ג'וחא: בדחן, מרדן ומיסטיקן

דמות השוטה הקדוש מופיעה בתרבויות רבות – אבל נדמה שאין ליצן אלוהי מפורסם כמו נאסר א-דין, הלא הוא ג'וחא, הכסיל-החכם הסופי שחיבר בין צחוק ודת והפך גם לגיבור של אושו

מאת:שחר שילוח

מישהו שאל פעם את ג'וחא: "תגיד לי, כשאני קם בבוקר ומסתכל מבעד לחלון, אני רואה המון אנשים הולכים לכל הכיוונים, אחד לפה אחד לשם - מה פירוש המחזה המוזר הזה?"

"אה, זה פשוט מאוד" השיב לו ג'וחא, "אתה מבין, אם כל האנשים היו הולכים לאותו כיוון העולם היה מתהפך."

נאסר א-דין. עיבוד מחשב: יונתן לוי 

נאסר א-דין, המוכר לנו גם כג'וחא, הוא גיבור עממי חכם-טיפש, שהמעשיות עליו נפוצות בכל רחבי המזרח התיכון וגם הלאה מכאן. כמו סיפורי הבודהיסטווה הגדול של מנזר הן-סין, נזיר בור ועם הארץ שדי היה לו בנגיסה ממלפפון חמוץ כדי לגעת באושר; המעשיות על הרשלה מאוסטרופולי (הרשל'ה אוסטרופולער) החסיד הלץ מהגליציה, או תעלוליו של טיל אוילנשפיגל הגרמני - גם ג'וחא ממלא את תפקיד הכסיל הפשוט שמעיר את כבדי הראש מתרדמתם האינטלקטואלית. סיפורי ג'וחא, שהיו פופולריים מאוד גם בקרב יהדות ספרד, מבוססים על דמות היסטורית. הוא נולד במאה ה-13 בכפר בצפון מערבה של תורכיה וחי באנטליה. לשונו המושחזת של ג'וחא לא חששה להשתלח גם בשליטים העריצים של זמנו.

חימם לבבות מגיל צעיר

מסע ממיניות לתודעת-על

סדנת אושו-יומניברסיטי בארץ

מרכז אומ בית אורן, 13-11 דצמבר 2008

NRG-ניו אייג': http://www.nrg.co.il/online/43/HP_866.html

הנשים של אושו

בשנות השישים הנשים בקומונה של אושו היו השולטות: נשים בשלות בגילאי 35-40 שתפסו את כל תפקידי המפתח ונחשבו לבודהות מלידה שיכולות להציל את הגברים בעזרת סקס משוחרר. החוקרת סוזן פאלמר בדקה האם הגורו הפמיניסט, שהמליץ לתלמידותיו להימנע מלידה וללדת את עצמן מחדש, אכן הצליח לכונן סדר נשי חדש

מאת:ירון שוורץ

נשים חוגגות באשראם 

אחד האישים הכי דחויים באקדמיה הוא אושו. לאקדמיה קשה איתו, גורו נערץ על ידי מיליונים שהפך לשם נלווה כמעט לכל פעילות רוחנית. אושו-שמושו, כך שמעתי לא מזמן שדרנית מתבטאת בגלי צה"ל. המדיטציות של אושו, התרפיות של אושו – העידן החדש שייך לאושו. באקדמיה מביטים בו בעין עקומה ואומרים, אושו? דבריו הרי ריקים מתוכן. בנוסף, הפלילים שנחשד בהם, העושר הרב שיוחס לו בחייו, כל אלו הופכים אותו לאחד שלא היה מתקבל אפילו לחוג לפילוסופיה.

בכלל קראו לו ראג'ניש, אבל ארבעה חודשים לפני מותו הוא החליט לשנות את שמו, בידיעה ברורה שמיתוג עצמי מחדש עשוי למחוק היסטוריה של שלושים שנות פעילות שנויה במחלוקת. שלושים שנים אמרנו? נו, זה כבר היסטוריה, והיסטוריה היא רקע מצוין לחקירה אקדמית.

שלושה עשורים של פעילות, מיליוני תלמידים, מאות שיחות שתועדו, הוקלטו ונשמרו. אדם שפעילותו הרוחנית חצתה גבולות, מדינות ואת שלושת העשורים החשובים של המאה העשרים – שנות השישים, השבעים והשמונים – שהיה הנביא של הניו אייג' המודרני, שעסק בדת, בפילוסופיה, במדיטציה, בפסיכולוגיה, בפוליטיקה ואפילו בספרות, תזונה והומור. אם נתבונן בעובדות הללו דרך משקפיים של ארכיאולוג תרבות, או של היסטוריון מודרני, נגלה ש"מחקר ראג'ניש" עשוי לתת לנו עוד מבט על המאה העשרים ועל פוטנציאל אנושי אחר שאולי היה שם. כתבה זו תעסוק בנשים, בראג'ניש ובפוטנציאל הייחודי שניתן להן באותם ימים שהתאגדו סביבו בהמוניהן.

סקס הוא אחת הדרכים המומלצות להתפתחות רוחנית

אושו  

לא רבים יודעים זאת, אבל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת התוודו כמה חוקרים בינם לבין עצמם כי הם עוקבים בשקט ומהצד אחרי ראג'ניש ותנועתו. לאחר מותו החליטה קבוצה זו לקיים כנס חד פעמי בנושא "מה בעצם היה שם?". אותם חוקרים הכירו מחייהם האישיים את ההתנגדות העמוקה של האקדמיה לפעילותו של האיש, ולכן הזמינו לכנס רק את תלמידיו של אושו, הסניאסים. לכבוד האירוע ניסתה חוקרת בשם סוזאן פאלמר להבין מה היה מקומן ותפקידן של הנשים בתנועתו של ראג'ניש. פאלמר ראיינה עשרות נשים שהגיעו מפונה לקומונה המרכזית שהקים ראג'ניש בצפון אמריקה, במדינת אורגון, בשם ראג'ניש-פורם (עירו של ראג'ניש), וגם נשים מקומונה מקבילה שצמחה במונטריאול, קנדה. עבדכם הנאמן מתכוון לעשות שימוש באסופת הנתונים שגיבשה פאלמר ולבדוק מה עומד בצומת שבין נשים, ראג'ניש, מיניות ודת.     

ההיסטוריה מטבעה נוטה להרחיק אותנו מעובדות העבר, וככל שעובר הזמן, אנו נוטים לראות את המצב כיום כעדות למה שהתרחש פעם או כתוצאה שלו. כיום, באשראם של אושו ובקומונות מקבילות שממשיכות את פעילותו, הרוב המוחלט הינו גברי. המנחים, המנהלים, התחזוקה, כולם נתונים בידיים גבריות.

אבל כשראג'ניש היה עדיין בחיים והתנועה היתה בשיאה, היו שם יותר נשים מגברים. באותה תקופה התנועה של ראג'ניש התקיימה לא רק בפונה אלא גם במרכזים מקבילים בארצות רבות, ביניהן יפן, גרמניה, אנגליה, קנדה וכמובן ארצות הברית. גם במרכזים הללו היוו הנשים רוב פעיל ודומיננטי על פני הגברים, ובהתאמה גם ניהלו אותם. מי היו הנשים הללו, מה היה מעמדן, כיצד נראו חיי המשפחה שלהן ומה משך אותן לראג'ניש?

ראג'ניש הכין את הקרקע לכך שבקומונות שלו תהיה חלוקת התפקידים בין גברים לנשים שונה מזו הנהוגה בחברה. הוא לא דיבר באופן ברור על מה שאנחנו מכנים היום בשם "מגדר", ובמקום זאת הציע התייחסות קצת אחרת לנושאים כמו זוגיות, סקס ומדיטציה:

א. הסקס הוא אחת הדרכים הנכונות והמומלצות להתפתחות רוחנית. המודעות מגיעה לשיא לאחר האורגזמה, הזמן חדל מלהתקיים וכל מחשבה נעלמת, ממש כמו ברגעי השיא של המדיטציה.

ב. בני האדם אוהבים לחקור הכול, גם זה את זה, לכן היו מעדיפים לקיים יחסי מין עם כמה שיותר בני זוג. אבל הגברים פוחדים מנשים, המיניות שלהן מרתיעה אותם, ולכן הם החליטו לכפות על החברה חיים של זוגיות קבועה, וכך הפך מוסד הנישואים ל"ארון המתים של האהבה והתשוקה המינית".  

ג. הדרך להארה היא אינדיווידואלית ולכן יש לצעוד

בה לבד. בייחוד חשוב הדבר עבור נשים, מכיוון שבאופיין הן עצמאיות הרבה יותר מהגברים.

ד. לפיכך המשפחה הביולוגית מיותרת. הפתרון הוא חיי קומונות וקיום "משפחות רוחניות" בלבד.
ה. היריון? פעם זה היה אידיאל קדוש. היום זוהי דרך גברית לניצול האישה, להשארתה בבית ולנטילת כוחה הרוחני. מי שבכל זאת רוצה ילדים יוכל להשתמש במדע שבקרוב יציע לנו הזרעה, הפריה ורחם מלאכותיים.

וכך הוא מסכם:

"משחר בריאתה היתה חווה כפופה לאדם. ומאז חיו הנשים בעבדות לטובת הגברים. מבחינה כלכלית לא הורשתה להן עצמאות, מבחינה חינוכית לא הורשה להן להשתוות לגברים, והכי חמור, מבחינה דתית היא נחשבה לפחותה, וכתבי הקודש היו תמיד סגורים בפניה. כנפי הנשים קוצצו בדרכים רבות, אבל הנזק הגדול ביותר שנגרם להם היה בנישואים. הפסיכולוגיה של הנישואים מכריחה הן את הגברים והן את הנשים לפעול כנגד היצר הטבעי שלהם, אולם עבור הנשים היה הדבר כרוך בסוגים רבים מדי של עלבונות. מכיוון שאף גבר לא יכול היה להסתפק באישה אחת בלבד, יצרו הגברים את מוסד הזנות, והפיכת האישה לזונה הינו הרצח הנורא ביותר שיכול היה הגבר לגרום לה".

בקומונה שלו, הבטיח ראג'ניש, תוכל האישה להיפטר מאזיקי המעמד החלש, להפוך למנהיגה ולהוביל עידן חדש בראשות הנשים.

כוהנות ונהגות בולדוזרים

טנטרה 

שלא תטעו, ראג'ניש לא תמך בפעילות הומוסקסואלית. ברוב הקומונות, הדחף לקיום פעילות מינית עם בן אותו המין נחשבה בעיניו למשחק ב"פאזל הקטן", שמשמעותו בריחה מההתמודדות עם "הפאזל הגדול", כלומר עם פיצוח אתגר היחסים בין גברים לנשים. כדי ללמוד את הפאזל הגדול עודדו בקומונות יחסים זוגיים ומיניים קצרי טווח.

בקבוצות התרפיה נלמדו טכניקות שעודדו את המשתתפים לשחרר מעצורים ועכבות, לבטא רגשות מיניים וללמוד להשתמש במגע אינטימי לתרפיה ולחיזוק אנרגטי ולא רק לפורקן צרכים גופניים.
עדויות רבות מספרות שעל התלמידים הופעל לחץ מסוים להתנהג באופן היפראקטיבי מבחינה מינית. יחסי מין עם בן זוג אחד היו גורמים לרוב לכיווץ מצח קל ולפליאה. התפישה היתה כי האנרגיה הזוגית "נתקעת" כאשר בני הזוג מתעקשים לבלות רק זה עם זה. מנגד, כל התמסרות לבני זוג נוספים, אפילו ללילה אחד, נחשבה לשחרור אנרגטי ולצעד חשוב בדרך להתמודדות עם רגשות כמו קנאה, שנאה וכעס.

הסקס נתפש כאמצעי להבנת העצמי ולביטוי עצמי, מוטיבים שהיו חשובים הרבה יותר משיתוף פעולה הדדי. התפתח קוד חדש של מוסר מיני שכלל מושגים ניו אייג'ים כמו "אמון", "להיות פתוח" ו"לחלוק". החופש המיני הצליח להסיר במהירות מכשולים תפישתיים, מוסריים וחברתיים שהפריעו לשינוי תודעתי, והמטרה היתה ללמוד להיות אותנטי בכל אינטראקציה ולא לנסות להציג דמות עקבית. יחסים מיניים כנים ללא מעצורים נתפשו כדרך הנכונה ביותר לעורר באדם אהבה עצמית מחדש.
מובן שהיו גם תלמידים שנהנו מאוטונומיה זוגית בחייהם הפרטיים, אך דרכי ההתמודדות שלהם עם בעיות היו שונות מאלו המקובלות בחברה שמחוץ לקומונה.

מאינטימיות לאוטונומיה

אושו 

מדוע הגיעו לקומונות של ראג'ניש דווקא נשים מצליחניות, רווקות/גרושות וללא ילדים? התשובה לשאלה זו עשויה להצביע על הדילמות החברתיות, הרגשיות והרומנטיות שנשות המערב התמודדו עימן באותה תקופה. ראג'ניש ביקש להוציא את הפמיניזם מהתחום התיאורטי ולהציע פרקטיקה חברתית שתאפשר לנשים לממש את עצמן באמת. 

הנשים הוזמנו להנהיג ולממש את הניסיון, הידע והפוטנציאל שצברו במהלך חייהן, באופן  שלא יכול היה לבוא לידי מימוש בחברה שהעניקה תמיד עדיפות לגברים. בקומונה של ראג'ניש הן יכלו לנטוש בקלות את אותם תפקידים שבאופן מסורתי-חברתי הוקצו להם, הן  כבר לא חשו מחויבות להיות עקרות בית או אמהות וגם לא נאלצו לחוש כישלון אם לא מילאו בהצלחה את התפקידים הללו. נשים קרייריסטיות שוויתרו על ילדים, נשים שלא הצליחו להרות, נשים שאיבדו את ילדיהן ומשפחתן בתאונות, כל אלו מצאו מפלט בחברה ששמחה לקבלן.

עניין נוסף, שאינו טריוויאלי כלל וכלל, היה העובדה שנשים רווקות מעל גיל ארבעים הוזמנו לחזור ולמצוא את כוחות הפיתוי והחיות שהודחקו עם השנים מכורח הלחץ החברתי. בניגוד למסורות דתיות רבות, שבהן אישה מבוגרת אמורה להפנות עורף לחיי ההוללות ולתור אחר חיים רוחניים בנזירות ופרישות סקסואלית, קיבלו הנשים אצל ראג'ניש את התמיכה החברתית לחזור וליצור את עצמן כסקסיות ואטרקטיביות ולחדש את פעילותן המינית.

"המאהבת" היתה המעלה הרוחנית הגבוהה והנחשבת ביותר. בנוסף, שמירה על אורח חיים צמחוני, עבודה פיזית, השתתפות יומית במדיטציות אקטיביות, בריקוד ובשירה וכמובן גם הימנעות מהיריון, כל אלו העניקו לנשים בקומונות מראה רענן ובריא, שהוציא אותן ממשוואת ההזדקנות.

"כל אישה יכולה להפוך לחץ לכיוון האלוהות. הברכה שהיא מביאה עימה, הנועם, היופי שלה, האהבה שלה, הדבקות שלה יכולים להראות לנו את הדרך למציאות גבוהה יותר של ההוויה, לאזור הגדול של התודעה"

אורגזמה כפנס להארה

אושו 

אך האם בכך מסתכם החלום הפמיניסטי? האישור להימנע מנישואים ומאמהות? האישור למתירנות מינית נשית ולדומיננטיות נשית בחברה? האישור של "המאהבת" כתפקיד רוחני? ראג'ניש זיהה משהו מעבר לכך; הוא הבחין ביכולת רוחנית שלא היתה מובנת מאליה, שהוחבאה והוכחשה על ידי המין הגברי:

"אישה יכולה להפוך לתלמידה המושלמת ואף למאסטרית המושלמת, אף גבר אינו יכול להתחרות עם נשים באיכויות הללו... לנשים היתה מאז ומתמיד היכולת לחדור לפנימיות של הגבר, לבחון את המוסר שלו, את האאורה שלו, את הכריזמה שלו. אבל הכישרון הזה הפחיד את הגברים, הם עשו כל מה שיכלו כדי לקחת מנשים את היכולות הרוחניות שלהן, הם בחרו להדגיש רק את הממד הפיזי, רק את המשיכה הסקסואלית, כל דבר שהיה יכול להיתפש כרוחני מצדן הציגו הגברים ככישוף, כמקור הרע. לכן היו חייבות הנשים לשמור על גופן כל הזמן ולא יכלו לטפל בצד הרוחני שלהן... מיליוני נשים חיו ומתו ללא הידיעה שהן מסוגלות לחוות אורגזמה, ומובן שאף אחת מהן גם לא ידעה שאותה אורגזמה שנאסרה עליה יכלה גם להעביר אותה לממד רוחני שונה, ואפילו להיות הפנס בדרך שלה להארה. 
 
"בחזון שלי, העידן הבא יהיה עידן הנשים. הגברים ניסו במשך יותר מ-5,000  שנה ונכשלו. עתה הגיע הזמן לתת לאנרגיות הנשיות להשתחרר, ואם הנשים עצמן לא ישתחררו הן לא יוכלו להפוך למוארות. אותן תנועות לשחרור האישה לא יוכלו לעולם להעניק להן את אשר הן מחפשות. רק אישה-בודהא תזכה לחופש מהאזיקים החברתיים שבהם היא שבויה... אלפי נשים נאספות סביבי, דבר זה לא קרה לפני כן מעולם, המסע הרוחני היה תמיד עניין גברי. עתה הגיע תורן של הנשים".

אם נבחן את החברה הנורמלית, אם נתבונן בדתות השונות שבהן נשים יכולות או מאולצות להיות חברות, אם נבדוק את רוב הכתות והדתות שנדדו מהמזרח למערב, נראה כי אף אחת מהן אינה מאפשרת לנשים את ההתנהגות החברתית האחרת שמציע להן ראג'ניש. רבים מהתלמידים הרוחניים שהסתובבו בהודו בשנות השבעים והשמונים ידעו לציין שראג'ניש היה אחד הגורואים היחידים דאז שלא התייחסו בזלזול לנשים, לא ראו אותן כנחותות ולא התעקשו על פרישות מינית. 

אישה שבאמצע החיים חשה את עצמה נטושה, לא מושכת ומדוכדכת הוזמנה להצטרף לקומונה של ראג'ניש, להחיות את עצמה מחדש ואף להעניק לחייה נופך רוחני. סביר להניח שאישה שהיתה פועלת בסגנון ראג'נישי מחוץ לקומונה היתה נתפשת כבעיה מוסרית, כדמות מגוחכת שיש להתייחס אליה בחמלה בשל חולשותיה. אצל ראג'ניש התנהגות כזו היתה מתפרשת באופן ברור ככריזמטית.

בסיכום מחקרה אומרת פאלמר כי לאחר שבחנה יותר מעשר כתות ודתות חדשות שהתפתחו באמריקה, ואף כאלו שנדדו מהמזרח למערב, כמו תנועות זן ומסדרי הארי קרישנה, היא לא מצאה באף אחת מהן מקום כה נרחב לנשים כמו אצל ראג'ניש. מקום שהעניק להן אפשרות למנהיגות נשית, חיים מדיטטיביים וביטוי מיני ללא הגבלה. מקום שבו גם נשים בנות ארבעים, קרייריסטיות וללא ילדים, יכלו לראות עצמן כמבורכות וכרוחניות.
נכון, כתבה זו מתעלמת מחשדות רבים שהועלו לאורך ההיסטוריה לגבי אותו אושו-ראג'ניש על ניצול תלמידים, הפקרות, הדחה לפשעים ועוד מעשים פליליים, אבל, מעבר לכך, היא מבקשת להציג כת ייחודית לזמנה שהציעה מרחב למנהיגות נשית, אינטימיות פיזית וחיים קומונליים שכוונו להתפתחות רוחנית ומדיטציה.

קיומה של קומונה כזו, כאירוע היסטורי ייחודי, בתקופה המודרנית יכול רק להעיד על התקופה שבה אנו חיים ולהעלות את השאלה, האם זה באמת העידן החדש, או שמא אנחנו למעשה משחזרים את עצמנו משחר ההיסטוריה שוב ושוב ללא כל התקדמות של ממש?

על המחבר

ירון שוורץ הוא בוגר החוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב והתמחה בהגות הודית מודרנית. כיום הוא סטודנט בתוכנית ללימודי מגדר של אוניברסיטת בר-אילן

המאמר פורסם לראשונה בגיליון יולי של המגזין "חיים אחרים", ירחון אלטרנטיבי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית

ניתן להזמין באתר של ענבר: https://www.inbar.co.il/

חיי טנטרה: מסעה של אישה לטרנספורמציה

מאת רדהה ס. לוגליו.

רדהה סי. לוגליו מתארת את מסע הטרנספורמציה הרוחנית האישי שלה, שבו היא מגלה את העקרונות הבסיסיים של הטנטרה – מין מקודש, מסירות, קבלה, טבעיות וחושניות – באמצעות מגוון חוויות רבות עוצמה.
בכל פרק מועברת לקורא הבנה טנטרית. כל פרק מתחיל עם ציטוט ממאסטר טנטרה כלשהו ובכל פרק יש מדיטציה שונה, שמטרת כולן היא להעמיק את התובנות של הקורא.
תוך שהיא מספרת את סיפורה, רדהה משתמשת בכתבים טנטריים ממגוון מקורות, כמו הוויגיאנה בהירווה טנטרה, אחד הכתבים ההינדיים העתיקים ביותר, שם הלורד שיווה מלמד את בת לווייתו, דווי, את כל השיטות הבסיסיות למדיטציה.
כמו כן היא מתייחסת לאמירות, לחיים ולמעשים של שושלת עתיקה של מאסטרים בודהיסטים של הטנטרה: טילופה, נארופה, מארפה, מילרפה, תוך שהיא מיישמת את תורותיהם בחייה שלה, כמחפשת.
רדהה מתחילה את סיפורה כנערה בנאפולי, המורדת ברקע הקתולי השמרני שלה ויוצאת למסע חיפוש מיסטי, המוביל אותה בטרמפים בכל אירופה. היא חווה שתי חוויות של כמעט מוות והתנסות עם סמים – חוויות שמחזקות את החיפוש הרוחני שלה.
בגיל 19, רדהה חווה יחד מדיטציה והתעלסות חושנית ואלה פותחים בפניה את שערי עולם הטנטרה. היא שומעת על מאסטר טנטרה שחי בהודו ועובדת קשה כדי לגייס כסף לנסיעה, כשהיא מונעת על ידי תשוקה בוערת לפגוש אותו.
כשהיא מגיעה לפונה, היא הופכת לחניכה של אושו (רג'ניש) ומתחילה לחיות ולעבוד באשראם שלו. כאן היא לומדת על המאסטרים העתיקים של הטנטרה ומתחילה ליישם את תורותיהם בחייה.
באמצעות כתביו של טילופה רדהה מתעמתת עם האמונות הדתיות הקודמות שלה ומבינה את חיי הרוח בצורה חדשה לגמרי: כמשהו טבעי וחיובי, שיש לחגוג וליהנות ממנו כמה שאפשר.
בעזרת מדיטציה מהוויגיאנה בהירווה טנטרה, היא מבינה לעומק את הדואליות שבשכל האנושי: כיצד הוא מגביל את עצמו כתוצאה מבחירה מתמדת בין שני קצוות הפוכים. היא מיישמת את ההבנה הזאת בעבודתה ובחיי האהבה שלה.
אווירת החיפוש המיני החופשי באשראם בפונה הופכת אותו לשנוי במחלוקת ברחבי העולם, אבל רדהה משתמשת בהזדמנות לעורר את האנרגיה המינית שלה ולדעת את עצמה כיישות אורגזמית. היא משווה את חייה לסיפורו של סהרה, עוד מאסטר טנטרה הודי עתיק.
אחרי שחיה בפונה במשך שלוש שנים, רדהה נבחרת על ידי אושו להיות אחת מקבוצה נבחרת של נשים הלומדות לתעל אנרגיה מינית ולהתמיר אותה למצבי הכרה גבוהים יותר – תמצית הגישה הטנטרית. היאמ שווה את החוויה הזאת למקרים של השתלטות שדים באירופה הנוצרית של ימי הביניים.
ב-1981 אושו עוזב את הודו ועובר לארה"ב והאשראם בפונה נסגר. רדהה מוזמנת לסיצילה, שם, בגיל 28, היא הופכת למדריכה רוחנית ומעשית לקהילה הולכת וגדלה של מחפשים וחווה את עצמה כ"כוהנת הגדולה". היא לומדת אחת המלכודות הגדולות ביותר בדרך היא טענה מוקדמת מדי לסמכות רוחנית.
רדהה הולכת בעקבות המאסטר שלה לקרקע הקשה במרכז אורגון ורואה איך הן המאסטרים העתיקים והן המאסטרים המודרניים של הטנטרה מעבירים את חניכיהם חוויות מאתגרות ביותר. מאתגר באותה מידה הוא העימות עם החברה האמריקנית: הממשל המדיני והפדרלי, החוואים המקומיים והפונדמנטליסטים הנוצרים.
מערכת היחסים העמוקה והאולטימטיבית בחייה של רדהה מגיעה לקיצה כאשר המאסטר שלה מת ב-1990. היא עוזבת את הקומונה בפונה בלי שיש לה דבר להישען עליו, אבל אז, באופן אינטואיטיבי, היא מתחילה לעשות עבודת טנטרה משלה ומגלה שנותרה לה ירושה גדולה.
הגישה ייחודית של רדהה לטנטרה מועברת בפרקים האחרונים של הספר, עם מבט מפורט על הסדנאות שלה, השיטות שלה וההשפעות של אלה על מי שחווה אותן.
היא מעבירה את תמצית הטנטרה כדרך חיים, כדרך רוחנית וכמדריך לאהבה, מין ואינטימיות. היא מסבירה את מקורות הטנטרה, ההקשר שבתוכו היא צמחה והסיבות לדעיכתה. היא מצביעה על המלכודות העומדות בפני אנשים המתעניינים בטנטרה היום.
כמו כן, היא פונה לאפיקים חדשים ומראה כיצד הטנטרה זקוקה למימד הנוסף של המדיטציה על מנת לספק מערכת רוחנית שלמה.
כאשר תמצית החזון של הטנטרה מוטמע, היא הופכת לדרך חיים, ורדהה מראה איך זה מתאפשר. המפתחות הם אמון, קבלה, חיים טבעיים. בעולם הנשלט בידי השגת יעדים, היא מראה כיצד הגשמה נצחית מושגת בדרך שונה לגמרי.

כתבה על הספר:

למרגלות אושו

לפעמים הגוף שלה פשוט לא היה מסוגל להכיל את כל האנרגיה המינית הזאת, והיא היתה נופלת לרגליו, גונחת וצורחת, והוא הביט בה ואמר "טוב מאוד". 16 שנה חיתה רדהה באשראם המפורסם בעולם, בפונה, עם הגורו אושו. עכשיו היא כאן, מעבירה סדנאות טנטרה, משוכנעת שגם ישראלים שסובלים מאנרגיות קשות מסוגלים לחוות אושר אורגזמי

כשרדהה פגשה את אושו, השתנה עולמה באחת.
היא היתה רק בת 20, והיא בכלל עוד לא היתה רדהה, אלא קמילה לוגליו, צעירה איטלקייה קתולית מנפולי. אבל כשהשער של האשראם נפתח, לבה פעם בחוזקה, כך היא נזכרת, והזמן קפא מלכת. 31 שנים חלפו מהמפגש הראשון שלה עם המורה הרוחני המפורסם בפונה שבהודו.

וכך היא מתארת, בספרה "חיי טנטרה" שתורגם באחרונה לעברית, את האירוע המכונן בחייה: "הרגשתי לפתע שאיני חושבת באופן רגיל, זה היה כאילו מעתה ואילך התרחב הכל... כאילו נפתחת פתאום דלת לקוסמוס ואתה פשוט צועד פנימה ואין שם דבר מלבדי ומלבד האיש היושב על הכיסא... לא היתה עוד חשיבות לאיש או לדבר. הדבר החשוב היחיד היה רגע ההווה... מצאתי את עצמי ניגשת כדי לגעת בכפות רגליו של אושו, וכשנעמדתי והבטתי אל תוך עיניו, הרגשתי כאילו אני מביטה אל תוך עיני הלא כלום... בתוך הלא כלום הזה הרגשתי לראשונה מושלמת".

מאסטר של מאסטרים

כמחצית מן הזמן שחלף מאז בילתה רדהה בקומונה של אושו, לצד אושו, בסביבה של אושו, "למרגלותיו". בפונה היתה רדהה תלמידה, חניכה, ונמנתה עם קבוצה מצומצמת של דרי הקומונה, אשר שימשו את אושו כמדיומים להעברת המסר הרוחני שלו אל מאמיניו. אושו, ראג'ניש באגואן, נולד ב-1913 למשפחת סוחרים הודית. מאמיניו מספרים שכבר בילדותו עסק בחיפוש אחר האמת הרוחנית. בגיל 14 חווה את אירוע ההארה הראשון שלו, ובגיל 21 הגיע להארה מלאה. הוא למד ולימד פילוסופיה, וב-1970 ייסד את זרם "המדיטציה הדינמית" והחל לחנוך תלמידים. ב-1974 הקים עם חניכיו את האשראם בפונה, ובמשך השנים פקדו עשרות אלפי מאמינים את המקום, שהו בקומונה, למדו מאושו את תורתו והתגוררו בו לסירוגין.

אחרי שב-1990 "עזב את גופו", כדברי תלמידיו, המשיכה רדהה לחיות על פי דרכו, אבל בדרכה. היא קבעה את ביתה (ב"אופן קבוע/זמני, כי הכל משתנה והכל חולף") בחבל טוסקנה, החלה ללמד את מה שהפנימה בשנותיה בפונה, ונהייתה מורת טנטרה. כיום היא מלמדת נשים וגברים "ניאו-טנטרה", על פי תפישותיו של המאסטר שלה.

רדהה אומרת שטנטרה היא רק חלק קטן מהמסר הרוחני של אושו. קטן, אבל מהותי. בסדנאות שהיא מעבירה בטוסקנה, במקומות אחרים באיטליה, במדינות אחרות באירופה, ביפאן ובישראל, היא מלמדת באופן חווייתי-התנסותי "את העקרונות הבסיסיים של העבודה האנרגטית הטנטרית - תנועה, יצירת תחושת חיות בגוף, היפתחות לקיום, והיפתחות לקבלה" - קבלה, במובן הפשוט של לקבל. לפני שבועיים באה לישראל והעבירה סדנה בת חמישה ימים ב"אשראם במדבר", בשיטים שבערבה. בעבר העבירה כבר כמה סדנאות טנטרה בישראל, בין היתר בקיבוץ ענבר - קיבוץ של עשרה חברים המתפרנס מאירוח כפרי וסדנאות רוחניות, וממוקם מעל הכפר מרר, בקרבת כרמיאל.

לא קל לה בארץ הקודש. "את הישראלים אני אוהבת מאוד, את ישראל פחות. יש פה אנרגיות קשות, אני חווה אותן בכל נימי נפשי וגופי". תלמידתו הנצחית של אושו היא אשה מאירת פנים ושמחה, דוברת אנגלית במבטא איטלקי, קולה חם ועשיר גוונים. משדרת חיוניות ולבושה בסגנון שאנטי זרוק למחצה - שיערה השופע עשוי היטב, צבוע ומטופח, לובשת שמלת גלבייה פשוטה מכותנה ונעולה בקבקבי אצבע. בת 51, נראית צעירה מכפי גילה ("זה האור שבא מבפנים, לא העור שבחוץ") ולא מוכנה בשום אופן לכנות את עצמה מוארת. "מוארים יש מתי מעט, בודדים, ברמת 'מאסטר של מאסטרים' כמו אושו. אני ודאי לא שם, אני גם לא מאסטרית, אני מורה".

את השם רדהה העניק לה לפני שנים אחד מתלמידיו של אושו. השם המלא הוא מא קרישנה רדהה. פירוש המלה רדהה בסנסקריט הוא נהר, והפרשנות שהתלוותה לשמה היתה: נהר השב אל מקורותיו. מאז היא מאוהבת בשם הזה ולא רוצה אחר. היא מתגוררת בגפה בבית שכור בטוסקנה ("מסדנאות טנטרה מתפרנסים בקושי. עמיתי לא מצליחים לחיות מזה, אני בת מזל אבל לא עד כדי רכישת דירה".).

לפני ארבע שנים נפרדה מחבר לחיים, מוסיקאי יפאני, שעמו היתה בקשר של אהבה עשר שנים ("כל אהבה, גדולה ככל שתהיה, נגמרת לבסוף"). היא לא מצטערת ולא מבכה, ומשתדלת שלא לכאוב פרידות ("החיים הם שינוי מתמיד ויש לחגוג כל מה שקורה, לרבות מוות או פרידה"). אין לה ילדים: "אי אפשר לנהל אורח חיים כמו שלי וגם להיות אמא". ובאותו ענין - "אושו עזר לי להשתחרר מההתניה העתיקה הזאת שהיתה בהחלט טבועה עמוק בעצמותי הנפוליטניות". היא מעידה על חייה שהם מלאים ומרתקים ועשירים ומעתירים עליה נסים משמחים, בכל פעם מחדש.

לעשות אהבה עם הקיום

את ספרה "חיי טנטרה - מסעה של אשה לטרנספורמציה" כתבה באנגלית. הוא תורגם ליפאנית ויצא לאור לראשונה ביפאן, וכעת תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "ענבר". הספר פורש את מסעה האישי לגילוי עצמה ולגילוי סודות עולם הטנטרה. וכשרדהה אומרת מסע, הכוונה למסע פיסי לא פחות ממסע רוחני. היא חרשה את אירופה ובהמשך גם ארצות רבות אחרות בעולם. את התפנית שחוללה בחייה קשה לתפוש - מילדה שנולדה למשפחה קתולית מבוססת מן המעמד הבינוני, בנפולי, למדיום של אושו בפונה. "תפקיד המדיום הוא להיות לחלוטין לא נוכח כדי שאוכל לחדור לתוך ישותכם באופן מלא", מצוטט אושו בספר. כך הוא מסביר לה ולחברותיה (תריסר נשים צעירות יפהפיות השרועות למרגלותיו באשראם) את מה שהן אמורות לעשות.

"זה כדי שהאנרגיה שלי תוכל לזרום בכן... כאשר היא תנוע, תרגישו כאילו אתן עושות אהבה. אתן עושות אהבה עם הקיום עצמו. אז תתחילו לנוע באותה דרך שבה אתן נעות בשעה שאתן עושות אהבה עמוקה, בשעה שאתן שקועות עמוק באינטימיות עם מישהו... עזבו הכל מאחוריכן, התמסרו לזה לחלוטין. אותה האצה תהיה שם, אותן תנועות, אותם צלילי שמחה יתחילו להופיע. אל תדכאו אותם. תנו להם, סייעו להם...". רדהה שמעה וחייכה, "מודעת לכך שאילו ראו אותי הנזירות במנזר שבו למדתי, הן פשוט היו מתות מהלם".

בילדותה היתה הכנסייה במרכז חיי המשפחה. בית הספר אליו הלכה היה מנזר קתולי. אבל המרדנות שבה פיעפעה. כבר בגיל 13 או 14, היא אומרת, חשה שהעולם הגדול קורא לה. היא הרגישה שהיא נחנקת בבית הוריה. כעבור שנה הודיעה לאביה ואמה המזועזעים שהיא עוזבת את הלימודים. בבקרים עבדה ואחר הצהריים לקחה קורסים בנושאים שעניינו אותה כגון שפות זרות. "ידעתי שחיי יהיו נסיעות בעולם ולכן החלטתי שכדאי לי ללמוד אנגלית וצרפתית במקום שטויות כמו כימיה וגיאומטריה". היא התחילה להתרועע עם נערים ו"לחקור את מיניותה", דבר שלא היה מקובל על המשפחה בלשון המעטה. העימות הלך והחריף. הפער בין אורח חייהם ואורח חייה גדל, עד שלבסוף נפלטה מן הבית בגיל 19, ויצאה (יחד עם חברה) לתור את העולם, "עם תרמיל על הגב ומאה דולר בכיס".

כך התחיל מסע חייה, שכלל, בין היתר, מסע אל-אס-די. היא שמעה ממישהו ש"אם לוקחים מאה טריפים, יודעים את כל מה שיש לדעת" ויישמה את זה הלכה למעשה, מאה מנות, עד המנה האחרונה. בנס, היא מודה, לא נדפק לה לגמרי המוח, והיא הצליחה לחזור לאיזון. היא חיפשה נואשות משהו שלא ידעה מהו. "אז עוד לא שמעתי דבר על מדיטציה, גורו, מאסטרים מוארים, טנטרה, או שום דבר שדומה לזה", היא אומרת, "אבל לא האמנתי שהדבר היחיד שאנשים יכולים לעשות הוא למצוא עבודה, להתחתן, ללדת ילדים, ושאלה הם החיים. כאשה צעירה בדרום איטליה, זה בדיוק מה שציפה לי, אלה היו החיים שהייתי עתידה לחיות".

מיטלטלת ומתמוטטת

במשך שנה, נעה ונדה בדרכים עם חברה, ואחר כך לבדה. פגשה גברים, התאהבה בהם, עזבה אותם, או נעזבה. מסע הדילוגים האינטואיטיווי שלה הוביל אותה להודו. שם פגשה את מי שעתיד היה לנתב את דרכה אל האשראם. שעה אחת (השעה הראשונה) במחיצתו של אושו, לא סיפקה לה תשובות לכל השאלות שנצברו בה מאז ילדותה, אבל נתנה לה את התחושה שבמקום הזה, על יד האיש הזה, הן נמצאות. חמש מתוך 16 השנים שעשתה לידו, היא בילתה ב"מדיטציית עבודה": היא ניקתה יום יום, וכל היום, פרוזדור שהוביל אל מגורי המאסטר.

אבל גם במבט לאחור, אין לה מלה רעה לומר על זה: "זה היה כור ההיתוך שלי. שם התייצבתי מול הקירות והחומות שלי. שם הבנתי, תוך יסורים, שאני יכולה להיות מנקה, או שומרת הסף שלו, או מי שמגישה לו את מזונו לחדר, או מנהלת הקומונה, וזה היינו הך, כי זה לא משנה בכלל מה אני עושה. שם הבנתי לבסוף שזה גם לא משנה אם אני עושה משהו או לא". בתקופה שבה הגיעה לפונה, היתה צעירת החניכים והחניכות. היא התאהבה באושו מיד. אבל, היא מבהירה, זו לא היתה התאהבות רגילה של אשה בגבר. "הייתי מאוהבת בו בטירוף, מלאת שמחה ואושר לא מוסברים. הביני, ברגע שאת יושבת מולו, מיד מתרחש מעבר למצב של אהבה. באהבה קוסמית לא חסר לך דבר אף פעם. היה בי חלק מסוים שרצה אותו כגבר, אני מודה, אבל האינטראקציה התנהלה בממד אחר לגמרי. זה היה לצמוח אל תוך אהבה, להרגיש מוקפת ומוצפת באהבה. לא הרגשתי צורך להיות אתו כל הזמן, להרגיש את המגע שלו, כפי שחוויתי כשהתאהבתי בגברים 'רגילים'".

אבל האהבה אליו שאת מתארת בספר היא אהבה ארוטית בהחלט.

"נכון, היה בה ממד ארוטי. אבל ההבדל בין אהבת גבר לאהבת מאסטר הוא עצום. האהבה שלי אל אושו לעולם לא נגמרת. ולעולם לא תיגמר. מול אושו קרו לי דברים שלא ידעתי שיכולים לקרות. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה רק להביט בי. אני חוויתי חדירה מהמבט שלו, והגעתי לאורגזמה לא פעם רק מהאנרגיה שהמבט הזה היה משגר אלי".

אורגזמה קוסמית שמימית שהשד יודע מה היא, או אורגזמה אמיתית, פיסית, כפי שאנשים לא רוחניים מכירים אותה?

"אורגזמה אמיתית, פיסית מאוד. עם כל הקולות והעוויתות הנלווים, הייתי עומדת שם, גונחת וצורחת מהנאה, בעוד הוא פשוט עוסק לו בענייניו, עושה דברים אחרים לגמרי. מעוצמת החוויה הייתי מיטלטלת ומתמוטטת, הגוף שלי לא היה מסוגל להכיל את כל האנרגיה המינית הזאת, הייתי נופלת לארץ, לפניו, לרגליו. לפעמים הוא היה מביט בי עוד רגע ואומר בטון דידקטי של מורה שמעניק ציון לתלמיד שלו: 'טוב מאוד, רדהה, טוב מאוד', ושוב פונה לענייניו".

וכל זה קרה בעת תרגול מדיטציה קבוצתי, בנוכחות גברים ונשים רבים אחרים.

"כן, ולא רק לי. אמנם הייתי ידועה בנטיית ההיטלטלויות והנפילות האלה, זה היה משהו שדי איפיין אותי. אבל הכרתי עוד אנשים בפונה שחוו את זה כמוני. ובסדנאות שאני מעבירה, אנשים שמעולם לא חוו דברים כאלה נכנסים לזה די מהר. תתפלאי".

פרודיה על הנהנתנות

בשנים האחרונות ראו אור בישראל כמה ספרי מאסטרים מתורגמים שביקשו להביא לדור הניו אייג' הישראלי את בשורת הטנטרה. "סודות האהבה של הטאו" מאת מנטאק צ'יאה; "אמנות האקסטזה המינית" מאת מרגו אננד, וספרים נוספים. מרביתם התמקדו בלימוד שיטתי ואימון מעשי של טנטרה. המעלעל בהם יגלה מעין חוברות הדרכה, למי שמבקשים להגביה או להעמיק את איכות חיי המין שלהם. גברים יכולים ללמוד מהספרים האלה איך ללחוץ עם הבוהן בזמן ההתעלסות על "חיץ בין הנקבים" בגופם ולהגיע לאורגזמה בלי שפיכה. נשים מונחות להחדיר לנרתיקן ביצת קריסטל מחוברת לחוט, להניע אותה מעלה ומטה, ולאמן כך את שריריהן הפנימיים להגברת העונג המיני אצלן ואצל בני זוגן. פה ושם ישנם קטעים העוסקים במדיטציות, אבל התרגולים, איורי התנוחות והנחיות הפעולה, הם העיקר. לא פלא, אם כן, שהתפישה הרווחת כאן ביחס לטנטרה היא שזו שיטה לשכלול הסקס, שהעוסקים בה מצליחים להפיק עונג מיני רב יותר.

בספרה ובחייה, רדהה, בעקבות אושו, פוסעת בנתיב אחר. הספר שלה הוא קודם כל סיפור חייה הפרוע, המרדני, היוצא דופן. והיא הולכת עם זה עד הסוף. היא חושפת את עצמה ואת מה שעברה, בטוב וברע, במחמיא ובמביש, לרבות תיאור עשרות ואולי אף מאות המאהבים שהיו לה. זוהי עדות אישית על חיי היומיום שהתנהלו באשראם המפורסם בעולם. רדהה אינה אובייקטיווית כמובן, היא מאמינה ומעריצה גדולה של אושו עד היום. הוא "אהובי, המאסטר הגדול, המאסטר של המאסטרים" גם היום. את ההסבר הלא כל כך משכנע שהפיצו מאמיניו בזמנו, כשנשאלו על עושרו המופלג ועל כך שהחזיק צי של 93 מכוניות רולס רויס, שעוני זהב יוקרתיים ושאר מותרות ראוותניות, היא מאמצת בקלות: זו היתה פרובוקציה מתוחכמת - פרודיה על הנהנתנות והרכושנות המטופשות של המערב העיוור". אגב, חלק מהמאמינים העשירים הרעיפו עליו תרומות שהיוו תשתית לעושר הרב שצבר.

יש נטייה לקשר בין רוחניות אמיתית למידות כמו צניעות, חמלה, וענווה. האם אי אפשר היה לצפות ממנהיג רוחני בשיעור קומה כאושו לסדר עדיפויות שונה? למשל, למכור את צי המכוניות ולעזור בכסף למשפחות נזקקות בהודו?

"אושו לא האמין בסגפנות, לא בצניעות ולא בעוונה. הוא דחה בבוז את המסרים המזויפים האלה של כל הדתות. הוא מי שהביא לעולם את בשורת הרוחניות החוגגת את החיים במלואם. הוא אחד המורים הרוחניים היחידים שכלל מין ועונג בתוך הדרך להארה".

מה דעתך על מנהגו לאסוף סביבו צעירות יפהפיות, ולהקפיד שרק הן יטפלו בו, במזונו, בחדרו, ויארחו לו לחברה?

"אושו הוקיר יופי. ורצה סביבו יופי. אשה יפה בשביל אושו היתה לא פחות ולא יותר מנהר יפה, מעץ יפה, מפרח יפה, מירח יפה. יופי הוא יופי. אדם שלבו פתוח ומלא אהבה מבין את זה. אדם שבא מציניות עם ביקורתיות ושיפוטיות עלול לעשות הזניה של זה ולהציג את אושו כאספן חובב של בחורות צעירות יפות לצרכיו שלו. ואין אבסורד גדול מזה".

אושו אחר

למרות ההערצה אל אושו, ספרה של רדהה הוא עדות מרתקת על הקומונה השנויה במחלוקת, על השערוריות שעוררה בזמנה בעולם, כשהכל מסופר בפשטות, על סמך התנסות אישית, בגובה העיניים, גם אם דרך עיניה בלבד. "האורגיות הפרועות" המיוחסות למקום הזה מתועדות כמעשי אהבה פרטיים מקודשים של זוגות, ואף פעם לא בקבוצה. המין, לדבריה, היה חופשי, אבל רוחני ומעודן, לא היה בו דבר גס או לא טהור. היפהפיות העירומות של האשראם מופיעות בספר כמי שבוחרות להן מאהב ללילה, ועושות אתו אהבה במרחב פרטי, בחדרן או על גג הבית. באותה מידה, מה שהתרחש בחדר יכול להיות חיבוק רוחני של שלוש שעות.

אושו, שהצטייר בתקשורת האמריקאית כרב-שגל, המזמן אל חדרו בכל יום צעירה אחרת להתעלסות, מופיע בספר כגורו רוחני, שאף אחד, כולל המחברת עצמה, לא יודע דבר וחצי דבר על חייו הפרטיים. רדהה מתעקשת שאינה יודעת אם בתקופתה אי פעם שכב עם מישהי מבאות האשראם. על השאלה אם היא עצמה היתה מאהבת שלו, היא עונה: "אני לא מוכנה לענות על שאלה כזאת. יש פה חשש לפגיעה בפרטיות של אושו. אני חוזרת ואומרת שוב, שכל התנהלות היחסים שלי ושל האחרים אתו לא היתה במישור הזה. אושו היה חף מכל מניפולציה, ההתקשרות שלו אתנו היתה ממקום נקי וטהור. יש אנשים ששומעים 'טנטרה' ומיד רואים בדמיונם פורנוגרפיה. כי חייהם מתקיימים בממד פורנוגרפי. אחרים, חוויית הקיום שלהם אחרת. מי שרוצה להאמין שיאמין ומי שלא - לא".

אבל בספרה היא בכל זאת כותבת ש"למתבונן מבחוץ ודאי נראתה הקומונה מוזרה מאוד... אושו עודד טבעיות, אמר לנו לתת לשיער הראש ולזקן לצמוח, כך שכולם נראו פרועים למדי... ההרגשה היתה של חופש והתנסות... נוסף לחופש המיני קיבל החיבוק חשיבות רבה בחיינו, מכיוון שזו היתה דרך פשוטה ומיידית לחלוק אנרגיה גברית ונשית... זו היתה תקופה של הבעה טוטלית, כולל רגשות שליליים מודחקים כמו כעס, קנאה ושנאה... ביחד ולחוד למדנו את ההבנה הטנטרית שהאדם זקוק לאנרגיה המוחלטת שלו, המינית, הגופנית והרגשית, הן בשביל המסע פנימה דרך המדיטציה והן בשביל ההנאה והחגיגה של החיים... באווירה הזאת טבעי היה להסתובב בקומונה ולשמוע קולות התעלסות מהגגות או מהחדרים... בו בזמן אפשר היה לראות מישהו עובד - כותב משהו במשרד או משקה את הגינה - ומישהו אחר עושה מדיטציה באולם בודהה... לא היתה הרגשה שהתעלסות היא דבר המופרד מחיי היומיום".

אורגזמת העמק

פעם אחת ולתמיד - מה פירוש המלה טנטרה?

"טן בסנסקריט זה התרחבות. טרה - תורה. כלומר, תורת ההתרחבות".

התרחבות של מה?

"של התודעה, של הכל. זו תורה הודית עתיקת יומין, בת אלפי שנה, שמלמדת אנשים, באמצעות מדיטציה, ותוך שימוש באנרגיה המינית שלהם, לעבור אל ממד אחר של תודעה, ולחוות את החיים באופן הרבה יותר מלא, שלם ומאושר".

איך?

"למדתי את זה 16 שנים אצל אושו. את מצפה לשמוע את זה עכשיו במשפט?"

אם אפשר.

"אי אפשר. זה פער שאי אפשר לגשר עליו".

אז אולי תסבירי למה אי אפשר לנסות להגיע להארה דרך מדיטציות בלבד ואיך בכלל נדחף לפה הסקס?

"ברגע השיא המיני, כל גבר וכל אשה חווים להרף עין אקסטזה. ברגע העונג הנפלא ישנם המרכיבים של אותו הדבר שגדולי המאסטרים המוארים דיברו עליו: שחרור מכבלי מחשבות, זמן ומקום. חיבור מוחלט לטבע, ולמשהו אלוהי. המאסטרים הגדולים זיהו פה פוטנציאל להגיע עם המסר אל בני אדם שמעולם לא חוו הארה או משהו דומה לה".

איך?

"הם דיברו על כך שהחוויה שאנחנו חווים ברגע השיא המיני, מקבילה בעצם לחוויית ההתעלות הרוחנית-דתית: חוויה של שלמות, שמחה, עונג שמימי. של איחוד והתאחדות. דתיים ומאמינים אמיתיים, החווים חוויות רוחניות אמיתיות, יעידו על כך".

אז הטנטרה מציעה בעצם לקחת את המצב שאדם נמצא בו ברגע האורגזמה, כנקודת מוצא, ו"להרחיב" אותו לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר, כך שהוא יהפוך לתחושת הקיום הקבועה של האדם?

"כן. בערך".

זה אפשרי, זה מעשי?

"כן".

את חווה את החיים כאורגזמה מתמשכת?

"כן. זו אורגזמה שונה, היא נקראת אורגזמת העמק. אבל, כן".

רדהה מתקשה להבין על מה הפליאה. זה נראה לה הדבר הכי טבעי בעולם. ברגע שאדם מתרגל ברצינות ובהתמדה מדיטציה, תוך שימוש באנרגיה המינית שלו, הוא מגיע למצב שבו הוא אחד עם הכל, הטבע זה הוא והוא זה הטבע, ואז זה פשוט מתרחש מאליו. כל אחד, היא חוזרת וטוענת, יכול להגיע לזה אם רק יבחר בכך. הכל עניין של התכווננות, מחויבות, ונכונות "לקחת סניאס". מה זה לקחת סניאס? המשמעות המקורית, על פי מחפשי הרוחניות ההינדים בהודו היתה ויתור על הבלי העולם הזה: בית, משפחה, בן זוג, ילדים, משרה, רכוש, הנאות ותענוגות.

מי שנטל על עצמו סניאס היה נע ונד ברחבי הודו, ומקדיש את חייו ללמידת האמת הפנימית ולמסע אל ההארה. בהמשך הזמן, המונח סניאס זוהה יותר עם אקט ההפיכה של אדם לחניך של מאסטר מואר. מי שמצא את הגורו שלו, ביקש ממנו "לקחת סניאס", כלומר, להיות לחניך שילך אחריו ואחרי דרכו הרוחנית, מתוך שאיפה להגיע להארה. אושו לא אהב את האינטרפרטציה ההינדית הישנה. וכך באה לעולם בשורת הסניאס על פי אושו: "הוא אמר לנו שלהיות סניאס אמיתי משמעו להישאר בעולם, ליהנות מהחיים ומהתענוגות המזדמנים לנו, כולל סקס, אבל בו בזמן להשתחרר מהתניות והיקשרויות, באמצעות מדיטציה", מסבירה רדהה.

"הוא טען כנגד כוהני הדת, כולל נזירים ונזירות נוצרים ובודהיסטים, שדרכם היא דרך פחדנית. שהם מתנזרים ובורחים להרי ההימלאיה ומסתגרים, לא בגלל עומק האמונה והרוחניות שלהם, אלא פשוט בגלל הקושי לשכוח את התשוקות הקושרות אותנו ל'סמסרה' - לחיים עלי האדמות, ל'גלגל החיים והמוות'". אושו אמר לתלמידיו שהוא אדם ככל האדם, וכל אחד יכול להיות במקום שלו. גם רדהה, תלמידתו, חוזרת ואומרת שכל אדם יכול לחיות חיים רוחניים יחד עם חיי גוף ומין מלאים, ולחוות אורגזמה קוסמית. הכל עניין של בחירה, והבחירה היא חופשית.

האומנם? קריאה בספרה מותירה ספק בנוגע לנקודה הזאת. למשל, הקטע שבו מתוארת פגישתה השנייה עם אושו, ימים ספורים לאחר בואה אל האשראם. כ-12 חניכים התכנסו לדרשאן (מפגש למידה שבו החניכים ישובים למרגלות המאסטר) ואושו דיבר. בשלב מסוים הוא הקים גבר אחד, והורה לרדהה "שפכי את אהבתך לתוכו". לא היה לה מושג, היא כותבת, מה היא אמורה לעשות, לכן היא החלה פשוט "להעניק לאיש בטבעיות מהאנרגיה שלי, זה פשוט התחיל לקרות, דרך ידי, שדי, לבי ובטני".

את מה שהיא חוותה באותו רגע היא מספרת בהמשך: "הרגשתי שאני נמסה ונעלמת... משהו אחר הפך להיות נוכח בתוכי, כמו הרגשה עמוקה יותר של היכרות עצמית. כמו הלם חשמלי כה חזק עד שנפלתי על הרצפה, מעולפת, במין תערובת של אושר אורגזמי ותחושה של עלפון. לא היה בזה כל פחד, רק סיפוק ואושר". אחר כך היא מספרת על תרגול קבוצתי של מדיטציית המהמודרה של אושו, האמורה להתרחש בגוף שעומד ללא ניע, כולו רפוי, כאשר כל תשומת הלב מופנית פנימה.

הם התכנסו כשלושים איש ואשה, נעמדו במרחק מה זה מזו, ללא כל מגע ביניהם. כעבור כמה דקות, הגוף התחיל לנוע כמו מעצמו, והמדיטציה נהפכה למעין ריקוד. זה מה שהתרגיל הזה עשה אז ועושה גם היום לרדהה: "ככל שזה מתקדם, כך מעמיקה תחושת הרפיון. מתחזקת ההבנה שהמהות של המצב האנושי היא ריקנות. אז באה תובנה מדהימה עוד יותר - שזהו מיקרוקוסמוס של ריקנות גדולה בהרבה שממלאת את הקוסמוס, את הכל. אבל זו ריקנות שהיא אינה חלל שלילי. זה בא עם תחושה טעימה, עם מלאות, סוג של אושר אורגזמי".

קלי קלות, כאמור, כל אחד יכול. *

להזמנות

להשתמש באנרגיה המינית למדיטציה (צ' אילוסטרציה: ShutterStock)

המורה הרוחני אושו ראה במיניות כלי למדיטציה, להתבוננות עצמית ולהיכרות עמוקה עם ההתניות החברתיות העמוקות שלנו. הוא יצר את בית הספר לאהבה ומודעות, או בשמו המוכר יותר: בית הספר לטנטרה.

הרעיון לשימוש באנרגיה המינית ככלי למדיטציה נובע מכך, שעולם ההתניות האישי שלנו, זה הקשור לסקס, משפיע עלינו בכל תחומי החיים. כך למשל, שחרור מביישנות מינית יוביל לשחרור התכונה ביתר התחומים בחיינו. רק על ידי חשיפה של עולמנו הפנימי, נוכל להגיע לשינוי . ללא מודעות, נפעל באופן אוטומטי ללא זכות בחירה ואפשרות לשינוי. המין ככלי למדיטציה מאפשר לנו להכיר את עצמנו ולדעת עד כמה ממומש הפוטנציאל שלנו.

הסיבה שהמין הוא כלי רב עוצמה למדיטציה טמון דווקא בהתניות ובחינוך שלנו. כמעט בכל חברה ודת, הלבישו על המין חוקים ואיסורים והפכו אותו לחטא. כל אלה הביאו את האדם לקשיים גדולים בביטוי המיניות. ההשלכות הן רבות: כשאדם לא מבטא את המיניות שלו, הוא לא מבטא את עצמו כלל. שחרור מיני הוא שחרור. עד היום, החינוך שקיבלנו דיכא את האנרגיה הטבעית של הסקס ואת ההתנהגות הספונטנית שלנו ביחסים מיניים, כך שנוצרו אצלנו רגשות אשם קשים ותחושת בושה.

סקס הוא חלק טבעי מההוויה שלנו. במקום להרגיש אשמה, אפשר לעשות מדיטציה, להתבונן על האנרגיה המינית. התפישה שעומדת מאחורי הטנטרה היא התבוננות עצמית בזמן מעשה האהבה. ברגע שהמדיטציה והסקס הופכים לאחד, המודעות גדלה ואיתה מגיעים לגילויים חדשים על העצמי וההוויה. הטנטרה תביא אתכם לקבל את עצמכם ולהתחיל את הדרך להארה.

המיניות שלנו מלווה ברגשות אשם ותחושת בושה (צ' אילוסטרציה: ShutterStock)

משחר ההיסטוריה, הסקס מכונה החטא הקדמון. האכילה מעץ הדעת הביאה את האדם למודעות מחשבתית על היותו יצור מיני, אלא שעם המודעות הזו נולדה הבושה. מדוע התביישו אדם וחווה? הבושה נולדה מכך שלפתע הם הבחינו שגם בעלי החיים מתנהגים כמוהם. למעשה, מה שנולד בראש ובראשונה היה האגו. פרי הדעת יצר את האגו ואת הרעיון שאנחנו בני האנוש עליונים וחלילה שנתנהג כמו החיות.

המיניות בטבע היא פעילות כל כך בסיסית ובכל זאת האגו של האדם החליט להיפטר ממנה. הניסיון לעצור את היצר הטבעי שלנו, רק מביא להעצמתו, אך בהיבט השלילי. כבר מגיל צעיר אנחנו יוצרים הפרדה בין המותר לאסור בנוגע למיניות שלנו וההדחקה מתחילה. ילד שמשחק עם ילדות יפסיק לעשות זאת מהפחד של הוריו שיהפוך להומוסקסואל. כשילדה מנסה לטפס על עץ, הוריה מיד יעצרו אותה, משום שהיא צריכה להיות עדינה ונשית. אין כל פסול בבנות שמטפסות על עצים, זו חוויה נהדרת, אין כל רע בילד שמשחק עם בובות, יום אחד הוא יפגוש את הבובה שלו ויידע מה לעשות איתה.

לפי הטנטרה, בתוכנו כל אחד הוא גם גבר וגם אישה. הניסיון לדכא את אחד הצדדים, פותח את מסע ההדחקה ויוצר רגשות אשם שהולכים ומוטמעים בנו יותר ויותר עם השנים. בשל כך, מתעורר הרצון למרוד.

יש להסתכל על המין כמו שהוא ולא להתייחס אליו בצורה כל כך רצינית, כמו שהורגלנו לעשות. מצד אחד, אנחנו מתייחסים אליו כאל חייתי ומכוער ומצד שני מעלים אותו לדרגה אלוהית, אבל אנחנו אף פעם לא לוקחים אותו בקלות. רק על ידי גישה קלילה וספונטנית לסקס, נשיל מעלינו את רגשות האשם ותחושת הבושה ונתעלה בנוחות ובמהירות מעבר למין, אל ההארה.

הכותבת היא בוגרת המולטיברסיטי של אושו בפונה הודו, מנחת סדנאות ומדיטציה, מטפלת מוסמכת ומדריכה בשיטת "אושו ריבאלאנסינג" ויועצת ומאמנת אישית המתמחה בשילוב בין החיים הפיזיים, לבין חיי הרוח והמדיטציה.