מתוך YNET-בריאות: http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1208,00.html

כך משפיע הריח על הבחירה שלכם בבני הזוג

תשכחו ממראה, מאישיות, מהשכלה, מכסף ושאר מדדים. מחקרי מיניות

חדשים מוכיחים חד משמעית שאנחנו מרחרחים את דרכנו לעבר הפרטנר

המתאים

אלון הגר

תשאלו גבר ישראלי ממוצע על חוויותיו ממועדון חשפנות, ונראה שתגלו שהדבר האחרון שיטריד אותו הוא מחזור הווסת של הגברת שופעת האיברים שהתחככה בו. אלא שהביולוגיה היא חלק לא מבוטל מהעניין, לפחות אם לשפוט לפי תוצאות מחקר חדש שערכה קבוצת מדענים מאוניברסיטת ניו מקסיקו בארצות הברית.

במחקר, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Evolution and Human Behavior, התבקשו 18 חשפניות לדווח על סכומי הטיפים ועל מחזורי הווסת שלהן במשך 60 יום. כל החשפניות ביצעו מה שנקרא "לאפ דאנס", ריקוד אירוטי פרטי שבו הגבר יושב לבוש ובחיקו צעירה חשופת שד המנענעת את אגן הירכיים שלה סביב איבר מינו. החוקרים מצאו קשר ברור בין גובה הטיפים לשלב המחזור החודשי שבו נמצאת הרקדנית: את הרווחים הגבוהים ביותר בממוצע לערב (משמרת של חמש שעות) גרפו הרקדניות בזמן הביוץ – 350 דולר, לעומת 260 דולר בתקופה שלאחר הביוץ ו־180 דולר בלבד בזמן הווסת. הבדלים אלה לא נמצאו בקבוצת הביקורת, שכללה חשפניות שנטלו גלולות נגד הריון. אלה הרוויחו לאורך כל התקופה פחות מחברותיהן שחוו מחזור טבעי: 193 דולר בממוצע לערב, לעומת 276 דולר שקיבלו נטולות הגלולות.

עורכי המחקר רואים בתוצאות אלה עדות לכך שבדרך כלשהי מסמנות נשים לבני המין השני את עובדת היותן פוריות. הגברים, שמכוח האבולוציה מעוניינים לעבר את בנות המין השני, מזהים את האיתותים האלה, ומוצאים את הנשים אטרקטיביות יותר כשקיים סיכוי מרבי שייכנסו להריון, ולכן מתגמלים טוב יותר את החשפניות בתקופת הביוץ. לעומת זאת, כשאותן נשים לוקחות גלולות, מצב המדמה תחילת הריון, הן נתפסות כפחות מושכות ומקבלות פחות טיפים.

דייט עם בואש

במשך שנים הייתה הסכמה בין המדענים כי תקופת הייחום האנושית נעלמה ברובה במהלך האבולוציה. אבל בעשור האחרון הקונצנזוס בעניין נסדק ומשנה לשנה מצטברות עדויות המצביעות על כך שכמו שחתול מרחרח חתולה, גם גברים מסוגלים לקלוט בדרך כלשהי מתי בנות זוגם בשיא הפוריות: הם קשובים יותר אליהן, דרוכים ומפגינים יותר בעלות, ובמיוחד מרבים יותר להתקשר אליהן בטלפון הנייד כדי לבדוק מה הן עושות. לפי אחד המחקרים, התנהגות זו בולטת במיוחד כשהגברים פחות בטוחים לגבי מעמדם, בתחילת היחסים או כשהקשר אינו יציב.

לכל אדם טביעת ריח ייחודית משלו (צילום: פוטוס) 

ואיך קולטים הגברים את העובדה כי הנשים מבייצות? האם הם מסוגלים, ממש כמו בעלי חיים, להריח את הפרומונים, אותן מולקולות שמפרישות נקבות מיוחמות כדי לאותת לזכרים על פוריותן? או אם תרצו: האם הגברים מהמחקר על רקדניות הלאפ דאנס פשוט הריחו את המבייצות? לא בטוח. למעשה, יש חוקרים שדוחים את הסברה הזאת בתוקף. אשה מבייצת, הם טוענים, פשוט מרגישה סקסית יותר ולכן אותן חשפניות העניקו ריקוד מגרה יותר בתקופת הביוץ. גם את הסיבה לכך שהגברים מפגינים יותר אהבה כלפי נשים מבייצות תולים אותם חוקרים בהתנהגות שלהן: הביוץ מגביר את הליבידו ולכן אותן בחורות נוטות לשלוח בתנועותיהן איתותים לכך שישמחו לקבל קרבה וחום.

האם הם צודקים? אולי. היכולת להריח פרומונים אכן השתבשה מאוד אצל בני האדם: איבר יעקובסון, האחראי לרחרוח הזה, מתנוון במהלך ההתפתחות העוברית האנושית וטרם נמצא כל חיבור עצבי בין האיבר המנוון הזה למערכת העצבים המרכזית. ובכל זאת, מספר גדל והולך של מחקרים מעיד כי אנחנו מסוגלים לזהות פרומונים: כך למשל, התגלה כי תינוקות בני יומם נמשכים לריח השד האמהי, כי לזיעה גברית טרייה יש השפעה מרגיעה על נשים, וכי נשים הגרות יחד במעונות מסנכרנות באופן בלתי מודע את מועדי המחזור החודשי שלהן באמצעות תרכובות מסוימות המופרשות מבלוטות זיעה בבית השחי של בחורה דומיננטית הגרה במחיצתן.

"אם לא היו פרומונים, משרד ההגנה האמריקאי לא היה מייעד מיליוני דולרים לפיתוח מכונה שתזהה אנשים על־פי ריח הגוף שלהם", מכריז פרופ' מל רוזנברג, חוקר ריחות פה וגוף מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. רוזנברג טוען בתוקף שחוש הריח הוא הגורם מספר אחת בקביעת המשיכה והדחייה המינית האנושית. "לכל אדם", הוא אומר, "יש טביעת ריח משלו. אני נתקל פעמים רבות בסיפורים על אנשים שברחו מדייט לא מוצלח כאילו נתקלו בבואש, או לחלופין נמשכו כמו מגנט לאדם רק בגלל הריח שלו. כשהאדם החל להלך על שתי רגליו נדד מרכז הריח שלו מהישבן אל בית השחי, ולכן אנחנו המין היחיד שיש לו בית שחי מסריח. יש יותר ויותר גילויים מחקריים על כך שהפרשות מבית השחי משפיעות על פעילות המוח שלנו, על מדדים פיזיולוגיים כמו לחץ הדם וגם על ההתנהגות שלנו, כולל ההתנהגות המינית. קחו למשל חוגים לריקודי עם. איפה תמצאו מקבץ גדול של בתי שחי מריחים אם לא שם. לא מקרי שזוגות רבים נוצרים בחוגים כאלה, כי תחת מאמץ פיזי קשה להסתיר את הריח הטבעי העולה מבית השחי. גם אני הכרתי את אשתי בחוג לריקודי עם ומהשניות הראשונות ידעתי שאני אוהב מאוד את ריח הגוף שלה. זו גם בדיוק הדרך שבה נהגו נשים לפתות גברים במשך מאות שנים. בימי הביניים נשים נהגו לשים בבית השחי מטפחת והיו מנפנפות בה כשעבר גבר רצוי. חלקן השתמשו אפילו בפלח תפוח עץ, שאותו העבירו בבית השחי והגישו לבחיר לבן. זו הייתה הדרך הכי טבעית להיכרות".

על ביציות ועל ריחות

אבל עם כל הכבוד לחוש הריח של פרופ' רוזנברג, המחקרים מצביעים על כך שהמין החזק בהרחה הוא דווקא הנשים. הן רגישות הרבה יותר לניחוח רע מהפה של הפרטנר, ובכלל חוש הריח יותר מפותח אצלן. הסיבה לכך, אומר רוזנברג, נעוצה ככל הנראה במספר המוגבל של הביציות שלהן, שבגללו הן אינן יכולות להרשות לעצמן לעשות טעות גנטית פטאלית בבחירת בן הזוג ומוכרחות לקלוט טוב יותר רמזים על הגבר שיוליד איתן ילדים בריאים יותר ויעניק להן יותר ביטחון.

צילום: פוטוס

חוש הריח של נשים, מתברר, רגיש יותר לזיהוי הרכב ה־MHC של הפרטנר, מערך של 200 גנים המסייעים לבדיקת התאמה רקמתית. באמצעות המערך הזה, השונה מאוד בהרכבו מאדם לאדם, מאתרת המערכת החיסונית חלבונים זרים שמקורם בחיידקים, בנגיפים ובפולשים אחרים.

באחד המחקרים המעניינים ביותר בהקשר זה חילק ביולוג שווייצרי בשם קלאוס וודקינד טי־שירטס ל־44 גברים והורה להם ללבוש אותן במשך שני לילות. כדי לוודא שבחולצות יידבק רק ריח הזיעה הטבעי של הגוף, הוא נתן לנבדקים סבון ואפטרשייב נטולי ריח. אחרי שהסירו את החולצות התבקשו 49 נשים להסניף את החולצות ולקבוע אילו ריחות היו האטרקטיביים ביותר לטעמן. תוצאות המחקר הראו שנשים העדיפו באופן מובהק את החולצות שלבשו גברים שמערך ה־MHC שלהם היה שונה במובהק מהמערך שלהן. מבחינה ביולוגית יש הרבה היגיון בהעדפה הזאת, שכן פרטנרים שהמערכות החיסוניות שלהן שונות מביאים לעולם צאצאים עמידים יותר. ככל שנכנסים לפעולה הרכבים שונים יותר של MHC אנחנו יוצרים מערך גנטי משובח יותר לאיתור חלבונים מסוכנים והילד חסין בפני מגוון גדול יותר של מחלות.

אבל זה לא אומר שנשים מעדיפות גברים עם מערך גנטי שונה בתכלית, כפי שגילתה חוקרת האבולוציה מרתה מק'לינטוק מאוניברסיטת שיקגו. היא חזרה על אותו מחקר עם החולצות המסריחות וגילתה כי נשים אינן נמשכות לגברים שאיתם אין להן כל גנים משותפים. "אנחנו מגינות על עצמנו מפני פרטנרים דומים מדי או שונים מדי", הסבירה את ממצאיה.

לצבי נאור, פרופ' לביוכימיה באוניברסיטת תל אביב, יש הסבר משכנע לממצאים האלה, שנשען על מה שמכונה "תיאוריית הבת דודה". תיאוריה זו מתכתבת איכשהו עם התפיסה הפרוידיאנית שכולנו רוצים לשכב עם ההורים. למעשה, אנחנו מחפשים להיכנס למיטה עם דמות שתספק לנו תיאום גנטי, לפחות חלקי. עם אמא אסור לנו, וגם עם האחות זה לא מומלץ, אבל בת הדוד היא איכשהו לגיטימית. "הדרך האופטימלית להשיג את התיאום הגנטי הזה היא עם בת דודה בדרגה רביעית", מסביר פרופ' נאור, "כזאת שהיא לא יותר מדי רחוקה, אך גם לא קרובה מדי עד כדי סיכון למחלות גנטיות. את הדמות האידיאלית של הבת דודה הזאת אתה צורב בזיכרון, ואחרי 20 שנה אתה בוחר באמצעותה, באופן בלתי מודע, את בת הזוג שלך. אתה מפעיל את חוש הריח, ובאמצעות המבחן הכימי אתה מגלה אם לבת הזוג יש מטען גנטי הדומה לזה של הבת דודה".

עצב הריח הנעלם

מעניין לגלות שמנגנון הרחרוח הזה, שלכאורה היה אמור לשמש אותנו למטרות אבולוציוניות בלבד, קיים גם אצל הומואים ולסביות. שם אין לאיתור בן זוג, לפחות נכון לעכשיו, שום משמעות מעשית מבחינת דור ההמשך. גם גייז יודעים לזהות את "בן הדוד" שלהם. אותה יכולת מסתורית שבעגה ההומואית מכונה "גיידר" (גיי+ראדאר), עשויה להיות קשורה בעצם לחוש הריח. כשהגנטיקאי צ'רלס וויסוקי מאוניברסיטת פנסילבניה ביקש מגברים ומנשים בעלי נטיות מיניות מגוונות להריח תרומות של זיעה מבית השחי, המגמה הייתה ברורה מאוד: הומואים נמשכו באופן חד־משמעי לריחות בית השחי של הומואים, לסביות רותקו בעוצמה רבה לניחוחות הזיעה של לסביות, ואילו סטרייטיות העדיפו את מה שהדיפו גברים הטרוסקסואלים. במחקר נוסף, שנערך באוניברסיטת קרולינסקה בשוודיה, מצאו החוקרים הסבר לכך שהומואים מעדיפים זיעת הומואים אחרים: מתברר שאנדרוסטנון, תרכובת סטרואידית המופרשת בזיעה, מפעילה אצל הומואים אזורים במוח השולטים בהתנהגות המינית, אך אינה גורמת לאותה פעולה אצל גברים הטרוסקסואלים. התוצאות מצביעות על האפשרות שכימיקל זה הוא חלק מרכזי במנגנון סימון הריח שבאמצעותו גברים נמשכים זה לזה.

ואם לא די בתגלית הזאת, בחודש מרץ האחרון פרסם ר. דגלס פילדס, חוקר אמריקאי בכיר, מאמר בכתב העת Scientific American Mind, החושף את "העצב המיני הסודי", זה שאחראי לכאורה לכך שאנחנו בכל זאת מזהים פרומונים. כדי למצוא לא צריך לחטט עמוק מדי, העצב הזה טמון באף, והוא זה, שלדעת החוקר, קובע למי אנחנו נימשך. החוקר הצליח לאתר את העצב, המכונה O, לאחר שניתח גופת לווייתן. כיוון שבעל חיים זה חסר חוש ריח, הסיק פילדס כי ל־O יש תועלת אבולוציונית אחרת. כאשר הצליחו לאתר את אותו עצב במוח האנושי, חוקרי האנטומיה גילו כי הוא אינו מוביל ל"פקעת ההרחה" שבמוח, אלא מקשר ישירות בין חלל האף לאזורים המיניים של המוח. המסקנה של פילדס ברורה: עצב O לא מיועד לזהות ריחות רגילים, אלא לקלוט ולפענח מסרים מיניים.

עצב O, אומרים המדענים, נועד לעזור לנו להימנע מפרטנרים דומים מדי בהרכב הגנטי שלהם. אבל כל פעולת העצב הזה משתבשת לגמרי כשהאשה לוקחת גלולות נגד הריון. ממש כמו שקרה לחשפניות, שקיבלו פחות טיפים, גם נשים רגילות שנוטלות גלולות מפסידות. הגלולות, שכאמור מדמות מצב של הריון, גורמות לנשים להימשך דווקא לגברים בעלי הרכב גנטי דומה להן והתוצאה לעתים עלולה להיות הרת אסון. "לא רק הגלולות, גם הבשמים והדאודורנטים דפקו לנו את הבחירה הטבעית", אומר פרופ' רוזנברג. "אנחנו ממסכים את הריח האמיתי שלנו בדרכים המלאכותיות האלה וגורמים למשיכה מוטעית מבחינה גנטית. כך קורה שאנשים מתחתנים עם הפרטנר הלא נכון להם מבחינה ביולוגית. אבל אי אפשר להסתיר את ריח הגוף מבן הזוג לנצח. במוקדם או במאוחר הריח האמיתי מתגלה והתוצאות לעתים לא נעימות. זה עלול להשפיע על המשיכה המינית או על הפוריות שלך ואפילו להיגמר בגירושים. בתלמוד ריח פה נחשב למחלה קשה כמו צרעת. גבר שמתחתן עם אשה שהסתירה ריח פה יכול להתגרש בלי לקיים כתובה. יש הרבה היגיון בזה, לא?"

אפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד מחקרים, אבל ד"ר רוני שטרקשל, סקסולוג וביולוג מהאוניברסיטה העברית, חושב שכל סיפור הריח קצת מתעתע. "נכון", הוא אומר, "אי אפשר להכחיש שכל המערכת שלנו מבוססת על אבולוציה שהתפתחה מבעלי חיים. השימוש בריח לא נעלם כשעלינו בדרגות ההתפתחות מבעלי חיים לחיות, ובכל זאת, איברי החישה של הריח הם חלקים פרימיטיביים מאוד של המוח. ייתכן שהמשיכה המינית הטהורה היא במידה רבה ביולוגית. ובכל זאת, נראה שכשיורדים לעומק, הריח שעולה משם קצת מטשטש אותנו. אי אפשר לתלות את הכל בריח. אני מאמין שהדברים הרבה יותר מורכבים. אנחנו לא יכולים להתעלם מזה שהמשיכה המינית קשורה במידה רבה להתניות חברתיות ותרבותיות ולאספקטים פסיכולוגיים. למעשה, במובנים רבים אין לנו מודעות למה באמת מושך אותנו".