תנ"ך בהיבט נשי

שיעור חמישי - מגילת רות - א1 - החבאת המיניות

מאת: אירי ישראלי-רושין

ויהי רעב בארץ

באמצעות הביטוי "ויהי רעב בארץ" מגילת רות לוקחת אותנו להתבוננות בקושי שיש לנו, בני האדם, לחיות בשלום עם אנרגית המיניות שלנו. כאשר אדם נשלט על ידי ראשו המילולי – כלומר על ידי "האל מלך" יהוה – הוא חי חיים של נתק מן האנרגיה הכי מופלאה שבוערת בקרבו – אנרגית המיניות.

בקריאה רגילה של הטקסט מובנו הפשוט של המושג "רעב בארץ" הוא חוסר במזון בארץ ישראל. אך הארץ, במובנה העמוק, היא ארץ תודעת הגוף - ובה אנו עוסקים כאן במגילה. תודעת הגוף שלנו אינה רעבה למזון היא רעבה לדבר אחר: לתחושה הנפלאה של שמחת חיים המפעמת בעורקים.

הרעב למזון, הוא כוח שמניע אותנו לפעול מטעם גופנו. על מנת שנשרוד פיזית אנו מחויבים לאכול, וכדי שנדע שהגיע הזמן לספק לגופנו חומרים חיוניים, צוידנו במנגנון הרעב. האכילה היא תנאי לחיי הגוף, ולכן צוידנו במנגנון כל כך עוצמתי והוא פועל מתוכנו ללא הפסק. אנו משקיעים אנרגיה רבה, חשיבה רבה וזמן רב בכל מה שקשור ביצירת מקורות מימון למזון, בהשגתו, בהכנתו, באכילתו, בעיכולו ובפליטת הפסולת הנותרת אחרי עיכולו. 

לעומת עיסוקנו הרב ברעבו של הגוף, הרי שרעבה של הנשמה, שהוא רעב לאחדות עם הגוף, אינו נחשב אצלנו כתנאי ראשוני לחיים. רוב בני האדם מסתפקים בשרידה. הם מוכנים להשקיע אנרגיה רבה למען הטבת מצב גופם, ומעט למען הטבת מצב נפשם, אך אל נשמתם כמעט שאינם שועים. האמת היא, שנשמתנו רעבה הרבה יותר מן הגוף ומן הנפש, ומצוקתה גדולה אלף מונים משלהם - שהרי היא חיה בגלותה, על פני אדמות, עשרות גלגולים, ואילו הגוף והנפש חיים על פני האדמה עשרות שנים בלבד. 

בכדי שהנשמה שלנו תזכה להיגאל מגלותה, אנו צריכים לבנות לה כאן בית מקדש - ופירוש הדבר: עלינו להפוך את גופנו ל"בית מקדשה של הנשמה" על ידי שנעורר את שמחת החיים שבו. שמחת החיים של הגוף מתעוררת כאשר אנו מתייחסים אל המיניות שלנו באהבה ובכבוד רב, ונותנים לה לזרום בעורקינו.

מזון ומין

הביטוי "ויהי רעב בארץ" מופיע במגילת רות כרמז. ביטוי זה הוא ציטטה מן הכתובים הקודמים. הביטוי "ויהי רעב בארץ" מופיע בספר בראשית פעמיים. אברהם ויצחק, כל אחד בתקופתו הוא, נתקל בצורך להתמודד עם רעב שפוקד את הארץ. הם מחליטים לנדוד, על נשיהם ורכושם לשטחי מרעה מרוחקים. בעת הנדידה, שניהם עושים מעשה מוזר, הם פונים לנשותיהם ומציעים להן להסתיר את העובדה שהם זוג נשוי. הם מעדיפים שזרים יחשבו שנשותיהם הן אחיותיהם...  

(בראשית י"ב פסוק י') וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.   וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.   וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.   אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

(בראשית כ"ו פסוק א') וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה....  וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.   וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

תרגיל הרמייה בשני המקרים יוצר דרמות קשות. לא חולף זמן רב והגברים הזרים מגלים את הנשים היפיפיות וחפצים בהן. למזלנו, לפני שפורצת שערורייה, שאין ממנה חזרה, יוצאת האמת לאור והכול חוזר על מקומו בשלום.

איזה קשר יש בין רעב לבין החבאת הנשואים? מדוע הסיפור חוזר על עצמו פעמיים, דור אחרי דור? החזרה מעוררת סקרנות ודורשת מאיתנו להתבונן ולשאול את עצמנו מה מסתתר מאחורי חיבור זה. כך מוביל אותנו התנ"ך ללמוד על עצמנו, באמצעות רמזים דקיקים.

"אמרי נא אחותי את" פירושו: אני מסתיר מן העולם שאני מקיים יחסי מין

נשואים הינם המוסד הרשמי היחיד שמורשה מטעם ה"הישרדות התקינה" ומטעם הקונצנזוס החברתי, להעניק אישורים לקיום יחסי מין, ולכן - מי שבא בברית הנישואים, כאילו הכריז על עצמו, קבל עם ועדה, שהוא מקיים יחסי מין.

אברהם, וכמוהו, גם בנו יצחק, מבקשים להעמיד פנים ולהופיע בפני זרים כמי שאינם מקיימים יחסי מין. מה מנסה הכתוב ללמדנו?

התנ"ך מהווה מראה לדמותנו שלנו עצמנו, הוא אמנם מספר לנו על דמויות מן העבר אבל אלו הם אבותינו – כלומר, אנו עצמנו ובשרנו, ובמקרה זה הוא מציע לנו להתבונן באמצעותם על היחס שלנו אל גופנו ואל צרכיו הבסיסיים.   

הרעב והנדידה שבאה בעקבותיו הינם הודאה בכך שאני בן אנוש: אני חי בגוף, ולכן אני זקוק להזנה. הנדידה משמעה הכרזה גלויה וחשופה של העובדה שלגופי יש צרכים בסיסיים שאני מנוהל על ידם. הסתרת הנישואים בעת הנדידה פירושה, אני מוכן להודות בקיומם של צרכי גופי רק בתחום הרעב, אך אני לא מוכן להודות בפני אחרים, וגם לא בפני עצמי, שיש לי צרכים מיניים. אני מתבייש בכך שאני יצור מיני!

הפה שלנו מכיל כמות עצומה של עצבי תחושה, באמצעותם אנו טועמים את המזון וגם מרגישים את מרקמו, חומו ורמת לחותו. עצבי תחושה רגישים אלו הופכים את הפה שלנו לאיבר מיני רב תשוקה המבטא את עוצמת תשוקתו לחיבור, באמצעות הנשיקה. בתחתית מערכת העיכול שלנו עוברת רשת העצבים העוטפת את אברי הרבייה שלנו. כך שהמזון המעוכל והמיניות נחווים על ידי אותה מערכת עצבים הפרושה בתחתית המעיים. בתודעת גופנו יש קרבה בין המיניות והרעב, ותשוקות אלו מתערבבות וכרוכות זו בזו, ויש ללמוד להפריד בינם. אצל אנשים רבים הצורך המיני והצורך לאכול מתערבבים בתודעה. פעמים רבות האכילה מהווה פיצוי על חסרים מיניים, או, כמו בסיפור האבות - האכילה הלגיטימית מהווה מסך על פני הצורך המיני הלא אהוד. "אני מוכן להרגיש את הרעב למזון, אך איני מוכן להרגיש את עצמי כמי שרעב למין - כי רעב מיני אינו יאה בעיני. הוא מכוער, הוא מפחיד, והוא לא מקובל על  ידי יהוה השיפוטי המצוי בראשי".  

אצל רבים מאתנו הצורך המיני מוסתר. מותר לנו להכריז ברחוב, ליד אנשים זרים, בקול רם: אני רעב למזון, אבל להחצין את העובדה שאנחנו רעבים למין, נחשב כלא מקובל. על מדרכות העיר פזורים שולחנות ואנשים הסועדים את קיבתם יושבים חשופים לעין כל ואוכלים. האכילה הוא צורך גופני מקובל והפך להיות חלק מטכסי חג, וממפגשי חברים ומשפחה, שגם ילדים וגם סבתות יכולים להיות נוכחים בהם. אבל על מין, לא מדברים, וודאי ודאי שלא מראים...

חלק מטכסי הבמות של עובדי האלילים בכנען קשור באנרגיה המינית. האמונות שקשורות עם האלילים, הינן אמונות שקשורות עם הנפש החייתית, המבקשת לבטא את מיניותה ללא הגבלה, כולל גילויי עריות. לעומת זאת, אברהם ויצחק, הינם דמויות בתוכנו הפועלות מכוחו של יהוה - האל-מלך שבראש. מה שמאפיין את ההיבט של יהוה על הגוף האנושי, בשלב תודעתי ראשוני הוא ראיית הגוף כרווי חטא. 

הדחייה, שקיימת ביהוה השיפוטי כלפי גופנו "החוטא" בתאוות מיניות "אסורות", עוצמתית כל כך, עד שאת מרבית האנרגיה הזמינה שלנו, אנו משקיעים בהחבאת מיניותנו - "ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלוהים" - אנו נחבאים בתוך עצמנו, מפני עצמנו, בלא שאנו מודעים לכך כלל. המאבק הפנימי שקיים בנו בין המיניות שרוצה להתפרץ לבין המחשבה שמתעבת, מדכאת ומחביאה את המיניות, גוזלת מאתנו אנרגיות אדירות. בדרך כלל הצורך המיני אינו מרפה, והוא רק מתרגם את עצמו להפרעות שונות.     

אברהם ויצחק מחביאים את מיניותם דרך התנהגות א-מינית כלפי בנות זוגן. אחת הסיבות הנפוצות בגללן אנו מחביאים את מיניותנו בבגרותנו נובעת מהעדפת הצורך בביטחון על פני הצורך בריגוש. הנפש ההישרדותית דורשת מאיתנו לשים את הביטחון כערך עליון. בנישואים, אנו מעדיפים את בני זוגנו כאחים לדרך על פני היותם מאהבים לוהטים. הקמת משפחה דורשת מאיתנו לטפח יחסי זוגיות ארוכי טווח ולכן התכונות שאנו מעדיפים להבליט בזוגיות הינן תכונות המחצינות אחריות, רצינות, עבודת צוות, חברות, ולא להיטות מינית. בלא שאנו מרגישים איך השינוי קורה לנו, אנו לובשים על עצמנו ארשת פנים הורית נכבדת, הנותנת לנו הרגשה של אנשים בוגרים ומקובלים בחברה. בבית ליד הילדים, אנו רוצים להיראות מהוגנים, ולכן אנו מתפקדים מתוך קיפאון מיני. הקפאה זו הופכת לממשית, ורבים מאיתנו מאבדים את הקשר עם האנרגיות המיניות.

בין תקופת החיים, בה תפקדנו כילדים תחת סמכות הורית, לבין תקופת החיים החדשה שדורשת מאיתנו סמכותיות הורית בוגרת, אין לנו די זמן או ידע בכדי לעבור תהליך אמיתי של הבשלה והתבגרות. אנו נכנסים לתפקיד במהירות ו"משחקים" הורים אחראיים וסמכותיים, כפי שהורינו "שחקו" בפנינו, כשבעצם מאחורי המסכה הקפואה שהדבקנו לפנינו, חבויה הילדותיות שלנו, המתפרצת בכל רגע של אי שקט בבית. הזוגיות עצמה הופכת להיות יחסי אח ואחות חסרי זרימה מינית, והאנרגיה המינית שלנו מבעבעת מתחת לפני השטח כשהיא לא פתורה וחסרת מנוחה. כדי לפרוק את עוצמתה לובשת האנרגיה המינית צורות שונות של אובססיות, שנאת אדם, מחלות ודתיות מתחסדת וכפייתית. 

היחס הקלוקל שלנו כלפי המיניות שלנו עובר מדור לדור בירושה. אלפי דורות של בני אנוש מעבירים את העיוות המיני בשרשרת. את זה באה לתקן מגילת רות. היא שואפת להפוך את המיניות לדבר לגיטימי. את המיניות בכלל ואת המיניות הנשית בפרט. כי גאולת המין האנושי הינה ההסכמה להכיר במיניות הנשית כאנרגיה שהזרמתה והחצנתה יפות, מקודשות ומרפאות.

מתוך האתר "בדרך לאדם שלם": http://adamshalem.com/homepage.php?category_id=2

לרשימת השיעורים: http://adamshalem.com/web_articles_list.php?category_id=1078