לכן אחת הדרכים לפיתוח צ'אקרת האש היא דרך פיתוח כוח הרצון. כידוע, כוח הרצון גדל בכל פעם שאדם מחליט לעשות משהו ועושה אותו, וקטן בכל פעם שאדם מחליט לעשות משהו ולא עושה אותו.
בספרות המיסטית העוסקת בנושא זה ישנו תרגיל חביב ויעיל לפיתוח כוח הרצון. היום, תחליט שאתה הולך למטבח ושובר גפרור ואז תלך למטבח ותשבור גפרור, כוח הרצון שלך יגדל. מחר תחליט משהו גדול יותר ותבצע אותו, תמשיך כך יום-יום, עד שיהיה לך כוח רצון גדול מספיק בשביל לעמוד גם בהחלטות גדולות יותר כמו הפסקת עישון, צמצום שעות הצפייה בטלוויזיה או התחלה של תרגול יומיומי של מדיטציה.

דרך נוספת לפתח את הצ'אקרה הזו היא ע"י מדיטציה שבה הריכוז מופנה אל צ'אקרה זו. כל מה שצריך זה לשבת עם גב ישר, מבלי לזוז ולמקד את המודעות שוב ושוב באזור הטבור, כשלושה ס"מ מחוץ לגוף, ולהרגיש איך בהדרגה האנרגיה שנושאת תשומת הלב מתרכזת שם ומפעילה את הצ'אקרה השלישית. פיתוח של הצ'אקרה הזו באמצעות מדיטציה נותן תחושה של מרכז פנימי, של שלווה וביטחון עצמי, הצורך בשינה פוחת והצורך לקחת אחריות גדל. מדיטציות מסוג זה נפוצות מאוד בזן בודהיזם שהלך החשיבה שלו קשור מאוד לצ'אקרת הטבור.

להתרכז בטבור. להתרכז בטבור

טיפוסים חמים

כאמור היסוד האלכימי שקשור בצורה הדוקה לצ'אקרת הטבור הנו יסוד האש, הנקרא בסנסקריט טאג'ס (tejas). יסוד זה מתאר לא רק את האש המוכרת לנו אלא גם את כל מה שבוער, מאיר, מחמם, עובר טרנספורמציה וזוהר. כפי ששלהבת האש עולה תמיד למעלה בכיוון ההפוך מכוח המשיכה, כך גם יסוד האש יוצר שאיפה להתעלות. כפי שהאש ההופכת עצים יבשים לחום ואור כך גם יסוד האש מניע את הבשר הדומם של האדם לפעול וליצור.

האש ניזונה מחומר בעירה ואין לה קיום בלעדיו - כל מה שהיא שורפת הופך במהרה למזונה. האש מייבשת ואז שורפת, האש מרתיחה ואז מאדה, כל עוד האש מתקיימת היא תמיד משנה ועושה תמורות עד שהיא בעצמה מתכלה.

באדם יסוד האש הוא זה שהופך את האוכל והחמצן לאנרגיה. יסוד האש מעניק אור וצבע בעולם - חום השמש הוא זה המעניק חיים. בגוף האדם הוא נותן את הצבע לעור ואת הניצוץ החם בעיניים. כפי שהקור והרטיבות בטבע מעבים את האנרגיה והגזים לנוזלים ומוצקים, כך גם באדם - קור הלב מעבה ומוריד את האדם למוצקות הבשר ולטבע החיה. וכפי שהאש הבוערת מתמירה את המוצקים והנוזלים לעשן ולאנרגיה כך החום של הלב ושל הנשמה מצית ומרומם את הבשר חזרה לאנרגיה ולרוח ומעלה את "טבע החיה" שבו חזרה "לטבע האדם".

נזיר שאולין עם צ'אקרת טבור חזקה

מדיטציית נר לחיזוק האש הפנימית

על מנת להגביר את הנוכחות הפנימית של יסוד האש מציעה היוגה תרגיל פשוט ויעיל, שבו יושבים בתנוחה נוחה עם גב ישר ומציבים נר בגובה העיניים ומתבוננים בו בתשומת לב רבה.

את ריקוד הלהבה מכוונים בצורה פנימית לשרוף את כל המגרעות והחולשות ואת אור הלהבה סופגים פנימה מן העיניים ומפזרים אותו לכל חלקי ההוויה. תרגול יום יומי של ההתבוננות הפשוטה הזאת בלהבת הנר עשוי בהחלט לסייע בהגברת האש הפנימית המטהרת ובחיזוק האור הפנימי.

אנשים שהעולם מסתובב סביבם

אדם שאצלו יסוד האש הוא דומיננטי מתנהג בצורה אנלוגית כמו השמש, כלומר הוא המרכז של הסביבה שחגה סביבו. מתוך תוכו הוא בוער בעוצמה ומתוך הבערה הזאת הוא מעניק חום ואור לאנשים שאיתו. זה בכלל לא במקרה שלואי ה-14 קרא לעצמו מלך השמש ושאותו התואר בדיוק קיבלו גם המלכים של התרבויות האינדיאניות בדרום אמריקה.

תרבות שנמצאת ברמת תודעה של צ'אקרת האש היא תרבות שמבוססת על ערכים של כבוד. ברמה הזו האוכלוסייה לא מסתפקת יותר בלחם ובקרקס כמו האזרחים של רומא העתיקה בנפילתה או של ארה"ב של ימינו. חברה המאופיינת בצ'אקרה זו היא חברה עם אידיאל משותף אותו רוצים להגשים. התרבות הסמוראית היפנית המבוססת על כבוד אצילי, שבה היו מוכנים רבים לתת את חייהם בשביל הערכים בהם האמינו, היא דוגמא לחברה כזאת. 

מערכות היחסים ברמה הזאת הן של שליט ונתין, אדון ומשרת, מנהיג ומונהג. מערכות יחסים המבוססות על משחקי כוח, החזק לוקח אחריות, החלש נכנע למי שביצועיו טובים יותר ומקבל עליו את סמכותו. במקרה הרע החזק מאיים, כועס, מאשים ולוקח את האנרגיה של החלש; במקרה הטוב החזק משמש דוגמא ומנחה את החלש ומפתח את היכולות של הכפופים לו.

בזוגיות הצ'אקרה הזאת יוצרת משיכה ותשוקה סוחפת. במקרה הרע תשוקה זו הופכת לקנאה, במקרה הטוב התשוקה מעניקה חיים ונעורים למערכת היחסים, שנדמה כי האש בה בוערת בכל פעם מחדש. הזוגות ברמה הזאת מחפשים לגדול ולהתפתח. הם מחפשים חוויות אינטנסיביות, חוויות שיא. ברמה של הצ'אקרה הזאת כבר ניתן לדבר על אהבה מתוך כבוד, מתוך ערך, אבל אנשים ברמה הזאת עוד לא מבינים אהבה מתוך אהבה, או אהבה אוניברסלית ובלתי מותנית הבנה זו תופיע רק בצ'אקרת הלב. 

האומנות ברמה הזאת היא אמנות רגשית, עם הרבה יופי ועוצמה כמו הציורים האימפרסיוניסטים המוקדמים, במיוחד ציוריו של סאזן. המוזיקה מלאת דינמיות והדר כמו מוזיקת הפלמנקו והסימפוניה החמישית של בטהובן.

מניפורה צ'אקרה

סוף דרכו של האגו

הייצוג הסמלי של צ'אקרת האש הוא גלגל בעל עשר זרועות או לוטוס עם עשרה עלי כותרת. הצבעים המרכזיים של צ'אקרה זו הם ירוק על כל גווניו ואדום בגווני האש שלו. צורת המשולש הפונה מעלה גם היא מסמלת את הצ'אקרה הזו ואת יסוד האש הפונה מעלה תמיד. החיה הסמלית של צ'אקרה הזאת היא הראם שנלחם תמיד פנים אל פנים. חוק הגמול הדוגל בעין תחת עין ושן תחת שן מסמל גם הוא את ההיבטים הגסים יותר של הצ'אקרה זאת. האלוהי נתפס מהרמה של הצ'אקרה הזו כ"רודרה שיווא", אלוהים כגיבור שמכלה וסופג אליו חזרה את הבריאה.

הרוחניות ברמה של הצ'אקרה הזאת היא רוחניות שכרוכה במאמץ ובקיום מצוות על מנת להשתנות ולתקן. התפיסה של גמול ועונש, של לקיחת אחריות על המצוות והחטאים, התפיסה של דין וחשבון אל מול החוק האלוהי, כל אלה מציינים היבטים מעודנים של הצ'אקרה הזאת.

הדת ברמה של צ'אקרת הטבור היא דת מוסרית, הרוחניות כבר לא באה לשרת את החומר כמו בשתי הצ'אקרות התחתונות, אלא נותנת כיוון לחיים תרבותיים נכונים יותר, אציליים יותר. את צורת החשיבה אותה מכתיבה הצ'אקרה הזאת ניתן למצוא בשלוש הדתות המונותיאיסטיות, בהן הדגש הוא על שמירת ערכי מוסר והיכנעות לחוקי הדת. הזרמים היותר מיסטיים של שלוש הדתות הגדולות, כלומר הסופיזם באיסלאם, הקבלה ביהדות, והזרמים הגנוסטיים והאיזוטריים בנצרות, יוצאות מתפיסת עולם שיש בה כבר הבנה של הצ'אקרות הגבוהות יותר. הבנה של האהבה שאינה תלויה בדבר.

לסיכום, גם אם צ'אקרת הטבור אינה המטרה הסופית של הדרך הרוחנית היא ללא ספק שלב הכרחי בסולם. שלב שבו האגו הקטן והמפונק הופך לאגו חזק הפועל בעוצמה ובנחישות על מנת להביא לשינוי רוחני; שינוי שיסמן את סוף הדרך של האגו ואת תחילת הדרך של הלב והנשמה.