ילדת חלום

כנראה שאלוהים בכבודו ובעצמו מדבר אל אקיאן קרמריק, בת 12, מכתיב לה שירים ומלמד אותה לצייר תמונות שנמכרות במאות אלפי דולרים. אין הסבר משכנע אחר

ענבל בהונקר

"אלוהים ברך אותי. ואם בורכתי, יש לכך אך ורק סיבה אחת: לעזור לאחרים." כך אומרת אקיאן קרמריק. אפשר להאמין לה: לילדה בת ה-12 מאיידהו, ארה"ב, יש כשרון אמנותי לא-יאמן. יש מי שיסתייג מסגנון הציור שלה, אבל איש לא יטיל ספק שמדובר בילדה עם יכולות נדירות, כמעט מעוררות יראה. מעבר להיותה חריגה גם בסטנדרטים של ילדת-פלא, אקיאן היא מעין עילוי רוחני, שחייה מתנהלים בין חזיונות ושיחות עם אלוהים, ושכל יצירתה נעשית, לדבריה, בהשראה והנחיה ישירה של מקור עליון.

אפשר להגיד שהכל התחיל בגיל 4: אקיאן, בת למשפחת מהגרים ליטאית-רוסית, חוותה חוויה רוחנית, ולדבריה "נלקחה לגן עדן" לביקור. מאז החלה לחוות חזיונות באופן תדיר ולספר שאלוהים משוחח איתה. אמה מספרת שהמשפחה הייתה אתאיסטית, ומכיוון שלא הייתה להם טלוויזיה בבית – היא ובעלה הבינו שמקור ההשראה של בתם הפעוטה אינו חיצוני ושהיא אינה מחקה מישהו אחר. היום המשפחה מאמינה באלוהים.

אקיאן הקטנה החלה לצייר לבד, בעיקר פרצופים. בגיל שש התחילה לעבוד עם פסטלים, בגיל שבע עברה לאקריליק ובגיל שמונה לתמונות שמן. איש לא לימד אותה לצייר. לדבריה, אלוהים הוא המורה שלה. לפני שהיא מתחילה מה לצייר היא מתפללת ומחכה לתשובה בדימויים, מילים או רעיונות. אם היא רואה דמות של האדם אז היא מחפשת מודל. בגיל 8, כשביקשה  לצייר את יש"ו, היא התפללה וביקשה גם שמשפחתה תתפלל עמה, כדי שיבוא אליהם האדם המתאים. ואכן, באותו שבוע בא אליהם נגר צנוע (!), שבמשך שבוע סירב להצעה בטענה שאינו ראוי מספיק - עד שלבסוף נעתר לאחר שסיפר שקיבל גם הוא מסר מאלוהים.

''נסיך השלום'', ציור של יש"ו מגיל 8

אלוהים מערב אותי בחיי אחרים

"אני מלמד, והם בורחים. אני מקשיב, והם באים. כוחי בשתיקתי." (אקיאן)

אקיאן מעולם לא הלכה לבית הספר, אלא גדלה ומתפתחת בחינוך ביתי. כך, היא אומרת, היא יכולה לבלות יותר זמן משפחתה ולהקדיש זמן לציור ושירה. "אני אוהבת לעבוד לבד, בלי הפרעות, וללמוד מהטעויות שלי." היא קמה כל בוקר ב-4:30 לפנות בוקר, כך שתוכל לצייר כשעדיין שקט בבית, לפני שקמים האחים שלה. אקיאן מציירת במשך שישה ימים בשבוע, ארבע שעות ביום. לעתים היא יכולה לעבוד על ציור אחד כמה חודשים. היא נחשפה בפני ההמונים כשגילתה אותה אופרה וינפרי, ומאז גם החלה למכור את ציוריה בסכומים שנעים בין 50 אלף למיליון דולר. אקיאן מקצה סכום נכבד מההכנסות לתרומות לנזקקים.

אקיאן פרסמה גם כמה ספרי שירה, שהפכו לרבי מכר. השירים, בעיני, יפים ומפליאים אף יותר אף מהציורים, ויש בהן חכמה, תום ומסתורין, והם כתובים, כך נראה, מנקודת מבטו של אלוהים או של ישוע. אקיאן מספרת שהשירה באה לה ללא מאמץ: "אחרי תפילה, אני מחכה לתשובה משמיים, ואז אני רואה עשרות של תמונות, מילים, פעולות ואירועים. לעתים קרובות אני חשה שאלוהים מערב אותי בחיים של אחרים. דרכו אני מרגישה את הסבל והאושר של אנשים אחרים, אבל עד מהרה אני שוכחת כל מה שאני אומרת וכותבת. אם תבקש ממני להסביר על מה כתבתי לפני כמה שבועות לא אדע. אני שוכחת גם את המשמעות, ואחרי כמה זמן אני צריכה לפצח את זה כמו כל אחד אחר."

כשנשאלה מה דעתה על כל התהילה והפרסום, ענתה ש"התהילה היא רק לאלוהים. המתנה שלי לאלוהים היא מה שאני עושה עם הכישרון שלי. אני מודה לו כל דקה לברכה שבחיים שלי. לכל אחד מאתנו מתנה שונה, ואחריותנו לחלוק אותה עם אחרים."

ציור של אקיאן מגיל 5

כל הזמן שלי הוא זמן פנוי

באתר שלה מרוכזות תשובות שנתנה אקיאן בשיחות עם עיתונאים, מורים, ילדים, קונים ובעלי גלריות. הנה מקבץ קצר:

מה את הכי אוהבת לצייר?
פרצופים. הם משמעותיים לי יותר מכל דבר אחר. כשאנו נולדים, הדבר הראשון שאנו רואים הוא פנים של אמא, אבא, אחות או אח. אנחנו יכולים לחיות בלי לראות נוף או בעלי חיים, אך אי אפשר לחיות באושר בלי לראות או לגעת בפנים.

מה צבע האהוב עליך?
אני אוהבת את כל הצבעים. כל אחד מעורר בי תחושה אחרת. למשל, צהוב הוא הצבע של אנרגיה. סגול הוא הצבע של חזיונות. ירוק הוא הצבע של השלום. חום הוא הצבע של מנוחה. ורוד הוא הצבע של אמון. צהוב הוא הצבע של השגחה. אפור הוא הצבע של זקנה. צבע-חול הוא של המתנה. כתום הוא הצבע של הקשבה. אדום הוא הצבע של אהבה. לבן הוא הצבע של אמת. כחול הוא הצבע של ההכרה.

האם את גאה בעבודתך?
אם אלוהים גאה בה, אני גאה בה.

ואיך את יכולה לדעת אם אלוהים גאה?
איך אתה יודע אם מישהו אוהב אותך? אתה פשוט יודע.

האם את מלמדת ילדים אחרים?
לפעמים. אני מלמדת אותם איך לראות.

מה את חושבת על הדיוקן העצמי שלך?
רציתי להראות את היחסים שלי עם אלוהים. כשלא הצלחתי למצוא את הצבע הנכון של העור שלי, מרחתי אותו על האף שלי כדי לבדוק. אופרה צחקה כשסיפרתי לה את זה ואמרה שגם היא עושה את זה.

איך את כותבת את השירה שלך?
המילים פשוט באות. הייתי אומרת שיש רעיונות שהושתלו בי. אני לא כותבת מה שאני יודעת, אלא מה שמראה לי הרוח. לפני שאני מתפללת, אני ריקה ואין לי על מה לכתוב. אבל אני יודעת שאם אני בדממה אתחיל במהרה לראות תמונות ומילים.

בעיני שירה היא חידה שכל אחד צריך לפתור לבד. אם אתן את הפרשנות שלי, זה ימנע מאחרים לפתח את דמיונם. בשיר אחד יכולה להיות משמעות של ספר שלם. לא בחרתי בשירה. אלוהים בחר בשירה בשבילי.

האם את מבינה על מה את כותבת?

מנקודת מבט של ילדה, כן. אני מקבלת השראה לתעד, אבל לא להסביר. לעתים קרובות אני מופתעת ממה שאני כותבת ומבולבלת כמו כל אחד אחר.

איך את מסבירה את החכמה והמחשבה העמוקה בשיריך, שרק מבוגר יכול לחוות?

בורכתי ברגישות, אני מרגישה אנשים. כשאני מתפללת, אני מרגישה דברים בעוצמה כזו כך ששירים רבים נכתבו כאילו עברתי את אותן חוויות בעצמי.

מה את עושה בזמנך הפנוי?
המ... כל הזמן שלי הוא זמן פנוי. כל הזמן שלי הוא מתנה ואני בוחרת לעשות כמה שיותר דברים ביום שיהיו משמעותיים. חוץ מאמנות ושירה, אני אוהבת לעזור לאנשים, לנגן בפסנתר, לשחק שח, לקפוץ על טרמפולינה, ללמוד ארבע שפות ולשחק עם האחים והכלבים שלי.

אילו עצות היית נותנת לילדים אחרים?
לחיות למען אחרים, להקשיב לאלוהים ולהקדיש זמן מה לשקט.

מדוע את מדברת כל כך הרבה על אלוהים?
בגלל שהוא מקשיב. שום דבר לא נולד מתוך שום דבר. אהבה אינה יכולה להיווצר מלא כלום. אהבה היא האור של אלוהים. אני פשוט לא מסוגלת שלא לדבר על זה.

מה המאכל האהוב עלייך?
כשמחצית מהעולם הולך לישון רעב, האוכל האהוב עלי הוא זה שאני חולקת. 

אילו מתנות את אוהבת לקבל?
אהבה.

דיוקן עצמי מגיל 8

הדרך הנצחית

והנה שיר שכתבה בגיל עשר.

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
מרגע שריאות הזמן
נושמות הסוואה המפריעה לאמת
נושרות מאות השנים כזרדים
אחת אחר השנייה
שוברות את המסיכות, הספינקסים
והלבבות המלאכותיים של האימפריות.

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
הר הגעש מתפורר
המחבוא של השלב האחרון
וכשהעבר מריע לעתיד
גלי המאה הראשונה ממשיכים להתגלגל.
האם האור הישן עודנו לבן
כשהשמיים מולידים עוד ארץ
וטל חבלי הלידה נוטפים עליך?

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
מדוע קיים חלום בן מיליארד מילים
אם אותו אי אפשר לפתוח?
קוראת אני לקשרים השואלים
בחבלים חמי-הדם
אני מאבדת את גלימתי חסרת התפרים
וציפורני הסיוטים המתגלגלים
דוהים לאטם בחלום הבשל שבי.

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
בצומת המשאלות הבלויה אך צעירה עדיין
אני משאירה אהבה.
תחיית התודעה היא אמונה!
ובאותה האמונה אתה עדיין
מוצא עצמך
בעתיד רחוק.

אקיאן אצל אופרה וינפרי

באתר של אקיאן אפשר לראות עשרות תמונות של ילדת הפלא וגם לרכוש אותן אם יש לכם תקציב.

בראיון הזה תוכלו גם לשמוע ולראות אותה.

בועז כהן מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.

תמרה דה לֶמְפִּיקָה מקסימה אותי מפני שהיתה אמנית טוטאלית. לא רק ציירת מחוננת, אלא גם חיית אורגיות, רקדנית פרובוקטיבית ונואפת שהפכה את חייה לאמנות

תמרה דה למפיקה. 1928

  מי היתה, בעצם, תמרה דה לֶמְפִּיקָה? חיית אורגיות, זללנית כפייתית, רקדנית מגרה במועדוני לילה, או ציירת מחוננת? הכל, ועוד. הציירת והאשה המיוחדת, שפעלה בעיקר באירופה שבין שתי מלחמות העולם, היתה במשך שנים ארוכות שנויה במחלוקת. טענו שהיא שרלטנית ולא העריכו אותה נכון, אולי מפני שאהבה את החיים הסוערים לא פחות מאשר את אמנות הציור. למפיקה היתה אשה חסרת מעצורים לחלוטין. דיברו בגנותה, התווכחו על פעילותה  אבל היא נותרה בשלה והמשיכה ליצור, למכור, לעורר שערוריות ולשווק את עצמה. היא היתה עצמאית, מנטלית וכלכלית, עישנה, שתתה והזדיינה בלי חשבון. לטענת מחברת הביוגרפיה עליה, מבקרי האמנות פחדו מדמותה עתירת המיניות והכשרון - ולכן קטלו אותה בכל הזדמנות.

בביוגרפיה של לאורה קלרידג'  Tamara De Lempicka: A life of Deco and Decadence 

מתגלה שלמפיקה ניהלה חיים הדוניסטים פרועים. אפילו בעיני האמנים הפריזאיים בני זמנה נחשבה לבליינית כפייתית. היא  נהגה לרקוד באופן פרובוקטיבי במועדוני לילה, לחפש (ולמצוא) שותפים לאורגיות, לשתות אלכוהול ולהשתמש בסמים. מלחים, דיפלומטים, שחקניות וזונות התארחו במיטתה. לפי הספר, הפעילות המינית האהובה עליה היה עיסוי פיטמותיה ואיבר מינה בידי בחורה צעירה ויפה בזמן שהיא עצמה ביצעה דברים שונים בגבר נאה וחסון. היא גם אהבה לשתות ג'ין עם סודה ונהגה להסניף כמויות של קוקאין,  דבר שעורר את התיאבון המיני הכפייתי שלה עוד יותר.  לאחר לילה של בילויים היא הייתה נוהגת לחזור לסטודיו ולצייר עד שעות הבוקר. הטוטאליות הזאת, אני  מודה, מקסימה אותי. במובן מסויים אלה החיים שהייתי רוצה לחיות. טוטאליים. קיצוניים.    דה למפיקה יצרה לעצמה תדמית מודרנית לפני שהאישה ה"קולית" המשתרללת הפכה לענין אופנתי. היא הייתה הציירת היחידה בתקופתה שהצליחה בזכות עצמה (שאר הציירות הגדולות נאלצו להיות מאהבות של ציירים ידועים כדי להתפרסם) ונודעה כאשה חצופה, נועזת, חושנית,עם ירכיים מלאות. רודפת תענוגות שהעידה על עצמה: "אני עושה רק מה שמתחשק לי, אני שונאת לעשות דברים ש"צריך" לעשות....סגנון החיים שלי מעולם לא היה קונבנציונאלי. אני לא בן אדם שגרתי". כשזה הגיע לסקס, כסף, אוכל ותהילה תמרה למפיקה לא ידעה שובע או בושה: "אף אישה לא יכלה  להביט כמותה במפשעתו של גבר לבוש במבט אלגנטי ומפתה  בזמן עישון סיגריה עם פומית", העיד אחד ממכריה.  

לפי הספר, הפעילות המינית האהובה עליה היתה עיסוי פיטמותיה ואיבר מינה בידי בחורה צעירה ויפה בזמן שהיא עצמה ביצעה דברים שונים בגבר חסון. דה לֶמְפִּיקָה גם אהבה לשתות ג'ין עם סודה ונהגה להסניף כמויות של קוקאין,  דבר שעורר את התיאבון המיני הכפייתי שלה עוד יותר. היא היתה, למעשה, כוכבת רוק של האמנות הפלסטית  

מבקר האמנות וולדמר יאנוז'אק (Waldemar Januszczak)  יוצר הסרטים "ואן גוך - הסיפור המלא" ו"קסם, סקס ומוות" (על פיקאסו) כתב ב"סאנדיי טיימס" ש"הרבה לפני המצאת  MTV למפיקה קופצת מג'נדר לג'נדר, תוך כדי משחקי זהות מיניים, שינויי שמות, שיק של לסביות ומגיע לה קרדיט על כך שהקדימה את זמנה".   תמרה דה למפיקה נולדה במוסקבה ב-1898, בשם יהודי למהדרין: תמרה גורביץ'. אמא שלה היתה פולניה נוצריה ואביה יהודי-רוסי. המשפחה היתה אמידה והיא היתה ילדת-סנדביץ' אמצעית מבין שלושה ילדים. עד סוף ימיה הכחישה את מוצאה, אולי מפני שהתביישה באביה היהודי שהתאבד בצעירותה. באזני מכריה וחבריה חזרה וטענה שהוריה התגרשו ושעקבותיו של אביה נעלמו לאחר הפרידה. 

לציור הגיעה בעקבות טיול בת מצווה שערכה עם סבתא שלה באיטליה. אז נחשפה לרנסנס וההשפעה היתה כה גדולה, שבגיל 12 החלה לצייר נשים מפתות עם שיק קשוח או אמזונות (כינוי ללסביות באותה התקופה).

היא נישאה פעמיים. את בעלה הראשון, הרוזן והעורך דין הפולני טאדיאוז למפיקה (את תואר האצולה "דה" הוסיפה לשמה בשלב מאוחר יותר, כדי להישמע מיוחסת), הכירה בגיל 16, במסיבת תחפושות. היא נכנסה אל רחבת הריקודים בשמלה כפרית כשמאחוריה שני אווזים. הגימיק הצחיק את האורחים והקסים את הרוזן טאדאוש למפיקה, שהיה בן 22, גבר צעיר, עשיר, גבוה ונאה מאוד. לדבריה, התאהבה בו בשל יופיו המסנוור ומכיוון שהיה מוקף בחבורה של כ-10 נשים, שכרכרו סביבו. היא נשבעה שיהיה שלה. טקטיקות הכיבוש שלה היו מיניותה השופעת ומסירותה למטרה. "שכבתי איתו בכל דרך אפשרית ב-24 השעות הראשונות להכרותנו", אמרה. 

בת 19, בהריון מתקדם עם בתה היחידה, קיזט, נישאה לרוזן. לא היתה זו טעות בחישוב הימים הבטוחים, אלא הריון מתוכנן היטב, חלק מתוכניתה להפוך את הרוזן לבעלה החוקי ולזכות בשם משפחתו. משפחתה התנגדה מאוד לחתן הפוטנציאלי, אך למפיקה התעקשה.

עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית נלקח טדאוש דה למפיקה למעצר והואשם בפעילות מחתרתית נגד המשטר. תמרה נשארה לבדה עם התינוקת, בסכנת עוני, ושיכנעה את הקונסול השוודי לעזור לה לחלץ את בעלה ולהבריח אותם מרוסיה. הקונסול הסכים, לא לפני שזכה לשירותים מיניים נדיבים מהגברת עבור עזרתו. הזוג דה למפיקה הצליח לצאת מרוסיה ולהגר לצרפת. זמן קצר אחרי כן נהרג אחיה הבכור, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה. אחותה הצעירה אדריאן הגיעה לפאריז בעקבותיה.  

"אני עושה רק מה שמתחשק לי, אני שונאת לעשות דברים ש"צריך" לעשות. סגנון החיים שלי מעולם לא היה קונבנציונלי. אני לא בן אדם שגרתי", אמרה לחבריה. ואכן: כשזה הגיע לסקס, כסף, אוכל ותהילה - תמרה דה למפיקה לא ידעה שובע או בושה

מרגע שהגיעה לפאריז הציגה תמרה דה למפיקה את עצמה כפולניה, והיתה נחושה להתעשר. היא החלה ללמוד ציור, מרדה בכל מה שלימדו אותה ועם סיום הלימודים החלה להציג את עבודותיה בגלריות קטנות. ידידה, הסופר אנדרה ז'יד, דאג שציוריה יוצגו במקומות הבולטים והפיץ את שמה בחוגי האליטה הצרפתית.  היא ציירה פורטרטים בהזמנה. מדענים, בדרנים, סופרים ואנשי אצולה. אחד מלקוחותיה הטובים ביותר היה הברון ראול קופנר - שהפך לבעלה השני. על הצלחתה אמרה: "אין ניסים. יש רק מה שבן-אדם יוצר לעצמו".  

"מודל", 1925

למפיקה הושפעה מכוכבות הקולנוע הוליוודיות גדולות כמו גרטה גארבו והקנתה מראה זוהר ואפילו הוליוודי לדמויות בציוריה. לא פעם מצאה את דוגמניה בדרכים אקראיות וגחמניות. פעם אספה הביתה מישהי שפגשה במועדון לסביות והציעה לה לשמש מודל. היא הביאה אותה לסטודיו שבו היו פטרוניה, והפשיטה את הבחורה בנוכחות כולם.

 תמרה סרקה את גופה של הבחורה מעלה ומטה, הביטה בה ארוכות,  מיששה את שדיה ופסקה: "השדיים שלך מספיק עגולים", ואז בנועזות בוטה תקעה את ידיה בין ירכיה של הבחורה ובמבט מאוכזב הודיעה: "הרטיבות שלך תפריע לי להתרכז". למפיקה בכלל אהבה לגעת באנשים. אם מישהו או מישהי מצאו חן בעיניה, היא לא היססה  ללטף את פניהם בחושניות, כשהיא בוחנת אותם בעיון.

היא הפשיטה את הבחורה כדי לבדוק אם היא תתאים להיות מודל לציור שקראה לו "מודל, 1925". דה למפיקה בחנה את גופה של הבחורה העירומה בקפידה, מיששה את שדיה ופסקה: "השדיים שלך מספיק עגולים". ואז בנועזות בוטה תקעה את ידיה בין ירכיה של והודיעה: "הרטיבות שלך תפריע לי להתרכז"

את הדוגמן לציור הנדיר של זוג נאהבים (שאר ציורי הנאהבים הם של אורגיות או לסביות) מצאה ברחוב. הוא היה שוטר שהסתובב הרבה באזור ביתה. הרעיון לציור נולד, כשדוגמנית שעבדה איתה נגסה בתפוח בזמן הפסקה. "כשראיתי את הדרך המפתה בה נגסה הדוגמנית בתפוח, הוכיתי בחזון של חוה המודרנית. הצעד הבא היה למצוא את אדם. אמרתי לה, תמשיכי לאכול. יצאתי לרחוב, כולי מלוכלכת מצבע, ראיתי שוטר שהכרתי – אחד שהסתובב באזור הבית שלי  לעתים קרובות. הצגתי את עצמי. שאלתי אותו אם הוא מכיר אותי והוא ענה: בוודאי! אפילו הייתה לו רפרודוקציה מציור שלי. כשביקשתי ממנו לדגמן עבורי הוא הסכים והתייצב כבר למחרת בסטודיו". 

דה למפיקה הייתה אייטם בעיתוני נשים ואהבה לצייר בסגנון הוליוודי, וגם  להצטלם ולהיראות כמו כוכבת קולנוע. היא הייתה אובססיבית ואהבה למשוך תשומת לב בסגנון לבושה הססגוני, דירתה המפוארת בגדה השמאלית של פאריז, ברובע האמנים מונפארנס (שעוצבה בסגנון ארט-דקו על ידי אחותה האדריכלית), מכונית הספורט הירוקה שלה (היא ציירה אוטו-פורטרט של עצמה במכוניתה) והמסיבות הראוותניות שערכה בביתה, מסיבות שבהן המלצריות הסתובבו עירומות - עזרו לה לפתח ולטפח את המיתוס סביבה. 

אבל  ככל שלמפיקה הצליחה יותר, היא הקדישה פחות זמן למשפחתה ויחסיה עם בעלה הדיכאוני התדרדרו. הוא רצה אשת משפחה שמרנית והיא רצתה להתהולל. גם יחסיה עם בתה היו מורכבים. בתה העריצה את אמה, אך למפיקה הייתה פרפקציוניסטית וטובענית. למפיקה דאגה להגיע הביתה בין בילוייה כדי להשכיב את בתה לישון, אך היו תקופות שלמפיקה התעלמה ממנה, או האשימה אותה שלקחה את צדו של אביה בסיכסוכיהם.

בתקופת מלחמת העולם השניה, למפיקה שהתה בלוס אנג'לס (בחברה טובה של מיטב היוצרים: הצלם מאן ריי, הסופר תומאס מאן, הצייר מקס ארנסט והסופר וויליאם פוקנר). את בתה הציגה כאחותה, כדי שיחשבו שהיא צעירה מגילה.  "אין לי ילדים", אמרה אז. "הציורים שלי הם ילדיי".

למרות זאת, מתברר שאהבה מאוד את בתה, קיזט, ואף הנציחה אותה באחד הציורים היפים ביותר שלה: "קיזט ישנה" (1934). עם זאת היא נהגה בכוחנות רבה כלפי בתה, שלטה בחייה בעזרת כספה והפעילה כלפיה סחטנות רגשית. לאחר גירושיה נסעה לאמריקה במימון פטרונה ובעלה השני הברון קופנר,  תעשיין ממשפחה אוסטרו הונגרית. היא מאוד התלהבה מהיעילות ומהתרבות האמריקאית, אך  מהר מאוד התנפצו הפנטזיות שלה על הצלחה באמריקה בעקבות המשבר הכלכלי הגדול. היא חזרה לפאריז, שם החלה הדעיכה של הקריירה שלה. זמנים השתנו וארט-דקו יצא מהאופנה.

למפיקה הצליחה ליצור לעצמה שם רע. בעיני האמנים נחשבה למישהי שמתיימרת להיות ממעמד גבוה, בעיני הבורגנים נחשבה ליהירה ומושחתת, כשכל מה שהיא רצתה, זה להוכיח לעשירים שהיא מסחרית, ולאמנים שהיא חופשייה מהתמסחרות. בהוליווד כינו אותה "הברונית עם המכחול", אך גם בהוליווד לא ששו לקראתה. בעיניהם היא הייתה זרה ומוזרה מדי.

אני אוהבת פלירטוטים, והרבה

את נישואיה השניים בחרה לעגן בהסכם מראש לנישואין פתוחים. כשנשאלה פעם בראיון אם היא ממשיכה לקחת אתה מאהבים לחופשותיה באיטליה,  ענתה: "תמיד. אני אמנם אוהבת את בעלי, אבל אני זקוקה לצאת עם מישהו אחר בשביל ההשראה שלי. אני אוהבת לצאת בערב כשלצידי גבר נאה שמחמיא לי ואומר לי כמה שאני יפה, או איזה אמנית נהדרת אני, בזמן שהוא מלטף את ידיי. אני זקוקה לפלירטוטים ואני זקוקה להם הרבה".

למפיקה עברה משבר אחרי מלחמת העולם השניה. העולם השתנה. ציוריה כבר לא היו טרנדיים. אמנותית, תמיד נמשכה אל הזוהר וחיי היומיום של אנשים רגילים לא עניינו אותה מעולם. למזלה, היה לה מספיק כסף לטייל בעולם גם מבלי למכור ציורים חדשים. היא טיילה הרבה בארה"ב, צרפת, מקסיקו וקובה. הנסיונות שלה לעבור לציור מופשט נכשלו כשלון חרוץ, ובסופו של דבר פרשה לגמרי מהאמנות.

לאחר מות בעלה השני עברה לגור עם בתה קיזט במקסיקו. ב-1980 היא נפטרה, בשנתה, בגיל 82.   

נתקלתי באתר ממש מדהים של אירוטיקה שכולל בתוכו אמנות וסיפורים אירוטיים,מאד מומלץ לבקר שם:

http://www.samarelart.com/