סוגרים את הרגליים

קשה להאמין, אבל גם כיום ישנם לא מעט בתולים ובתולות, חלקם בגילאים מתקדמים, שלא נמנעים מסקס

מטעמים דתיים, אלא מסיבות אחרות לגמרי. וכן, יש דרך לבתק את החסמים האלו. תופעה

גבי בר- חיים

בסרט "בתול בן ארבעים", המככב בימים אלה על מסכי הקולנוע, מתוודה הגיבור, בחור חביב ונוירוטי במקצת, על בתוליו בגיל סופר-מתקדם. הסוד נחשף בסצינה גברית והטרוסקסואלית טיפוסית, כשהוא יושב עם שלושה מחבריו לעבודה, המדסקסים בלהט חוויות מיניות. כאשר מגיע תורו לשטוח סיפור סקס ביזארי, הוא מסתבך בסיפור מפותל במיוחד, ששיאו בווידוי, כי לבחורה שאיתה השתעשע היה חזה שהרגיש כמו "שתי שקיות חול". ומיותר לציין שסודו של הליימך מעורר האמפתיה נחשף באחת.

כשחבורת הבבונים סביבו תוהה בהמשך איך לעזאזל נותר בבתוליו עד לגיל כה מתקדם, הוא מסביר בפשטות: "בהתחלה ניסיתי, וזה לא ממש הצליח. אחר כך הפסקתי לנסות". לשמחתם של הצופים, ההמשך אופטימי יותר; אבל למעשה, אין צורך בנרטיב קולנועי עתיר דולרים, כדי להוכיח שלהיות בתול מכורח בגיל מתקדם הוא סיפור לא קל בכלל. ובהתחשב בכך, מפתיע מה שהסרט הזה חולל בארצות הברית, כור מחצבתו.

מאז שיצא לאקרנים, מתרבים בכל שבוע ברשת האינטרנט וידויים של גברים ונשים, בגיל בוגר יחסית, המספרים על קשיים אישיים באיבוד הבתולים. בנוסף, חיפוש מהיר ברשת יניב לא מעט קבוצות תמיכה וירטואליות לעניין, כמו גם פורומים המייעצים לאלה הסובלים מהבעיה ומציעים מגוון פתרונות, אטרקטיביים יותר ופחות. בתחילת האלף השלישי, בעידן שנחשב לליברלי ביותר בענייני הרגלים מיניים בעולם המערבי, מפתיע לגלות שבתולים בגיל מאוחר הם עדיין תופעה המקיפה לא מעט פלחים באוכלוסייה. אצל חלק מדובר בהחלטה מטעמי דת; אבל אצל החלק שבו ננסה לדון בכתבה זו, מדובר בסוד גדול ובנטל כבד במיוחד, בעיקר על רקע הפלורליזם המיני הפושה בסביבתם.

ניאו שמרנות

רגע לפני שנידרש לאפיונים ולבעייתיות שמלווה את התופעה, כדאי להתעכב לרגע על ההגדרה לתופעה. "בתול הוא אדם שמעולם לא קיים יחסי מין מלאים. כלומר, לא התנסה בחדירה", מגדיר את התופעה עידן מיליצ'ר, סקסולוג שטיפל בלא מעט מקרים מסוג זה, בחלקם היה מדובר גם בזוגות נשואים, שנמנעו מחדירה במשך שנים.

"אנחנו יודעים שקיים היום גל של פתיחות מינית ופריצת גבולות בנושא זה בעולם, שכולל סקס אנונימי עם בני זוג רבים ומתחלפים. לגל כזה, כמו במקרים אחרים, קיים גל נגדי: הרבה אנשים רואים בהרגלים המיניים החדשים אובדן ערכים, ופונים לקיצוניות השנייה; הם יעשו כל דבר כדי לשמור על הבתולים שלהם. כלומר, בעיניהם מדובר בזילות המין, והם מנסים לספק לעצמם אלטרנטיבה בנושא. עם זאת, במה שציינתי אני לא מתכוון לאוכלוסייה דתית או מסורתית, השומרת על הבתולים מסיבות הנוגעות לדת, לא בכך עסקינן".

בהמשך לדבריו של מיליצ'ר, ניתן לציין את הגל הניאו-שמרני המציף בשנים האחרונות את ארצות הברית, שממנו ככל הנראה נובעים לא מעט מקרים מסוג זה; שכן בזמן שאצל חלק מהאמריקנים גוברת הלגיטימציה להתנהלות מינית משוחררת ולהכרה בפורנוגרפיה כחלק אינהרנטי מהתרבות הפופולארית (רק כדי לסבר את האוזן, לאחרונה פרסם מגזין ה"ניו סטייטסמן" מחקר הטוען, כי רבע מהמתבגרות האמריקניות שואפות לקריירה בתחום הפורנו), מהעבר השני מצויה אופוזיציה פוריטנית להפליא.

הדוגמה האחרונה בנושא היא "טבעות טוהר", שהפכו לאקססורי חובה לכל מתבגר ומתבגרת השומרים על בתוליהם באמריקה. מלבד התכשיט, השמירה על הבתולים כוללת גם טקסים, בגיבוי מלא של הכנסייה וארגונים שמרניים אחרים, המקבלים תמיכה כספית מלא אחר מאשר ממשל בוש. זה מעודד את הארגונים המטיפים לשמירת הבתולים על ידי מענקים שהוא מזרים אליהם מתקציבים פדראליים. למשל, ארגון "טבעת הכסף" של הכנסייה האוונגליסטית בפנסילבניה קיבל השנה מיליון דולר כדי "לקדם את הנושא".

לפרוץ את החומה

אלה השומרים על בתוליהם מתוך אג'נדה חברתית, הם רק פלח מבין השומרים על בתוליהם, ואולי אף הקבוצה הפחות בעייתית; שכן רבים מהנשארים בבתוליהם, עושים זאת מסיבות אחרות לחלוטין, ללא כל קשר להצהרה חברתית.

ד"ר צחי בן ציון, פסיכיאטר וסקסולוג של "שירותי בריאות כללית", וסגן מנהל המרכז הרפואי "סורוקה", כבר טיפל בבתולים בגילאי ה50 לחייהם. הוא מסביר כי "לבתולים יש הרבה קונוטציות תרבותיות, ובמקביל אליהם גם קונוטציות אישיות, מעבר למישור ולאגו התרבותי. לא רק אצל נשים, גם אצל גברים מדובר בהקשר של יחסי מין בתחושה שמישהו חודר לתוכם. לכולנו יש מעטה חיצוני של עור, שאותו אנחנו מגבים בהילה אינטימית שמקיפה אותנו, ומגוננת עלינו. כל זה נפרץ כשמקיימים יחסי מין. במקביל, אצל גברים אפשר גם לראות חרדת סירוס, שהיא נפוצה יותר ממה שחושבים".

"מדובר בפחדים וחרדות מסוגים שונים, שאליהם בדרך כלל מתלווים קווי אישיות תומכים", מוסיף מיליצ'ר. "אצל גברים הפחד מתמקד לרוב בחרדת ביצוע, שהיא כה גדולה עד כי היא נמשכת שנים, וגורמת לגבר פשוט להפסיק לנסות. למעשה, הגברים האלה פשוט מפחדים לפשל. הדבר שהכי מלחיץ אותם הוא שהם לא יצליחו לחדור. אצל הנשים, לעומת זאת, הפחדים במקרה זה מתמקדים בחשש שקרום הבתולים שלהן הוא מעין חומה לא חדירה. יש לא מעט בחורים ובחורות צעירים שלא מתנסים במין, למרות שהיו רוצים, רק מפני שהפחדים האלה עוצרים אותם. כמו שאומרים,'רוצה, אבל פוחדת'. במקרים כאלה אפשר לראות פעמים רבות וגיניסמוס בתור סימפטום" (וגיניסמוס הוא עווית הנרתיק, הניכר בהתכווצות פתאומית ובלתי רצונית של השרירים המקיפים את פתח הנרתיק. התופעה נובעת פעמים רבות מתגובה למגע באזור. במקרים כאלה, החדירה היא בלתי אפשרית - ג.ב.ח.).

ד"ר בן ציון: "ההפרעה השכיחה אצל נשים היא וגיניסמוס, שנובע מפחד מחדירה. אצל חלקן מדובר בבעיה פסיכולוגית. אישה מפחדת שיכאב לה, ואז היא מרגישה כאב, שלא בהכרח נובע מיחסי המין, שלא אמורים לכאוב. בכל מקרה, זה מעגל קסמים שקשה להיחלץ ממנו".

- לאנשים האלה יש פרופיל משותף? אפשר למצוא ביניהם קווי דמיון?
ד"ר בן ציון: "ככל שאדם הוא יותר חרד, מתרבים הסיכויים שישמור על בתוליו, כפי שציינתי לגבי נשים עם וגיניסמוס. בנוסף, אפשר לציין אנשים עם אופי נרקיסיסטי, או אנשים עם פנטזיות גדולות לגבי האירוע, שיהיה מאוד יפה, מאוד נקי, עם חצוצרות. הרבה פעמים זה סוד איום שאנשים מסתירים. טיפלתי בגבר שהרבה נשים היו רוצות כבן זוג, בן 49, שאת כל הליבידו שלו השקיע בעסקים, ולאירועים של העבודה היה מופיע עם דוגמניות ובחורות צעירות, ששכר רק כדי להיראות איתן באירוע, פשוט כיוון שחשש כי מדברים עליו, ואולי חושבים שהוא הומוסקסואל".

מיליצ'ר: "אלה אנשים שיכולים להיות חברותיים, אבל נושאים בלבם סוד שמונע מהם קיום יחסי מין. מלבד זה, הם יכולים להיות כל אחד - מהקצין בסיירת ועד למנצח התזמורת. אין הרבה אפיונים משותפים".

לא רק מכחול בשפופרת

ד"ר רונית אלוני, מומחית לטיפול ושיקום מיני וזוגי וטיפולי סרוגייט, טיפלה בהרבה מקרים שכאלה. היא מוסיפה כי "ברור שאלה לא אנשים חברותיים, או קלים להתחברות. מצד שני, לחלקם יש ידידים, אבל יש להם גם סוד מאוד גדול. חלקם ממש חיים בעולם חד מיני, עם חברים מהמין שלהם בלבד, חלקם לא מסוגלים ליצור קשרים חברתיים. אלה שיש להם חברים זקוקים למניפולציות גדולות כדי לא לחשוף את הסוד. כדאי גם לציין שחלק מהאנשים האלה מאוד מוצלחים גם בתחומים אחרים, ולכן קשה להם מאוד - יש דיסוננס בין ההתנהגות בתחומים האחרים לבין הנכות בתחום הזה, והפער הזה עם השנים הולך ומתרחב".

- מתי התופעה הזו מנוסחת כהפרעת אישיות, אם בכלל?
מיליצ'ר: "ישנו מאפיין בתולי יותר חמור, שמצביע כבר על הפרעה, תחתיה יושבת כבר אישיות בתולית שלמה. האנשים האלה לא נמנעים רק מיחסי מין, אלא נמנעים מיחסי מין עם החיים. כלומר, הם לא ייכנסו למערכת יחסים מכל סוג שהוא. הם יתקשו לבתק את הבתולים שלהם בהקשרים נוספים, כמו יצירת קשר, חברה ועוד. אצלם, פעמים רבות עצם הבתולים לא מפריע להם, שלא כמו במקרים הקודמים. אנשים מהקבוצה הזאת לא תמיד יפנו לטיפול".

- האנשים האלה מגיעים לסיפוק מיני, או שהם כלל לא מעוניינים בכזה?
ד"ר אלוני: "הם ברובם מאוננים; אבל בשלב מסוים חלקם מפסיקים גם עם זה, כי הם מרגישים מושפלים ופאתטיים, ואת חלקם זה פשוט כבר לא מרגש".
מיליצ'ר: "יחסי מין זה לא רק מכחול בשפופרת. חלק מהם עושים הכל חוץ מחדירה, וחלקם נמצאים בזוגיות, ואפילו נשואים. הם יכולים להחזיק ככה שנים".

למה לא עשיתי את זה קודם?

בהזדמנות זו, ראוי לציין כי הניסיון למצוא מרואיינים רלוונטיים לכתבה זו היה בלתי אפשרי. רובם ככולם סירבו להתראיין, גם לא בעילום שם טוטאלי. עם זאת, באופן מפתיע, כמעט כל מי ששוחחתי איתו במקרה על הנושא מכיר גבר או אישה השומרים על בתוליהם.

מתוך השיחות האלה, צמח קולאז' מבעית של ספק סיפורים, ספק אגדות אורבניות: אחד סיפר על איש עסקים מצליח, שבעקבות עלבון קשה שספג מחברתו בגיל הנעורים על צורתו של איבר מינו, החליט שלא לחשוף את עצמו יותר, תרתי משמע, בפני נשים. סיפור נוסף ששמעתי היה על אישה, שהיתה מחוזרת עד מאוד בצעירותה. בגלל פחד טמיר מחדירה היא נותרה בבתוליה, עד שבסביבות גיל 50 פגשה גבר שבו התאהבה, וגרם לה לרצות להשאיר מאחור את אותן פוביות. סופו של הסיפור מכמיר לב: כיוון שלא רצתה לחשוף את סודה, היא פנתה לניתוח להסרת קרום הבתולים, שהסב לה לא מעט עוגמת נפש; זו התגברה, לאחר שהגבר בו התאהבה נפרד ממנה, עוד בטרם הצליחה להיפטר מהבעיה.

למרבה ההפתעה, סיפורים על נשים שעברו את האופרציה הכירורגית הזו במקום לפנות לטיפול מסוג שונה, חזרו באוזניי מספר פעמים. "ניתוח כזה הוא לא פתרון", זועם ד"ר בן ציון. "מדובר בניסיון כירורגי לפתור בעיה רגשית. במעט מהמקרים מדובר באמת בקרום בתולים עבה או מצולק, ואז ניתוח כזה בהרדמה מקומית וחיתוך הקרום מאפשר לאישה לקיים יחסי מין ללא כאב; אבל מצב כזה הוא נדיר. ברוב המקרים יש צורך בטיפול הדרגתי, עם סקסולוג. הכירורגיה לא פותרת כל דבר".

- מהם הפתרונות המוצעים כיום לבעיה?
מיליצ'ר: "יש טיפול פסיכולוגי המשלב טיפול התנהגותי, שבדרך כלל מתאים לנשים שסובלות מווגיניסמוס. במקרים כאלה מנסים להבין באופן פסיכולוגי את מקור הבעיה, ובמקביל עובדים עם מכשור מרחיב, כדי שתיווצר האופציה לקיים יחסי מין. וכמובן שקיימת אופציית הטיפול בסרוגייט, לגברים ולנשים.

ד"ר אלוני: "בעבר, פתרון לאנשים האלה היה התנזרות. כיום, כולם רוצים להגשים עצמם, אבל חלק פשוט לא מוצאים מקום בתוך העולם החושפני והבוטה שבו אנחנו חיים. כשהם מבינים את זה, הם מרגישים שהם מפספסים את הרכבת, ואז הם מגיעים לטיפול. מקרים אחרים הם כשאנשים מרגישים שזו ההזדמנות האחרונה שלהם למשפחה, או לילד. כשאני רואה אנשים שאצלם מדובר בבעיה כרונית, אני ישר מציעה סרוגייט. חשוב שהם יתמודדו עם כל הדבר עצמו, ושכל השדים ייצאו מהכובע. איך מתקיימת אינטראקציה, איך מדברים בפתיחות, איך מתקרבים רגשית וארוטית. המין עצמו מגיע בסוף הטיפול. אני לא מכירה אדם שלא סיים את הטיפול. יש מי שיצא החוצה בסופו וטרף את העולם, ויש מי שנתקל בקשיים; אבל אחוזי ההצלחה מאוד גבוהים. אחרי זה כבר מתחילים לעבוד על דייטינג".

ד "ר בן ציון: "את רוב המקרים קשה מאוד לפתור ללא סרוגייט, ובדרך כלל הטיפול מצליח. עם זאת, עכשיו יש לי מטופל ראשון שעוזב את הטיפול באמצע, כיוון שנכנס לגל דיכאוני; אבל עד אליו מדובר במאה אחוזי הצלחה, עד כדי כך שאלה שמסיימים אותו שואלים אותי 'למה לא עשיתי את זה קודם'"?

מתוך NRG סקסי: http://www.nrg.co.il/online/HP_36.html