NRG-ניו אייג': http://www.nrg.co.il/online/43/HP_866.html
הנשים של אושו
בשנות השישים הנשים בקומונה של אושו היו השולטות: נשים בשלות בגילאי 35-40 שתפסו את כל תפקידי המפתח ונחשבו לבודהות מלידה שיכולות להציל את הגברים בעזרת סקס משוחרר. החוקרת סוזן פאלמר בדקה האם הגורו הפמיניסט, שהמליץ לתלמידותיו להימנע מלידה וללדת את עצמן מחדש, אכן הצליח לכונן סדר נשי חדש
מאת:ירון שוורץ
נשים חוגגות באשראם
אחד האישים הכי דחויים באקדמיה הוא אושו. לאקדמיה קשה איתו, גורו נערץ על ידי מיליונים שהפך לשם נלווה כמעט לכל פעילות רוחנית. אושו-שמושו, כך שמעתי לא מזמן שדרנית מתבטאת בגלי צה"ל. המדיטציות של אושו, התרפיות של אושו – העידן החדש שייך לאושו. באקדמיה מביטים בו בעין עקומה ואומרים, אושו? דבריו הרי ריקים מתוכן. בנוסף, הפלילים שנחשד בהם, העושר הרב שיוחס לו בחייו, כל אלו הופכים אותו לאחד שלא היה מתקבל אפילו לחוג לפילוסופיה.
בכלל קראו לו ראג'ניש, אבל ארבעה חודשים לפני מותו הוא החליט לשנות את שמו, בידיעה ברורה שמיתוג עצמי מחדש עשוי למחוק היסטוריה של שלושים שנות פעילות שנויה במחלוקת. שלושים שנים אמרנו? נו, זה כבר היסטוריה, והיסטוריה היא רקע מצוין לחקירה אקדמית.
שלושה עשורים של פעילות, מיליוני תלמידים, מאות שיחות שתועדו, הוקלטו ונשמרו. אדם שפעילותו הרוחנית חצתה גבולות, מדינות ואת שלושת העשורים החשובים של המאה העשרים – שנות השישים, השבעים והשמונים – שהיה הנביא של הניו אייג' המודרני, שעסק בדת, בפילוסופיה, במדיטציה, בפסיכולוגיה, בפוליטיקה ואפילו בספרות, תזונה והומור. אם נתבונן בעובדות הללו דרך משקפיים של ארכיאולוג תרבות, או של היסטוריון מודרני, נגלה ש"מחקר ראג'ניש" עשוי לתת לנו עוד מבט על המאה העשרים ועל פוטנציאל אנושי אחר שאולי היה שם. כתבה זו תעסוק בנשים, בראג'ניש ובפוטנציאל הייחודי שניתן להן באותם ימים שהתאגדו סביבו בהמוניהן.
סקס הוא אחת הדרכים המומלצות להתפתחות רוחנית
אושו
לא רבים יודעים זאת, אבל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת התוודו כמה חוקרים בינם לבין עצמם כי הם עוקבים בשקט ומהצד אחרי ראג'ניש ותנועתו. לאחר מותו החליטה קבוצה זו לקיים כנס חד פעמי בנושא "מה בעצם היה שם?". אותם חוקרים הכירו מחייהם האישיים את ההתנגדות העמוקה של האקדמיה לפעילותו של האיש, ולכן הזמינו לכנס רק את תלמידיו של אושו, הסניאסים. לכבוד האירוע ניסתה חוקרת בשם סוזאן פאלמר להבין מה היה מקומן ותפקידן של הנשים בתנועתו של ראג'ניש. פאלמר ראיינה עשרות נשים שהגיעו מפונה לקומונה המרכזית שהקים ראג'ניש בצפון אמריקה, במדינת אורגון, בשם ראג'ניש-פורם (עירו של ראג'ניש), וגם נשים מקומונה מקבילה שצמחה במונטריאול, קנדה. עבדכם הנאמן מתכוון לעשות שימוש באסופת הנתונים שגיבשה פאלמר ולבדוק מה עומד בצומת שבין נשים, ראג'ניש, מיניות ודת.
ההיסטוריה מטבעה נוטה להרחיק אותנו מעובדות העבר, וככל שעובר הזמן, אנו נוטים לראות את המצב כיום כעדות למה שהתרחש פעם או כתוצאה שלו. כיום, באשראם של אושו ובקומונות מקבילות שממשיכות את פעילותו, הרוב המוחלט הינו גברי. המנחים, המנהלים, התחזוקה, כולם נתונים בידיים גבריות.
אבל כשראג'ניש היה עדיין בחיים והתנועה היתה בשיאה, היו שם יותר נשים מגברים. באותה תקופה התנועה של ראג'ניש התקיימה לא רק בפונה אלא גם במרכזים מקבילים בארצות רבות, ביניהן יפן, גרמניה, אנגליה, קנדה וכמובן ארצות הברית. גם במרכזים הללו היוו הנשים רוב פעיל ודומיננטי על פני הגברים, ובהתאמה גם ניהלו אותם. מי היו הנשים הללו, מה היה מעמדן, כיצד נראו חיי המשפחה שלהן ומה משך אותן לראג'ניש?
ראג'ניש הכין את הקרקע לכך שבקומונות שלו תהיה חלוקת התפקידים בין גברים לנשים שונה מזו הנהוגה בחברה. הוא לא דיבר באופן ברור על מה שאנחנו מכנים היום בשם "מגדר", ובמקום זאת הציע התייחסות קצת אחרת לנושאים כמו זוגיות, סקס ומדיטציה:
א. הסקס הוא אחת הדרכים הנכונות והמומלצות להתפתחות רוחנית. המודעות מגיעה לשיא לאחר האורגזמה, הזמן חדל מלהתקיים וכל מחשבה נעלמת, ממש כמו ברגעי השיא של המדיטציה.
ב. בני האדם אוהבים לחקור הכול, גם זה את זה, לכן היו מעדיפים לקיים יחסי מין עם כמה שיותר בני זוג. אבל הגברים פוחדים מנשים, המיניות שלהן מרתיעה אותם, ולכן הם החליטו לכפות על החברה חיים של זוגיות קבועה, וכך הפך מוסד הנישואים ל"ארון המתים של האהבה והתשוקה המינית".
ג. הדרך להארה היא אינדיווידואלית ולכן יש לצעוד
בה לבד. בייחוד חשוב הדבר עבור נשים, מכיוון שבאופיין הן עצמאיות הרבה יותר מהגברים.
ד. לפיכך המשפחה הביולוגית מיותרת. הפתרון הוא חיי קומונות וקיום "משפחות רוחניות" בלבד.
ה. היריון? פעם זה היה אידיאל קדוש. היום זוהי דרך גברית לניצול האישה, להשארתה בבית ולנטילת כוחה הרוחני. מי שבכל זאת רוצה ילדים יוכל להשתמש במדע שבקרוב יציע לנו הזרעה, הפריה ורחם מלאכותיים.
וכך הוא מסכם:
"משחר בריאתה היתה חווה כפופה לאדם. ומאז חיו הנשים בעבדות לטובת הגברים. מבחינה כלכלית לא הורשתה להן עצמאות, מבחינה חינוכית לא הורשה להן להשתוות לגברים, והכי חמור, מבחינה דתית היא נחשבה לפחותה, וכתבי הקודש היו תמיד סגורים בפניה. כנפי הנשים קוצצו בדרכים רבות, אבל הנזק הגדול ביותר שנגרם להם היה בנישואים. הפסיכולוגיה של הנישואים מכריחה הן את הגברים והן את הנשים לפעול כנגד היצר הטבעי שלהם, אולם עבור הנשים היה הדבר כרוך בסוגים רבים מדי של עלבונות. מכיוון שאף גבר לא יכול היה להסתפק באישה אחת בלבד, יצרו הגברים את מוסד הזנות, והפיכת האישה לזונה הינו הרצח הנורא ביותר שיכול היה הגבר לגרום לה".
בקומונה שלו, הבטיח ראג'ניש, תוכל האישה להיפטר מאזיקי המעמד החלש, להפוך למנהיגה ולהוביל עידן חדש בראשות הנשים.
כוהנות ונהגות בולדוזרים
טנטרה
האם באמת הצליח ראג'ניש לעמוד בהבטחתו לכונן חלוקת תפקידים אחרת בין גברים לנשים אצלו בקומונה? חשוב לזכור שראג'ניש סתר לא מעט את ההצהרות של עצמו, גם בנוגע לדרך הנכונה לקיום חיי משפחה. זו כנראה הסיבה שתלמידים פירשו ועדיין מפרשים בצורות שונות ומגוונות את דבריו. בזמן ששהה בארצות הברית, היה קרוב חזונו הנשי של ראג'ניש למימוש, אבל לאחר שגורש בחזרה להודו ננטשו הקומונות הבינלאומיות, ואלו ששרדו הפכו ליותר מיינסטרימיות, או במילים אחרות, חזרו לשליטה גברית. הדברים הבאים מתייחסים אם כן לתקופת השיא של ראג'ניש.
הנשים היו הכוהנות של הקומונה. הן עסקו בטקסי חניכה והעברת אנרגיה לתלמידים חדשים. אבל מעבר לעמדות הכוח הרוחניות הן קיבלו על עצמן כמעט את כל תפקידי הניהול והשתלבו גם בתפקידים שדרשו יכולת פיזית גבוהה כמו הפעלת ציוד כבד, בולדוזרים ומשאיות.
מהגברים ציפה ראג'ניש לשהות כמה שיותר בקרבת הנשים, והם חלקו עימן את חדרי המגורים, המקלחות, האוכל והשינה על מנת שיוכלו להתחקות אחר דרכן ולזכות לעצות מאלו שנחשבו בעיני ראג'ניש לקרובות יותר למהותו של הבודהא.
פאלמר מספרת כי בקומונות רבות שביקרה בהן הגברים דמו לנשים עד מאוד, היו מסופרים בצורה דומה, ענדו עגילים ואפילו לבשו חולצות עם מחשוף קל. הגברים עודדו לשיח נשי רוחש חיבה וקרבה פיזית. לעתים קרובות היה ניתן לראותם בוכים אחד בחברת השני, מחזיקים ידיים ומלטפים זה את שיערו של זה.
שלא תטעו, ראג'ניש לא תמך בפעילות הומוסקסואלית. ברוב הקומונות, הדחף לקיום פעילות מינית עם בן אותו המין נחשבה בעיניו למשחק ב"פאזל הקטן", שמשמעותו בריחה מההתמודדות עם "הפאזל הגדול", כלומר עם פיצוח אתגר היחסים בין גברים לנשים. כדי ללמוד את הפאזל הגדול עודדו בקומונות יחסים זוגיים ומיניים קצרי טווח.
בקבוצות התרפיה נלמדו טכניקות שעודדו את המשתתפים לשחרר מעצורים ועכבות, לבטא רגשות מיניים וללמוד להשתמש במגע אינטימי לתרפיה ולחיזוק אנרגטי ולא רק לפורקן צרכים גופניים.
עדויות רבות מספרות שעל התלמידים הופעל לחץ מסוים להתנהג באופן היפראקטיבי מבחינה מינית. יחסי מין עם בן זוג אחד היו גורמים לרוב לכיווץ מצח קל ולפליאה. התפישה היתה כי האנרגיה הזוגית "נתקעת" כאשר בני הזוג מתעקשים לבלות רק זה עם זה. מנגד, כל התמסרות לבני זוג נוספים, אפילו ללילה אחד, נחשבה לשחרור אנרגטי ולצעד חשוב בדרך להתמודדות עם רגשות כמו קנאה, שנאה וכעס.
הסקס נתפש כאמצעי להבנת העצמי ולביטוי עצמי, מוטיבים שהיו חשובים הרבה יותר משיתוף פעולה הדדי. התפתח קוד חדש של מוסר מיני שכלל מושגים ניו אייג'ים כמו "אמון", "להיות פתוח" ו"לחלוק". החופש המיני הצליח להסיר במהירות מכשולים תפישתיים, מוסריים וחברתיים שהפריעו לשינוי תודעתי, והמטרה היתה ללמוד להיות אותנטי בכל אינטראקציה ולא לנסות להציג דמות עקבית. יחסים מיניים כנים ללא מעצורים נתפשו כדרך הנכונה ביותר לעורר באדם אהבה עצמית מחדש.
מובן שהיו גם תלמידים שנהנו מאוטונומיה זוגית בחייהם הפרטיים, אך דרכי ההתמודדות שלהם עם בעיות היו שונות מאלו המקובלות בחברה שמחוץ לקומונה.
מאינטימיות לאוטונומיה
אושו
"אישה יכולה להביא ילדים לעולם, אבל היא גם יכולה מתוך חיפוש רוחני אמיתי ללדת את עצמה מחדש. לנשים לא נתנו מעולם את האישור לפעול כך, הייתי רוצה שהנשים שלצדי יחקרו את הצד הזה לעומקו".
מי שאפשרו למעשה את היחסים הפתוחים הללו בקומונות לא היו הגברים, אלא בעיקר הנשים, שראו את תהליך ההיפתחות כחלק משיפור ההיכרות האינדיווידואלית שלהן עם עצמן. חלק חשוב ממה שבנה את העוצמה הנשית היה היתרון המספרי הבולט שלהן על הגברים – לרוב היה מספרן גדול פי שניים ממספר הגברים ואפילו פי שלושה.
בנוסף הן היו מבוגרות יותר. שלא כמו הצעירות שממלאות היום את פונה, הגיל הממוצע של אישה סניאסית היה אז בין 35 לארבעים, בהחלט לא המודל החברתי הרגיל שהיה ניתן למצוא בכל דת או כת מודרנית אחרת, שבהן תמיד היה רוב דומיננטי גברי. רוב הנשים היו רווקות או גרושות וללא ילדים; נשים שהצליחו כלכלית בעברן והחזיקו במשרות נחשבות בחברה: רופאות, עורכות דין, תרפיסטיות, יוצרות ואקדמאיות.
מדוע הגיעו לקומונות של ראג'ניש דווקא נשים מצליחניות, רווקות/גרושות וללא ילדים? התשובה לשאלה זו עשויה להצביע על הדילמות החברתיות, הרגשיות והרומנטיות שנשות המערב התמודדו עימן באותה תקופה. ראג'ניש ביקש להוציא את הפמיניזם מהתחום התיאורטי ולהציע פרקטיקה חברתית שתאפשר לנשים לממש את עצמן באמת.
הנשים הוזמנו להנהיג ולממש את הניסיון, הידע והפוטנציאל שצברו במהלך חייהן, באופן שלא יכול היה לבוא לידי מימוש בחברה שהעניקה תמיד עדיפות לגברים. בקומונה של ראג'ניש הן יכלו לנטוש בקלות את אותם תפקידים שבאופן מסורתי-חברתי הוקצו להם, הן כבר לא חשו מחויבות להיות עקרות בית או אמהות וגם לא נאלצו לחוש כישלון אם לא מילאו בהצלחה את התפקידים הללו. נשים קרייריסטיות שוויתרו על ילדים, נשים שלא הצליחו להרות, נשים שאיבדו את ילדיהן ומשפחתן בתאונות, כל אלו מצאו מפלט בחברה ששמחה לקבלן.
עניין נוסף, שאינו טריוויאלי כלל וכלל, היה העובדה שנשים רווקות מעל גיל ארבעים הוזמנו לחזור ולמצוא את כוחות הפיתוי והחיות שהודחקו עם השנים מכורח הלחץ החברתי. בניגוד למסורות דתיות רבות, שבהן אישה מבוגרת אמורה להפנות עורף לחיי ההוללות ולתור אחר חיים רוחניים בנזירות ופרישות סקסואלית, קיבלו הנשים אצל ראג'ניש את התמיכה החברתית לחזור וליצור את עצמן כסקסיות ואטרקטיביות ולחדש את פעילותן המינית.
"המאהבת" היתה המעלה הרוחנית הגבוהה והנחשבת ביותר. בנוסף, שמירה על אורח חיים צמחוני, עבודה פיזית, השתתפות יומית במדיטציות אקטיביות, בריקוד ובשירה וכמובן גם הימנעות מהיריון, כל אלו העניקו לנשים בקומונות מראה רענן ובריא, שהוציא אותן ממשוואת ההזדקנות.
"כל אישה יכולה להפוך לחץ לכיוון האלוהות. הברכה שהיא מביאה עימה, הנועם, היופי שלה, האהבה שלה, הדבקות שלה יכולים להראות לנו את הדרך למציאות גבוהה יותר של ההוויה, לאזור הגדול של התודעה"
אורגזמה כפנס להארה
אושו
אך האם בכך מסתכם החלום הפמיניסטי? האישור להימנע מנישואים ומאמהות? האישור למתירנות מינית נשית ולדומיננטיות נשית בחברה? האישור של "המאהבת" כתפקיד רוחני? ראג'ניש זיהה משהו מעבר לכך; הוא הבחין ביכולת רוחנית שלא היתה מובנת מאליה, שהוחבאה והוכחשה על ידי המין הגברי:
"אישה יכולה להפוך לתלמידה המושלמת ואף למאסטרית המושלמת, אף גבר אינו יכול להתחרות עם נשים באיכויות הללו... לנשים היתה מאז ומתמיד היכולת לחדור לפנימיות של הגבר, לבחון את המוסר שלו, את האאורה שלו, את הכריזמה שלו. אבל הכישרון הזה הפחיד את הגברים, הם עשו כל מה שיכלו כדי לקחת מנשים את היכולות הרוחניות שלהן, הם בחרו להדגיש רק את הממד הפיזי, רק את המשיכה הסקסואלית, כל דבר שהיה יכול להיתפש כרוחני מצדן הציגו הגברים ככישוף, כמקור הרע. לכן היו חייבות הנשים לשמור על גופן כל הזמן ולא יכלו לטפל בצד הרוחני שלהן... מיליוני נשים חיו ומתו ללא הידיעה שהן מסוגלות לחוות אורגזמה, ומובן שאף אחת מהן גם לא ידעה שאותה אורגזמה שנאסרה עליה יכלה גם להעביר אותה לממד רוחני שונה, ואפילו להיות הפנס בדרך שלה להארה.
"בחזון שלי, העידן הבא יהיה עידן הנשים. הגברים ניסו במשך יותר מ-5,000 שנה ונכשלו. עתה הגיע הזמן לתת לאנרגיות הנשיות להשתחרר, ואם הנשים עצמן לא ישתחררו הן לא יוכלו להפוך למוארות. אותן תנועות לשחרור האישה לא יוכלו לעולם להעניק להן את אשר הן מחפשות. רק אישה-בודהא תזכה לחופש מהאזיקים החברתיים שבהם היא שבויה... אלפי נשים נאספות סביבי, דבר זה לא קרה לפני כן מעולם, המסע הרוחני היה תמיד עניין גברי. עתה הגיע תורן של הנשים".
אם נבחן את החברה הנורמלית, אם נתבונן בדתות השונות שבהן נשים יכולות או מאולצות להיות חברות, אם נבדוק את רוב הכתות והדתות שנדדו מהמזרח למערב, נראה כי אף אחת מהן אינה מאפשרת לנשים את ההתנהגות החברתית האחרת שמציע להן ראג'ניש. רבים מהתלמידים הרוחניים שהסתובבו בהודו בשנות השבעים והשמונים ידעו לציין שראג'ניש היה אחד הגורואים היחידים דאז שלא התייחסו בזלזול לנשים, לא ראו אותן כנחותות ולא התעקשו על פרישות מינית.
אישה שבאמצע החיים חשה את עצמה נטושה, לא מושכת ומדוכדכת הוזמנה להצטרף לקומונה של ראג'ניש, להחיות את עצמה מחדש ואף להעניק לחייה נופך רוחני. סביר להניח שאישה שהיתה פועלת בסגנון ראג'נישי מחוץ לקומונה היתה נתפשת כבעיה מוסרית, כדמות מגוחכת שיש להתייחס אליה בחמלה בשל חולשותיה. אצל ראג'ניש התנהגות כזו היתה מתפרשת באופן ברור ככריזמטית.
בסיכום מחקרה אומרת פאלמר כי לאחר שבחנה יותר מעשר כתות ודתות חדשות שהתפתחו באמריקה, ואף כאלו שנדדו מהמזרח למערב, כמו תנועות זן ומסדרי הארי קרישנה, היא לא מצאה באף אחת מהן מקום כה נרחב לנשים כמו אצל ראג'ניש. מקום שהעניק להן אפשרות למנהיגות נשית, חיים מדיטטיביים וביטוי מיני ללא הגבלה. מקום שבו גם נשים בנות ארבעים, קרייריסטיות וללא ילדים, יכלו לראות עצמן כמבורכות וכרוחניות.
נכון, כתבה זו מתעלמת מחשדות רבים שהועלו לאורך ההיסטוריה לגבי אותו אושו-ראג'ניש על ניצול תלמידים, הפקרות, הדחה לפשעים ועוד מעשים פליליים, אבל, מעבר לכך, היא מבקשת להציג כת ייחודית לזמנה שהציעה מרחב למנהיגות נשית, אינטימיות פיזית וחיים קומונליים שכוונו להתפתחות רוחנית ומדיטציה.
קיומה של קומונה כזו, כאירוע היסטורי ייחודי, בתקופה המודרנית יכול רק להעיד על התקופה שבה אנו חיים ולהעלות את השאלה, האם זה באמת העידן החדש, או שמא אנחנו למעשה משחזרים את עצמנו משחר ההיסטוריה שוב ושוב ללא כל התקדמות של ממש?
על המחבר
ירון שוורץ הוא בוגר החוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב והתמחה בהגות הודית מודרנית. כיום הוא סטודנט בתוכנית ללימודי מגדר של אוניברסיטת בר-אילן
המאמר פורסם לראשונה בגיליון יולי של המגזין "חיים אחרים", ירחון אלטרנטיבי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feminine-admirer
