NRG ניו אייג': http://www.nrg.co.il/online/HP_15.html

במסורת המזרח האהבה נתפסת ככוח נצחי שבוער ואינו כלה ולכן צ'אקרת הלב, שדרכה זורם הכוח הזה, קיבלה את השם "אנהטה" שמשמעו "הבלתי ניתן להשמדה".

צ'אקרת הלב ממוקמת במרכז החזה והיא המנהלת את חייו הרגשיים של האדם, ומאפשרת לו לאהוב. הפעלה אינטנסיבית של הצ'אקרה הזאת נותנת לאדם כוח אהבה שלא ניתן לעוצרו המופנה לא רק לאנשים הקרובים אליו אלא לכל הסובב אותו. כאשר הצ'אקרה הזאת חסומה, וזהו המקרה הנפוץ יותר, האהבה הופכת לכאב.

תחושות החיבה והחום האנושי מזינות ומפתחות את הצ'אקרה הזאת, בעוד ששנאה, אדישות וציניות סוגרות ומחלישות אותה. אושר אמיתי מתחיל ברמה של הצ'אקרה הזאת.

אדם עם צ'אקרת לב פתוחה וחזקה הוא בעל ביטחון עצמי, הוא שלם עם עצמו והוא אינו מחפש אישור חיצוני לזהותו. ברמה הזאת הגאווה והבושה שאפיינו את הרמות הקודמות (צ'אקרת הבסיס, צ'אקרת המין וצ'אקרת הטבור) נעלמות ומחליפה אותן ענווה עמוקה שלא מתעניינת בהיררכיה החברתית. הנוכחות של אדם כזה היא שובת לב, הוא חי בספונטניות במצב של אהבה מתמשכת שמזכיר שוב ושוב לאנשים סביבו את המתיקות של מצב זה. האנשים סביב אדם שכזה נעשים נוסטלגיים. העיניים שלו רכות ושובות ועוצמה שלא ניתן לעמוד בפניה חבויה בהן. בזכות האמפתיה העמוקה שהוא חש לסביבה הוא רואה במהירות מה חבוי בלבו של כל אדם והוא יכול בכמה מילים פשוטות להעיר באנשים סביבו את המחוזות הגנוזים של נשמתם. דוגמא לאדם כזה היא המורה הרוחנית גנגהג'י שבמהלך שיחה שהיא ניהלה עם אנשים בכלא, האסירים החסונים והקשוחים נשברו ופרצו בבכי כשהיא הזכירה להם את היופי של נשמתם.

גנגהג'י. פותחת לבבות

"האושר האמיתי טמון בעשיית אחרים מאושרים"

ואכן, השינוי המשמעותי שמתרחש ברמה הזאת של צ'אקרת הלב הוא המעבר בין האגו לנשמה. עד הרמה הזאת, המרכז של העולם היה האגו שזיהה את עצמו עם הישרדות בצ'אקרה הראשונה, עם מיניות בצ'אקרה השנייה ועם כבוד בצ'אקרה השלישית.

האגו נטה בכל אחת מהרמות הללו לסדר את כל העולם סביבו ולראות את הסביבה ככלי שבעזרתה הוא יכול להגשים את מטרותיו האנוכיות. בשלוש הרמות הללו, מה שאין לו שימוש אנוכי לא קיים. העיוורון הזה נפסק בצ'אקרה של הלב. כשהצ'אקרה הזאת נפתחת המסתורין של החיים מתחיל להיחשף, החיפוש אחרי האושר האנוכי שהיה עד עכשיו כל כך מתסכל ובלתי מתגמל, מקבל עכשיו כיוון שונה. ברמה הזאת מתחילה עשייה שלא מחפשת גמול אנוכי, עשייה מתוך אהבה ספונטנית ומתוך דאגה טבעית לסביבה. בצורה פרדוקסלית, דווקא שם מוצא האדם אושר, כשהוא מפנה את גבו לצרכיו ומביט אל צורכיהם של הסובבים אותו; דווקא שם מתגלה אליו האושר המשכר שהוא חיפש כל חייו. ולא לחינם מצהיר המורה הרוחני מהאר בבא: "האושר האמיתי טמון בעשיית אחרים מאושרים".

הקרבה עצמית ספונטנית

היסוד האלכימי שקשור בצ'אקרת הלב הוא יסוד האוויר, שהוא הקל ביותר מבין ארבעת היסודות, אולם למרות היותו קל ועדין תנועותיו מגלפות הרים ורוחותיו מנפצות סלעים. האוויר, כמו האהבה, נמצא בעולמנו בכל מקום. האהבה, כמו האוויר, היא בלתי נראית אבל היא מזינה בכל נשימה את כל מה שחי. בעוד שהמים (צ'אקרת המין) נעים למטה והאש (צ'אקרת הטבור) שואפת תמיד למעלה, האוויר נע בחופשיות לכל הכיוונים. הצבע הסימבולי של יסוד האוויר הוא כחול שמים, שזהו גם הצבע הדומיננטי של צ'אקרת הלב ושל הצורות הטהורות של אהבה. כאשר האוויר לא זז הוא יוצר תחושת חנק, כך גם אדם שלא נותן חופש לרגשותיו יוצר סביבו תחושה מחניקה ועצורה. כאשר האוויר נע בהפרשי לחץ גדולים הוא יוצר סערות הרסניות; כך גם האדם שיש בו חוסר איזון רגשי גדול, מתפרץ כסערה ופוגע בסביבתו. כפי שיסוד האוויר בטבע מתאזן ויוצר רוחות אביב נעימות, כך גם האדם יכול לאזן את רגשותיו ולמצוא מזג טוב בכל חלקי נפשו בכל עונות השנה.

במצב שבו שני בני זוג נמצאים ברמת המודעות של צ'אקרת הלב ניתן לומר שקיימת ביניהם אהבת אמת. אהבה ששונה לחלוטין מהאהבה המתגלה בצ'אקרת המין, שם בני הזוג ממלאים את פיהם בהצהרות אהבה חולמניות אבל לא מוכנים לצאת מהאגו ולתת, להעניק ולהקריב למען האחר. האהבה מתוך צ'אקרת המין הנמוכה היא תמיד מתחשבנת, קטנונית, צרכנית; "אהבה" שרוצה לקחת כמה שיותר מזון רגשי ומשאבים מבן הזוג ולתת בחזרה את המינימום האפשרי, אהבה עסקית ותחמנית ניתן לקרוא לה.

לעומתה, האהבה בצ'אקרת הלב יש בה הקרבה עצמית ספונטנית; לאנשים ברמה הזאת אין חשבון של נתינה, הם בעצמם נתינה, כמו שפרח לא מתנה את נתינת יופיו וניחוחו, אנשים ברמה הזאת נותנים אהבה לכל מי שסובב אותם. ובשל העובדה שהם לא עושים חשבון הם גם לא נפגעים ולא נסגרים אם מישהו דוחה את אהבתם. הם מחוץ למשחק העסקים של האהבה ובזכות זה שהם לא משחקים יש להם בכיס, תמיד, שפע של אהבה. אפילו אם רק בן זוג אחד חי ברמת התודעה של צ'אקרת הלב, אהבתו תנצח בסופו של דבר ותמיס את ליבו של בן הזוג השני שייכנע לבסוף לאהבה ולנתינה. האהבה בצ'אקרה הזאת היא כוח שיש לו מומנטום משלו שלא ניתן לנצחו.

"אני אינני, רק אהובי (אלוהים) קיים"

הרצון בבן זוג מקורו בלב גם אם הוא מתפשט בדרך כלל גם לאזורים המיניים, החברתיים ואפילו הכלכליים; הלב הוא מה שנותן לחיפוש אחר בן הזוג את האינטנסיביות שלו. כשצ'אקרת הלב חלשה החיפוש אחר האהבה הוא כואב מאוד והוא מלא חרדות ופחדים; חיפוש הנמצא תמיד בסימן של חסך, חיפוש של קבצן רגשי קמצן, שמבקש ולא מוכן לתת. כשצ'אקרת הלב חזקה החיפוש אחר בן הזוג הוא חיפוש המלווה בתחושת סיפוק, מלאות ושלווה, זהו חיפוש של מלך  המבקש לחלוק את עושרו עם עוד מישהו.

בכדי להפוך מקבצן למלך מציעים מורי הטנטרה שיטה פשוטה העוזרת לאנשים שלא יודעים עדיין לתת אהבה, ללמוד איך לאהוב. בשלב הראשון יש להביא הביתה פרח בעציץ, להשקות אותו, להניח אותו באור השמש ולתת לו עוד ועוד אהבה. אחרי שהלב נפתח טיפ טיפה אפשר לעבור לחיית מחמד. תמימותן של החיות הופכת אותן למושאי אהבה קלים ובטוחים יותר מבני אדם שעלולים להיות בלתי צפויים. אחרי ששריר האהבה התאמן בשני השלבים הראשונים ניתן להפנות את תרגול האהבה לחברים אפלטוניים ואז לבן זוג ולבסוף לרוח, לבורא עולם, שהוא מושא האהבה המהותי והממלא ביותר. אהבה אמיתית לבורא עולם היא סימן ברור שהרבדים העמוקים של הצ'אקרה הזאת התעוררו ושהנשמה מתחילה להבשיל לכדי בגרות רוחנית.

הדרכים הרוחניות שמאמצות את דרך הלב מתבססות בדיוק על אהבה זו. בין אם מושא האהבה נקרא אלוהים או ישוע או שיווה. המשורר הסופי רומי כותב  על התפילה של הלב: " שכח את האדם הקורא, שכח למי אתה קורא (לאלוהים) תאבד את עצמך בקריאה...".

המהות של כל הדרכים הרוחניות ברמה הזאת היא בדיוק זו: "אני אינני, רק אהובי (אלוהים) קיים". בין אם הדרך היא יוגה או קבלה יהודית או טנטרה בודהיסטית, הדרך היא אותה הדרך - התבטלות האני אל מול האהוב הנצחי, התבטלות האדם אל מול האהבה עצמה. ככל שהאדם מתקדם בדרך זו, כך הוא נעשה קטן יותר וליבו שבור יותר מגעגוע, חבריו אולי יפנו לו עורף, אבל בתוך תוכו הוא נעשה חופשי כמו הרוח.

נמסטה.

יצירות שמעוררות צמא רוחני

האמנות ברמה של צ'אקרת הלב היא כנה, מלאת השראה ונוגעת. היא עושה משהו לצופה, היא משנה בו משהו. השירה של רומי ושל חליל ג'ובראן, שיר השירים, הבשורה על ההר של ישוע והשירה הקצרה של חנה סנש - אם קוראים אותם עם לב שיש בו טיפה אחת ערה הם פותחים משהו, מזיזים, נותנים תקווה או יוצרים חרטה או מעוררים צמא רוחני. אלו יצירות שנכתבו מצ'אקרת הלב ונועדו להעיר לבבות.

חברה שחיה ברמת התודעה של צ'אקרת הלב היא חברה כמעט אידיאלית שבה הנתינה לכלל באה לפני הדרישה לקבל. מעטות הן הקהילות שניתן לומר עליהן שהגיעו לרמה כזאת של אהבה. נציין כאן דווקא את הקהילות הנוצריות הקטנות של אבות המדבר שחיו במדבריות מצרים וישראל במאות הרביעית והחמישית לספירה. קהילות אלו חיו חיי סגפנות והתבטלות עצמית אל מול האל, ואל מול חבריהם, והענווה העמוקה שלהם אפשרה להם להגיע לאחווה אמיתית. דוגמא נוספת לקהילות כאלו ניתן למצוא במסורת הטנטרית, במיוחד זו של קשמיר במאה העשירית והאחת עשרה. קהילות אלו נקראו "קאולה" והן לא חיו בסגפנות אלא באקסטזה של אהבה ובשכרות של התעוררות רוחנית מדיטטיבית; הם שאפו להרחיב את האהבה ואת התודעה אל מעבר לגבולות האישיים וליצור אחדות של לב ונשמה בין כל חברי הקהילה.

תנוחת הקוברה

תרגיל יוגה לפתיחת צ'אקרת הלב

לפתיחת צ'אקרת הלב מציעה היוגה את תנוחת הקוברה המפורסמת. בשביל לבצע את התנוחה הזאת צריך קודם כל לשכב על הבטן ואחר כך להרים את הראש והחזה וליישר קדימה את הידיים ואז לפתוח את בית החזה החוצה, לאפשר לצוואר להתארך ולראש לנוח על העורף. מה שחשוב להדגיש כאן הוא שהטבור נשאר על הרצפה והפתיחה של עמוד השדרה נעשית בדיוק בחוליות שמאחורי הלב. יש לשים לב שכאשר הכיפוף של הגב נעשה בנקודה אחרת (נמוך יותר או גבוה יותר) - התנוחה הזאת אינה מפעילה את צ'אקרת הלב. אחרי הכניסה לתנוחה יש לאפשר לגוף להירגע ולמקד את תשומת הלב בצ'אקרת הלב מספר סנטימטרים מחוץ לגוף בדיוק מול הלב. תרגול מתמשך של התנוחה הזאת יגלה בהדרגה רטט עדין באזור זה, רטט שההתמקדות בו תוביל לפתיחה וחיזוק צ'אקרת הלב. תרגיל זה מסדיר את תפקוד הריאות, הלב ובלוטת התימוס ומזין את הלב באהבה שאינה תלויה בדבר.

לסיום חשוב לציין שמעבר לכל תרגיל שניתן לתאר כאן, אימוץ הלך החשיבה של צ'אקרת הלב הוא המהותי, והוא החתיכה המרכזית בפאזל של הקיום האנושי; כשהלב נמצא במקומו הטבעי, כלומר במרכז החיים, הוא יגרום לכך שכל שאר החלקים של החיים ימצאו בצורה ספונטנית את מקומם הנכון.