כיצד אם כן, היא מתייחסת אליו כאל רכישה? כאל חפץ אותו קנתה?
מה באה התורה ללמדנו כאן? שהחטא הקדמון יצר בתוכנו טעות תפישתית לגבי מי אנו ומהי מהותם של שרינו הבינאישיים: אנו, בני האדם, מדמים לנו כי הננו נכסים אחד של השני, קניינים, חפצים ברי רכישה. שאנו רשאים לקנות זה את זה ולהיקנות אחד בידי השני.
הגירוש מגן העדן, אם כן, מכיל בתוכו בין שאר האבדנים שאנו חווים, את אובדן טוהר מערכות היחסים שביננו לבין האחרים.
החטא הקדמון, כפי שהצגתי את הנושא במאמרים אחדים ובספרי נחש קדמון, הינו התעוותותה של האנרגיה המינית. עיוות זה משתלשל מדור לדור דרך פחדם התהומי של ההורים מאנרגית המין של עצמם. כהורים, אנו מקרינים ומטביעים בילדינו את הפחד מפני אנרגית המין רבת העוצמה. אנו חוששים שמא נאבד שליטה על חיית המין שבתוכנו והיא תסחוף אותנו לגלוי עריות - האיסור הראשוני של הגזע האנושי.
מתוך פחד זה, דור אחרי דור, בני האנוש כולאים את אנרגית המין שלהם, כבר מגילאים צעירים. כליאתה של אנרגית המין מעוותת אותה, והופכת אותה לחיה מפלצתית החיה במרתפי תודעתנו. וזהו זרע הרע בתוכנו.
אנרגיה מינית במקורה היא אנרגיה אלוהית מקודשת. זוהי הבריאה בהתגלמותה. אנרגיה מינית היא אנרגיה שמהותה היא הקרנה מן המרכז החוצה. זוהי מהות של חשיפת הטוב, היפה, החזק, הפורה, הזורם, הנותן, מאיר, המעניק, האוהב.
הקרנה החוצה, הינה מיסודה מהות אלוהית, והיא הפכית ל-החבאה, הסתרה, גניזה, בושה, עצירה - לשם הוסטה האנרגיה המינית האנושית. כלומר זרימת האנרגיה המינית האנושית הפכה כיוון מנתינה, לגזילה. מכיוון של הזרמת שפע, לכיוון של כיווץ ואגירה קמצנית, מפוחדת. מחוויה של הקרנת אור יקרות, לחוויה של בור חשוך שאין בו טיפת אור.
כליאת האנרגיה המינית שלנו יוצרת בנו חור ענק חסר אנרגיה - ריק תודעתי שהיה מלכתחילה אמור להתמלא באור המיני אך נותר ריק ממנו. מלאות אנרגטית יוצרת בנו תחושות נפלאות - אני אהוב, אני בר יכולת, אני עוצמתי, שמח, אוהב. בור תודעתי, אם אנו מקושרים אליו, יוצר בנו תחושות קשות ביותר - אני בודד, אני כלי ריק, מדוכא, חסר חיים ועוד.
עיוותה של האנרגיה המינית שלנו מעכיר כל חלקה טובה במערכות היחסים שלנו עם הזולת. החור התודעתי שבנו הופך אותנו לרוכשים ולנרכשים. הבור שבתוכנו גורם לנו להרגיש חסרים וכדי להשלים בנו את החסר אנו מבקשים לרכוש לנו דבר שישמש אותנו כמשלים. כיחידה שחודרת אל הבור ויוצרת בו תחושת מלאות. אנו רואים באחר אמצעי לתחושת השלמות של עצמנו - כלומר חפץ בעל חשיבות עליונה או במלה אחרת - אהוב. מכאן באה הרכושנות ביחסינו הבינאישיים.
כשאדם מסויים מוצא חן בעינינו, משמע שהוא נראה לנו כמי שעשוי לשמש אותנו כ"ממלא בור". אנו מתכווננים עליו, ורושמים אותו בתודעתנו כמטרת יעד לרכישה. אנו אומרים בלא-מודע שלנו: "אדם זה אמור מעתה למלא את הבור שבי ולכן עליו להיות כולו שלי ורק שלי. שהרי אם אכניסו פנימה ואחר כך הוא ילך לו, יישאר החור שבי פעור ובלתי נסבל. פצע מכאיב. חלל זועק בבדידותו השחורה".
מאותו רגע שהתעורר חפצנו באדם מסויים, גם אם עוד לא הכרזנו עליו רשמית כי הוא בבעלותנו, ואפילו לא יידענו אותו שהוא הפך להיות יעד לרכישה, הרי שבחוויה שלנו הוא כבר שלנו מכיוון שבינינו לבין עצמנו כבר פתחנו עבורו את הדלת אל הבור והחדרנו אותו אל תוכנו.
מרגע שהוא כבר חלק מאתנו, אזי כל דבר שהוא עושה, או שמישהו אחר עושה כלפיו, מעורר בנו רגשות סוערים: אנו מדמים כי הרכישה שלנו "תפשה עצמאות" ועושה מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם תפקידה אצלנו, או שחס וחלילה אדם אחר חמד אותה ומתאווה לגזלה מידינו וישאיר אותנו ככלי ריק.
החשש שלנו שהנכס שלנו יופקע מידינו בדרך כלשהי, אם זה מתוך רצונו העצמי, או מתוך השתלטות של אחר עליו, הינו חשש כה גדול, עד כי אנו פועלים בטריטוריה זו כמטורפים לכל דבר. אנו נעשה כל דבר כדי למנוע אפשרות זו. אנו נלחמים על רכישתנו בחרוף נפש. מדירים שינה מעינינו, שומרים על קנייננו באלף עיניים ויורים חצי רעל על כל מי שמתקרב לסביבתו. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו בשום פנים ואופן לאבד את נכסינו ולחזור אל הריק שלנו.
אנו הופכים להיות אובססיביים לגבי הרכישות שלנו. כל רגע ורגע אנו מפחדים לאבד ידיד, חבר, אהוב - שמא נחווה את החשיכה הנוראה של האין שבתוכנו.
כשאנו עצמנו הופכים להיות יעד רכישה של מישהו אחר, אנו מרגישים נפלא – הנה אנו הולכים להיות "מוסרים מן המדף", בו שכנו לצד אלפי "מוצרים" חסרי ייחוד כמותנו, שאיש לא מצא בהם חפץ ...הנה, הגיע הגואל - הוא שולח את עיניו אלינו ומגלה כי יש בנו איזה ייחוד, בזכותו הוא מתעתד לרוממנו מעל לכל שאר המוצגים שעל המדף, לבחרנו כחפץ הראוי למלא את החור שבו. אותו גואל שגילה אותנו, וחפץ בנו, ראה את מה שאנו עצמנו מסתירים מעצמנו - את היופי שלנו. את אנרגית האמת שלנו בה אנו עצמנו איננו מכירים. את ההקרנה לה אנו מתכחשים.
האחר חפץ בה מכיוון שהוא רוצה למלא את החסר שבו באמצעותה.
אנו כ"חפץ שנרכש", עשויים לגרום לאחר להרגיש מלא על גדותיו - שופע. ככל שאנו גורמים לאחר להרגיש יותר טוב עם עצמו, יותר שלם ושופע, כך אנו נחשבים ליותר "אהובים" - כלומר - אנו נחשבים בעיני רוכשנו לחפץ יותר נדיר ויקר ערך שהפחד לאבדו אדיר. כשהוא מביע זאת כלפינו אנו מאושרים! כלומר - אנו חווים דרך אישורו את מה שתמיד חלמנו לחוות: שאנו נפלאים, רצויים ומיוחדים.
אנו נחשבים בעיני עצמנו אהובים כאשר מישהו שאנו "מחשיבים", רואה בנו חפץ בעל ערך גדול ומוכן להשקיע הרבה כדי לרכשנו ולשמרנו. כלומר לא כל "הבורות" המבקשים להכילנו, אטרקטיבים עבורנו באותה מידה.
אך מסתבר שגם אם אנו מהווים נכס, שאינו גורם לבעליו תחושת מלאות נפלאה, עדיין הוא נלחם להחזיקנו - כי הוא רואה עצמו בעל זכויות על הנכס. למשל בעל של אשה מוכה יעדיף להורגה ולא לתת לה ללכת.
אנחנו רוצים שכל מה שהוא שלנו שיישאר שלנו לתמיד, ושלנו בלבד. אנו קנאים לכל חפצנו האנושיים.
יתרה מכך - לפעמים אנו מגלים כי רק האיום לאבד חפץ אנושי ששייך לנו, גורם לנו להתעוררות של רגשות עוצמתיים כלפיו. רגשות שהיו עד לאותו רגע רדומים. הוא נעשה בעל ערך מעצם היותו נכס לא בטוח, ולרגשות איום אלו אנו קוראים התאהבות. כלומר - האהבה והפחד מאבדנה של האהבה כרוכים אצלנו זה בזה.
אנו מפתחים קנאות כלפי קנייננו. הפחד להישאר בחור התודעתי גורם לנו להפוך לקנאים, לרכושניים, ללוחמים כאריות. כשאנו מגלים שנכס אנושי, שהאמנו שהוא בבעלותנו, אינו שלנו יותר, אנו כואבים את הכאב הגדול ביותר שקיים וידוע לבני האנוש. אין לנו יכולת לסבול אובדנים שכאלו - במיוחד אם אותו נכס שלנו עובר מעולם החיים לעולם המתים. אנו חווים בעת הפרידה את החור הנורא שתוכנו. חור שמכאיב לנו שעות וימים ולפעמים אין לו מזור.
דברים בעולמנו אינם נסחרים חינם אין כסף. לכל רכישה יש את מחירה, ולכן הרוכש חפץ אנושי חייב להציע את מירב המחיר כדי להגשים את חפצו. מכיוון שאנו עוסקים בעניינים שמעל החומר, הרי שהתשלום במקרה זה אינו אלא האדם עצמו - כלומר, הרוכש מציע את עצמו כרכוש לרכושו. יש כאן סחר חליפין - אני קונה אותך, והופך בכך להיות גם רכושך!
כיוון שרובנו קמצנים, אנו מעדיפים תמיד לקבל הנחות. אין דבר שנראה לנו יותר נכון מכך שנשלם בזול עבור חפץ יקר. לכן, תמיד נראה לנו צודק שהחפץ שקנינו יהיה שלנו בשלמותו, בעוד שאנו נשלם עבורו רק בחלק מאתנו. במילים אחרות - על פי תפישתנו אנו חפץ, שזכויות רבות יותר מזכויותיהם של החפצים האנושיים האחרים. את עצמנו אנו מוכנים למכור חלקית, ואילו על האחר, אנו מאמינים שיש לנו זכות לבלעדיות ולטוטאליות.
נקח לדוגמה את האם וילדה. האם רואה בילד רכוש מלא שלה. יעז ילד זה לפתח רצונות שאינם עולים בקנה אחד עם הבנותיה - היא תשתולל מזעם ומפגיעה. יעז אדם אחר לנסות ולכבוש את ליבו של הילד ולהשפיע עליו - היא תלחם עליו בציפרניה. ילד שמחפש לו דרך חיים משלו, כמו למשל לחזור בתשובה, או להבדיל לבחור בחיי פושע, יכול לגרום לאמו לצאת מדעתה, להחרימו, לנשלו מזכויות... עליו לחשוב כמוה כדי להמשיך ולהיות חלק ממנה. אך היא רוצה שרכושה לא רק ימלא את החור שבתודעתה אלא גם יקדמה בחיים, יהיה כיהלום על כיתרה, סיבה לגאווה חברתית, אמצעי לגדול ולהיות מוערכת דרכו... הן הוא אמור למלא תפקיד של מקרין - תפקיד שהאנרגיה המינית שלה אינה ממלאה.
לעומת זאת, כשאם מביטה על חייה שלה, עד כמה היא הפכה לרכושו של בנה, היא מרגישה כלואה. היא מרגישה שהיא רוצה להשתחרר, שאין לה חיים משל עצמה. שהוא תובע ממנה עוד ועוד.
האם רוצה שילדה יהיה שלה במאת האחוזים, ואילו היא אינה חפצה להיות שלו במאה אחוז והיא כעוסה על כך שהיא מנוצלת יתר על המידה.
מנקודת מבטו של הילד, הוא רוצה להשתחרר מלהיות חפץ של הוריו, אך יחד עם זאת, הוא אינו מוכן לוותר על כך שהם יישארו חפציו שלו. חפצים מהם הוא ימשיך לדרוש עוד ועוד נתינה. הוא רוצה שהם יהוו בתוכו משען, מקור לביטחון, תחושת ערך וכדומה. הוא מפחד להיות יתום בעל תודעה מחוררת.
אדם שנכס מנכסיו האנושיים החשובים עומד להשמט מידיו ואפילו חלקית, מרגיש שעולמו נחרב, והוא נלחם להשיב לעצמו את הנכס במלואו. יחד עם זאת הוא עצמו מאשר לעצמו תמיד פינות של "חופש" בהם הוא יכול לבטא את עצמו, לחשוב את מחשבותיו, או לעשות מעשים להם הוא מתאווה. הוא נלחם עם נכסיו על זכותו להחזיק נכסים נוספים.
אל החורים התודעתיים שבנו, אם איננו מחדירים נכסים אנושיים, אנו מחדירים תחליפי חיים - כמו סמים, מין חסר משמעות, מזון קלוקל וכדומה. אנו בטוחים שאת אלו בחרנו מתוך חופש הבחירה שלנו אחרי שהחלטתנו לא להיות תלויים יותר בבני אדם כנכסים כי אלו שוב ושוב אכזבונו.
מנין נובעת התפישה המעוותת הזו בה אנו רואים את עצמנו ואת סובבינו כחפצים נסחרים? איך הגענו להסכמה לשתף פעולה עם מצב מפלצתי זה? איזה חלק בנו למד שאהבה ורכישה אחת הן? שלהיות אהוב פירושו להרכש? שלאהוב פרושו לרכוש ולהחזיק במישהו?
על פי הסיפור התנכי, חוה היא שפתחה בשרשרת רכישות זו. נולד לה ילד והיא מכריזה עליו שהיא קנתה אותו מאלוהים. כלומר, חוה כאם אינה מרגישה שהיא מגדלת את ילדו של אלוהים ברחמה. היא אינה מבינה שהיא אם פונדקאית זמנית.
היא אינה חווה שהיא אמורה להוות כלי עזר בלבד ליצירה האלוהית. היא בטוחה שילדה הוא שלה. שהוא רכושה. שיש לה עליו זכות בלעדית. במילים אחרות - היא אינה מכירה בכך שיש לו נשמה אלוהית נצחית אלא רק שיש לו גוף, שהוא בשר ודם בלבד - וכך היא מתייחסת אליו וכך היא מחנכת אותו לחשוב ולהאמין: שכולו שלה, שהיה שלה מרגע היווצרו, ושיהיה שלה עד יום מותם. היא אינה מכירה בכך, ואינה מחנכת אותו לדעת שהוא היה מישהו בעל עצמיות בטרם בא לשכון ברחמה וללבוש גוף, ושימשיך להתקיים הרבה אחרי שהותו בגוף.
הילד, אם כן, אינו יודע שהינו בן האלוהים, הוא מאמין למה שהוא חונך להאמין: שהוא בנם של הוריו. שהוא חפצם. שהוא תוצר של רצונם, או בחירתם המאולצת ללדת. הוא אינו יודע שאלוהים רצה בהיוולדו. הוא אינו יודע שתשוקתם של הוריו הינה תשוקתו של אלוהים הזורמת בהם. הוא והוריו אינם יודעים שאנרגיה מינית זורמת ופורה הינה ביטוי אלוהי בשיאו. הוא והוריו והוריהם מדורי דורות חונכו שצריך לעצור, לשמור, לקבע, להחזיק, ולהסתיר את היפה מכל.
כשהאם מאכילה את ילדה, על פי תפישתה היא מאכילה את מה שהיא קולטת שהינו - היא רוצה שאותו "הוא" יגדל, יתחזק, יהיה בריא. האם אינה מרגישה שהיא אמורה להאכיל משהו נוסף מעבר לגופו. משהו שאינו נראה. היא מאכילה את גופו, אותו היא קולטת כבנה, אך גופו הינו רק בית נשמתו. האם אינה מכירה בנשמתו האלוהית של ילדה. היא מאמינה רק במה שהיא רואה. היא רואה בעיניה תינוק והיא רואה בעיניה מזון. היא אינה רואה נשמה ואינה רואה אהבה אלוהית. היא אינה מבינה שהיא צריכה להאכיל את נשמתו של הילד באהבת אלוה, תוך שהיא מאכילה אותו בחומרי הזנה גופניים. היא אינה יודעת כי מחשבותיה, תפישות עולמה, רגשותיה והבנותיה לגבי החיים עוברים עם האוכל אל מערכת העיכול של הילד ויוצרת בו את עולמו, מחשבותיו, תפישותיו את עצמו, ואת העולם.
כשהאם מאכילה את ילדה במזון היא מעבירה לו מסר: "אני מאכילה אותך, ילדי שלי" - במקום לחשוב: "אני מאכילה את גופך, ילד האלוהים שבחסותי הזמנית". מתוך כך הילד לומד כי הוא הינו גופו. שאין אלוהים. שאמא שלו היא הכל. שהוא שלה. שבזכותה הוא קיים.
ועוד הוא חווה - שהאוכל הינו דבר שתמיד משאיר אותך רעב למשהו.
והאם מעבירה מסרים נוספים - אני נוגעת בך אך אני מפחדת ממגע. אני רואה את איברי מינך אך אני מפחדת מהם. אנחנו חייבים להיזהר, אסור לנו להיות מיניים - כווץ את עצמך באזורים הנכונים! בנה בתוכך חור אנרגטי בדיוק כמו שלי!
בברכה, אירית רושין [email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feminine-admirer
