גם אני דוגמן של חוטיני,מביא תחושת שיחרור אדירה ומיניות מדהימה:

אז של מי החזיה הזאת, לעזאזל?

לבוש חוטיני מנומר, נופפתי כמו טרזן בחזיה האדומה שמצאתי במגירה: "מצאתי את החזיה האדומה שלך!" שקט השתרר, ואז נדלק אורגן אורות צבעוניים. דלת חדר האמבטיה נפתחה, ומאחוריה הגיח מחוייך ונרגש אברי גלעד, שבישר לי מול כל האומה שזכיתי בתחרות השאלה המטומטמת של העשור

מורה נבוכות

"דווקא אין לי תחתוני בוקסר צמודים", השבתי לשירלי בטון כמעט מתנצל. "אבל יש לי חוטיני מנומרים".

האמת היא שאין לי מושג איך הגענו לדבר על הלבשה תחתונה, אבל אחרי ששירלי טענה שהכי סקסי לגבר זה תחתוני בוקסר צמודים, שוב מצאתי את עצמי מסביר שאני לא סובל את החוטיני הזה עם החוט שלוחץ לי בתחת.

"יש לך חוטיני מנומרים?" היא תלתה בי מבט נדהם ואז התחילה לצחוק.

"כן, לפני שנתיים, במסיבת פורים של העבודה, התחפשתי לטרזן".

"טרזן? אתה בטוח שלטרזן היה חוטיני?"

הממ... יש בזה משהו. לא חשבתי על זה אז, אבל זה בהחלט יכול להסביר את השינוי שחל ביחסם של כמה מחברי לעבודה כלפיי אחרי המסיבה ההיא.

"אני יכולה לראות?" היא שאלה ועשתה את הפרצוף החמוד-תקיף הזה, שבחורות עושות כשהן רוצות שתבין, ש"לא" זאת לא אופציה.

"כן, למה לא? בכיף".

ניגשתי לחדר השינה ופתחתי את מגירת התחתונים. שלפתי מהמגירה את החוטיני המנומרים ואז גם ראיתי במגירה חזיה אדומה שהיא השאירה אצלי פעם, לפני שנפרדנו לחצי שנה. לקחתי גם אותה.

"השארת אצלי את החזיה שלך". עמדתי בסלון לבוש רק בחוטיני מנומרים ומנופף בחזיה אדומה.

"אני מצטערת חמוד", היא חייכה אלי, "אבל אין לי חזיה אדומה",

"בטח שיש לך", נופפתי שוב בחזיה האדומה.

"חמוד", הטון שלה נהיה רציני יותר, "זאת לא החזיה שלי".

אני חושב שאפילו בסין שמעו אותי בולע את הרוק. רק מי שנפל עליו פסנתר וכשניסה לקום דרסה אותו משאית זבל יודע מה עבר עלי באותו רגע.

"מה.. מה זאת אומרת זאת לא החזיה שלך?" התעקשתי להחמיר את מצבי. "אז של מי החזיה הזאת?"

האור כבה, בסלון השתררה דממה, ולפתע נדלק בדירה אורגן אורות צבעוניים. דלת חדר האמבטיה נפתחה ומאחוריה הגיח מחוייך ונרגש אברי גלעד, שבישר לי מול כל האומה שזכיתי בתחרות השאלה המטומטמת של העשור. חייכתי נבוך אל המצלמות, ואברי שב ונבלע בחדר האמבטיה.

"אתה נראה כמו הבולדוג של השכנים"

אני לא יודע אם ניסיתם את זה פעם, אבל מסתבר שכשמנסים להעלים משהו בכוח המחשבה בלבד, זה עושה לכם פרצוף מוזר כזה, כמו של בולדוג.

למחרת כינסתי את "מועצת החכמים" אצלי בדירה. "מועצת החכמים" זה שם שגדי, צחי, אביתר ואני המצאנו עוד כשהיינו בני 13. בכל פעם שמישהו מאיתנו היה זקוק להתייעצות דחופה הוא היה מכנס את "מועצת החכמים". ישבנו ארבעתנו בסלון הדירה שלי ובהינו דוממים בחזיה האדומה שהיתה מונחת על השולחן.

"נשבע לכם, אני לא יודע למי שייכת החזיה הזאת", שברתי את השתיקה.

"כן, היה לי סיפור דומה עם זוג עגילים", אמר צחי.

"לי יש עד היום חוטיני ורודים עם תמונה של פו הדוב מקדימה שאני לא יודע של מי הם", הוסיף אביתר.

"לי זה קרה עם טוסטוס", אמר גדי, ושלושתנו הבטנו בו מופתעים. "טוסטוס?" שאלנו ביחד.

"אממ.. אולי אני מבלבל עם סיפור אחר, אבל יש לי שלושה צמידים, שפתון ודיאפרגמה, שאין לי מושג למי הם שייכים", תיקן גדי והידק את הזקן המלאכותי הלבן אל פניו.

אם תשאלו אותי, אני חושב שאנחנו כבר מבוגרים מידי לזקנים המלאכותיים האלה. בכל זאת, אנחנו כבר לא בני 13, אבל לגדי זה מאוד חשוב. אולי זה קשור לחיבה שלו לנשים מבוגרות. אני לא יודע.

(רגע אחד! הוא אמר "דיאפרגמה", או שזה היה נדמה לי?)

"ככה זה", צחי ניסה לנחם אותי. "לכל גבר יש בבית איזה פריט נשי שאין לו מושג למי הוא שייך איך הוא הגיע אליו. זה כמו אשכים, אתה חייב שיהיו לך כאלה. אחרת, אתה לא גבר", סיכם.

ניסיתי לקבל את זה, שזה חלק מלהיות גבר, אבל החזיה האדומה המשיכה לרדוף אותי ולהעסיק את מחשבותיי. הרגשתי שלא אדע מנוח עד שאגלה למי לעזאזל שייכת החזיה הזאת.

החלטתי לאזור אומץ ולברר את זה, כדי שאוכל להמשיך בחיי רגוע ונינוח.

יום אחד, פשוט ישבתי בבית עם רשימת הטלפונים של הבחורות שפקדו את חדר השינה שלי בחצי השנה ההיא שאני ושירלי לא היינו ביחד, ו... התקשרתי.

ראשונה התקשרתי לנועה. היא אמרה שמעולם לא היתה לה חזיה כזאת וביקשה לחזור ולהדגיש שלפעמים, לבחורות פשוט יוצא מ"שם" אוויר ואז שאלה אם זה ברור לי, כי בזמנו, נראיתי לה קצת ספקן בקשר לזה. אמרתי לה שזה ברור לי, אבל האמת? אני לא מבין מאיפה היא חשבה על התירוץ המפגר הזה.

אחר כך, התקשרתי לעינת. היא צעקה "זה לא שלי, רוצח!" וניתקה לי בפרצוף. קצת הופתעתי לגלות שהיא עדיין כועסת. אני לא אשם שאני גבוה. לא תמיד אני רואה איפה אני דורך. חוץ מזה, כולה אוגר סיבירי.

חוטיני שחורים עם ציור של מיקי מאוס מקדימה

מיטל אמרה שאין לה חזיה אדומה, אבל ביקשה שאם אמצא אצלי אחת כחולה שאתקשר.

נורית אמרה לי דבר דומה לגבי חוטיני שחורים עם ציור של מיקי מאוס מקדימה, ואני חשבתי על שני הבחורים, שבטח יושבים עכשיו בבית ושוברים את הראש בניסיון להיזכר למי לעזאזל שייכים החזיה והחוטיני האלה.

דיקלה לא ענתה לי, אבל שלחה לי הודעת טקסט, שאביתר כבר התקשר לשאול אותה לגבי חוטיני ורודים עם ציור של פו הדוב, ובאותה הזדמנות שאל אותה גם לגבי החזיה האדומה שאצלי. הסתבר שמעולם לא היתה לה חזיה כזאת, ושאביתר הוא שמוק לא קטן.

הילה אמרה שהיא מצטערת שהיא לא יכולה לעזור לי, אבל סיפרה לי שנעלם לה הטוסטוס ושאלה אם ראיתי במקרה סוזוקי אדום עם מדבקה של "העם עם הגולן" בצד שמאל. אמרתי לה שלא, אבל אולי כדאי שהיא תתקשר לגדי.

מאז חלפה כמעט שנה, ואני עדיין לא יודע למי היתה שייכת החזיה הזאת ואיך היא מצאה את דרכה אל המגירה שלי. לפעמים אני בוהה בה כאילו מצפה שהיא תגלה לי למי היא שייכת, אבל זה לא קורה. אין לי מה לעשות איתה, אבל מסיבה שאינה ברורה לי, אני גם לא מסוגל לזרוק אותה.

בחורות נשארות עם פריטים קצת יותר שימושיים

לפעמים אני תוהה אם צחי צדק ושלכל אחד יש בבית איזה פריט כזה כמו חזיה, תחתונים או איזה צמיד או עגילים, שאין לו מושג איך הגיעו אליו. הבנתי מבחורות שאצלן זה קצת אחרת. הן נשארות עם פריטים קצת יותר שימושיים, כמו מכנסיי טריינינג או חולצות מקורס טייס או חולצות "צוות אבשלום" שכאלה. אבל אנחנו? מה אנחנו כבר יכולים לעשות עם חזיה או עגילים?  

יש רק מקרה אחד יוצא דופן – חוטיני מנומרים. אבל בינינו? כמה כאלה כבר יש?

YNET-יחסים: http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-3925,00.html