לילות ערפל: טקסי מין בחסות האפלה של יער בן שמן

מאת:קובי אור(כהן)

בשקט, עם פרסום בערוצים חשאיים בלבד, מתכנסים תחת כיפת השמים גברים ונשים מכל רחבי הארץ, ומשחזרים טקסי מין יוונים עתיקים. אם אתם לא חברים בקבוצות טנטרה, תצטרכו לעבוד קשה כדי להתקבל

לפני שנה עליתי על העניין במקרה, ומאז הפכתי לידען לא קטן בכל מה שנוגע לטרנד החדש שמשתולל ברחבי המדינה, והגיע לא מזמן, באופן חד-פעמי, גם ליער בן שמן. לפני זמן מה קפצתי כהרגלי לשתות קפה אצל חברים טובים בעיר שלא מפסיקה. בעודי מנסה ללא הצלחה לכסח אגוז עצבני, עלעלתי באחד המקומונים על השולחן. תוצאות הדפדוף לא הניבו פרי מרתק, עד שעיניי נתקלו במודעת אינץ זעירה אי שם בתחתית העמוד. "לבאים ל'לילות בערפל', נא להגיע לפי הכוונה לפניכם", ביקשה המודעה.

לא הייתי מתעכב יותר משבריר שנייה על לילות וערפילים, לולא קלטתי במודעה את שלישיית המילים "יער בן שמן", הקרוב לעיר מגוריי. ולמי שקיבל שלילי בניווט בסיסי, הופיעו שם גם שני מספרי טלפונים סלולריים לחילוץ. באותן שניות לא ממש ידעתי אם הנושא שמתחבא מאחורי אותה מודעה קטנה שווה ידיעה, אבל כדי שלא אוכל את הלב אחר כך, הכנסתי את מספרי הטלפון לזיכרון, ורשמתי לי תזכורת ביומן.

למחרת החלטתי לבדוק מה מסתתר מאחורי הברוש. התקשרתי לאחד הטלפונים, ומוזיקה הודית הנעימה את זמן ההמתנה, עד שחתך אותה קול בס צרוד: "איך אפשר לעזור לך?", שאל. "זה בעניין 'לילות בערפל'", ניסיתי את מזלי. "כן, מה בקשר? אתה מסדנת פאורו או ניקיטה?". עדיין לא הבנתי במה מדובר. "לא, אני סתם מישהו שמעוניין לשמוע ואולי להגיע", עניתי. "סליחה" חתך אותי קול הבס, "אם אתה לא שייך לסדנאות, ואתה לא מהאנשים של מיקה ורוני, אז כנראה אין לך מה לעשות אצלנו", אמר, וניתק. 

בלי מצלמה בבקשה

התחלתי לחשוב שאולי מאחורי אותו ניתוק מסתורי מסתתר משהו פיקנטי, וסקרנותי גברה. החלטתי ללכת על כל הקופה. חיכיתי חצי יום, וצלצלתי למספר השני שהופיע במודעה. הפעם השיבה לי צעירה שנשמעה על פי נימת קולה חייכנית וחיננית.

"אני עיתונאי, ונתקלתי במודעה שלכם בעיתון בתל אביב. רציתי לדעת במה מדובר", אמרתי בתחילת השיחה בגילוי לב. "מצטערת, מדובר באירוע סגור", ענתה בעדינות. "תראי, אני בסך הכל רוצה לעשות לכם יחסי ציבור", סיגלתי לעצמי טון של נופת צופים. "הרי האירוע מתרחש בשטח סגור ונעלם". "לא יודעת", אמרה, ונשמעה פחות החלטית. אז הכיתי על הברזל בעודו חם: "אני מבטיח לא לציין שמות וזמנים. רק ספרי לי במה מדובר". "תראה, תתקשר בעוד שעה. אני אתייעץ עם השותף שלי", השיבה.

חיכיתי שעה והעניין לא הפסיק לגרות את מוחי מרגע לרגע. אחרי 60 רגעים שוב התקשרתי. "הלו, זה הכתב", אמרתי. ואז אירע המהפך. "תראה, השותף שלי דווקא מסכים. אבל בלי מצלמות, ואתה מגיע מקסימום לשעה. לפני זה הוא גם ירצה לשוחח עם העורך שלך. אנחנו רוצים הבטחה שהעניין לא ידלוף, ושהסיפור יהיה נטול תמונות. אתה גם לא יכול להזכיר שמות", פסקה בנחישות. לא היה מאושר ממני באותו רגע.

"בוודאי, ברור, כמובן, מה שתגידי", אמרתי. "מתי זה קורה?", שאלתי. "ביום רביעי הקרוב באחת עשרה בלילה", היא ענתה. "את יכולה לפחות לרמוז לי במה מדובר?", ניסיתי את מזלי. "אנחנו עורכים מידי שלושה חודשים את סדנת 'לילות בערפל', כל פעם במקום אחר בארץ", היא הסבירה בקמצנות. "לא כתוב על זה כלום בעיתונים, ואל תחפש מידע באינטרנט. הכל עובר דרך מסרים פנימיים בין משתתפי פסטיבלי הנפש והגוף השונים בכל הארץ". עכשיו כבר הייתי בהלם, אבל החלטתי לא ללחוץ יותר מדי ולהשלים את המידע בגוגל. "או-קיי", עניתי, "אגיע קצת לפני הזמן, כי הייתי רוצה לשוחח עם מישהו אצלכם". "אין בעיה", ענתה בנימוס.

הגברים היו מכוסי עיניים

ליל רביעי ירד, ואני נבלעתי בחשכת יער בן שמן. כשראיתי פנסי ערפל של רכב מתפתל, נדבקתי לו לישבן. אחרי רבע שעה של נסיעה מפותלת בעלטה מוחלטת, ללא התראה ממש, הבליחו בין העצים אורות אדומים שהפעיל גנרטור זעיר בקול חרישי. חשבתי שהקדמתי, אבל התברר שלא. התקרבתי למקום, ואז ניגש אליי בחור ג'ינג'י חמוד מראה: "אתה מהעיתון?", שאל. "יופי. הערב כבר החל אבל תצטרך לשבת כאן, ולא להיכנס", אמר, והביא לי כיסא מתקפל.

נראה היה שכולם כבר הגיעו, אבל הדממה במקום היתה כמעט מוחלטת. מולי, מסביב לריבוע של אורות אדומים, התכרבלו על מחצלות אינדיאניות כ-20 גברים ונשים, לבושים לבן. את השקט הפר קולו של גבר ארוך זקן, שעמד והרצה. זה היה נשמע כמו משהו שנע בין אגדה יוונית לתורת המגע של נוגה ומאדים. כעבור דקה הם כבר שכבו בצורת שעון מחוגים. המזוקן החליף דיסק וכולם החלו לנשום נשימות קצובות, שהלכו והתעצמו לנשיפות אוויר בווליום שיכול היה להזעיק בצ'יק את המשמר האזרחי בעיר.

15 דקות חלפו, וערמת לבושי הלבן קמה כאחד, ונערכה בשני מעגלים. במעגל הפנימי עמדו הגברים, ומאחריהם הנשים. המזוקן זרק עוד כמה הערות, ואני נאלמתי. מעגל הנשים החל להקיף את הגברים, וכשהמזוקן נתן את האות הן נעצרו מאחורי לגבר מזדמן. עתה שמתי לב למשהו מרתק. כל הגברים היו מכוסי עיניים. וואלה! למה? סבלנות, מיד תגלו.

אז החל העניין. הנשים החלו לרפרף את ידיהן מעל לגופם של הגברים. מלמטה עד למעלה. בחרתי במילה רפרוף, מילה יפה, אבל על פי קריאות התאווה ששמעתי מכל עבר, הבנתי שהנשים ערכו סיור מקיף ומעמיק לאורך גופם של הזכרים עטויי הלבן. בעוד האחרונים מתחילים להינות מה'טיול הטבע', נתן ארוך הזקן הוראה, וכל הזוגות התפזרו ברחבי אזור המחצלות. תוך שניות הם שכבו אחד מול בת זוגו, שהיא בעצם לא בת זוגו לחיים, אבל זה כנראה כל הכיף. אז החל מסע גיפופים הדדי, שלא היה מבייש את משתתפי הסרט "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים". הכל פעל על פי הדרכת ארוך הזקן. בדיעבד אני מכנה זאת 'חילופי זוגות לייט'. אבל בל נקדים את המאוחר.

בעוד אני שוטף את העיניים, מה זה שוטף, הן כמעט יצאו מחוריהם, והנה קפצתי כנשוך נחש. הג'ינג'י, התברר, בסך הכל נגע בכתפי.  "צ'מאע", אמר, "המנחה מבקש שלא יהיו ניצבים". מה לעשות, חוק הערפל קבע שעליי לבוא עם בת זוג. "שיט, איך לא חשבתי על זה", אמרתי לעצמי. "השותפה שלך הבטיחה לי שיחה איתך", אמרתי לג'יג'י. "בכיף. בוא ניכנס לטרנזיט", הוא ענה. נכנסנו.

חבר מביא חבר

ביקשתי לדעת מה הולך שם. תחילה למדתי שהשם 'לילות בערפל' ניתן לאירוע כי הוא פשוט יפה, סקסי ומסתורי. "תראה" אמר הג'ינג'י, "לא מדובר בכת סודית או משהו. כל אחד יכול ללכת לכל מיני אירועים דומים. האינטרנט מלא בהם. אנחנו פשוט קבוצה סגורה שנכנסים ויוצאים ממנה רק זוגות בוגרי סדנאות טנטרה, פתוחים, מנוסים, והכל קורה במעגל סגור. חבר מביא חבר".

"אז בכל זאת מה זה בדיוק?", בדקתי. "אנחנו משחזרים אירוע שאותו היו עורכים היוונים בעת ששלטו בארץ", הסביר. "אחת לחודש כשהירח היה מלא, היו מתאספים עשרות חיילים עם עשרות מבנות המקום, ועורכים ליל מסכות". "יעני, אורגיה", זרקתי. הג'ינג'י חייך. "אל תגזים. הכל בפיקוח המנחה ובמעקב צמוד שזה לא יחרוג".  "לא יחרוג ממה?", הקשתי. "יש כללים", הוא השיב. "מותר ללטף. אסור להוריד את כיסוי העיניים מהגברים. אסור לפשוט בגדים. אבל מותר להתנשק". "והזוגות מכירים איש את רעהו?", הוספתי. "בדרך כלל כן, אבל בכל ליל ערפל, לחצי מהמשתתפים זו הפעם הראשונה, כך שרמת הגירוי והפנטזיה נשמרת", השיב הג'ינג'י.

לא אלאה אתכם, אבל השיחה זרמה עוד שעה ארוכה. למדתי שלמשטרה אין מודיעין על האירוע. מסיבה פרטית או לא. למדתי שזה עולה לא מעט כסף. 280 שקל לזוג, כולל כיבוד כיד המלך. למדתי גם שמדובר בזוגות בני 50-35. כך היה לפחות באותו הערב. "לפעמים", סיפר הג'ינג'י, "יש מפגשים גם לצעירים יותר".

ומה עוד למדתי? שהעסק הכלכלי הזה משלב הרבה כיף, מגלגל הרבה כסף בכל מיני שמות ומקומות. יותר מאוחר בבית שקדתי בעניין, וגיליתי בגוגל שיש פסטיבלי "אשראם" במדבר הדרומי, פסטיבלי דיג'רו מרתקים, סדנאות ומפגשי טנטרות ועיסוי חושני, וסדנאות "מימס" במערות זיכרון שמשחזרים לילות סקס פרוע (שם קוראים לזה 'חילופים לייט') כמעט על כל 5 קמ"ר בארץ. ואם אינכם מאמינים, הקלידו את המילה 'טנטרה', ותגלו עולם מופלא, מרתק, חושני, כלכלי - אבל למי אכפת - וגם אלפי משוגעים לדבר.

איפה הייתי? אה, כן. קיבלתי מהג'ינגי שלנו הרצאה מרתקת על העולם המופלא של לילות הערפל. כשעמדתי לזוז, ראיתי את כל זוגות מתפזרים לכל עבר בין עצי היער. הנשים הובילו, כי הגברים היו כאמור מכוסי עיניים. "לאן זה?", שאלתי את הג'ינג'י. "הם עברו לשלב הפרטני", ענה בצמצום. "יעני מה?", התעקשתי.  "הם ימשיכו בהכרות טנטרית יותר מעמיקה, אבל עם אותם כללים וחוקים. ברדיוס מסביב הונחו מחצלות וכל זוג ימצא את הפינה שלו", הסביר. "ומי יפקח שם על הכללים? הרי זה יכול להוביל לבלאגנים", ניסיתי להבין. "נו, אז?", סגר הג'ינג'י את הבאסטה.

עכשיו שהכל ברור, ודווקא כשהחל האקשן האמיתית, נאלצתי להשחיל את הרכב שלי מחוץ ליער בן שמן, ומשם, די מפוספס ומתוסכל  חזרתי לאשת חיקי. היא נתנה בי מיד את קולה: "עכשיו אתה מספר לי מילה במילה כל מה שראית, או שהולכים לרבנות". כשסיימתי לספר, היא המשיכה. "בפעם הבאה אני לא  אתן לך ללכת לבד. שמעת?".

מתוך האתר סקופ: http://www.scoop.co.il/