מעבר לסף התשוקה

(נכתב בשנת 2002. יראה אור בספר "שיחות עם היצר הרע" הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. עורך אסא קידר)

מעבר למה שמכונה "היצר הרע" מצוי האלהים. אם תחשוב למצוא את אלהים על ידי שפשוט תבחר בכל מה שנתפס בעיניך כמנוגד לעצת היצר הרע, תאבד אותו מיד. לימדו אותך שהמלאך עם הכנפיים הלבנות מסמן את הדרך לכיוונו של האלהים. אבל דע לך, שהמלאך התמים הזה מצביע על הדרך הנחמדה אל המוות, ואילו אלהים נמצא דווקא בצידו השני של המתרס. זה לא שהוא נמצא בצדו של היצר הרע ולא בצידו של היצר הטוב. חלילה. אלא מי שבורח מן היצר הרע, בורח מפני האלהים. אך מצד שני - מי שנופל ברשתו של היצר הרע נעלם האלהים מעיניו. לכן, יש ללכת אל היצר בעיניים פקוחות עד מאד ולא להניח לו להונות אותך שרע הוא באמת, כי הוא טוב בזה. יש להתקדם לאט, אך לא לאט מדי, בַּשביל בו מסומנים הרבה שלטי אזהרה. ממש כמו שכל אחד יודע שבים המלח, בכל מקום בו יש שלט אדום וכתוב בו "סכנת מוות!" "הרחצה אסורה!" "אין לרדת לחוף!" וכדומה, בדיוק במקומות הללו כדאי מאד לרדת לחוף. אתה מבין, בדרך כלל דווקא שם אפשר למצוא משהו ששווה היה לשים בגללו סימן אזהרה. וכך מסבירים אוהבי המעיינות אחד לשני: סע דרומה, ובשלט האדום השלישי, איפה שכתוב שאסור לרדת מהכביש – שם תחנה ותרד מהכביש. וככה זה גם בעניני מעינות אלהיים בחוף הקדושה. בכל מקום שהתרבות שמה על הדרך שלט אדום של אזהרה חמורה, שווה לבדוק בעיניים פקוחות מה מתחבא למטה בחוף. ומאידך – אל תלך זחוח. כי מי שדעתו זחה עליו דומה לעיוור, והוא יטבע במערבולת הראשונה או ישבור את מפרקתו בבור השני או ימחץ את גולגלתו תחת המפולת הבאה. אם אתה בודק מה מתחבא מאחורי השלטים האדומים – אל לך להיות שוטה. אל לך להיות טירון. לשכאלו עדיפה הדרך הסלולה. שם לפחות המוות איטי, ויש תקווה שעד בואו ישתנה בך משהו. אבל אם אתה זהיר ופיקח, סבלן ובעל חוש הומור, זריז ומתון ושובב – יש סיכוי רב שתמצא מעין של מים זכים כשתרד מן הכביש בשלט האדום השלישי.

לכן אם מבקש אלהים אתה, עליך ללכת נכוחה אל היצר הרע, ולא להאמין לשקרים הגדולים שהוא מספר על עצמו. הוא מנסה לבנות לעצמו תדמית שלילית, אך זוהי רק אשליה מסוכנת. הוא ישתולל וינסה להפחיד אותך. אם תבהל, תחזור בך ותקבל על עצמך תיקוני תשובה תזכה לתמיכת המלאך הנחמד, לובש הלבן. אבל אז תהיה פשוט עוד אבידה. עוד אחד שנפל חלל בדרך אל האלהים. דרך עקובה מדם. מלאה גוויות. יש לעבור את המלאך לובש השחורים. יש לעבור דרך החריצים הפעורים בקלשונו של השטן. יש לחייך כשהוא משמיע דברי הפחדה, כי מי שנבהל זה הסוף שלו. אם אתה מאלו שנבהלים טוב שלא תכנס משתכנס ותחזור בך. מבחינה מסוימת זוהי דרך אל-חזור.

לכן, יש לחצות את סף הפחד וללכת הלאה. הפחד הנטוע בנו מן הימים בהם לימדו אותנו לשנן מהו טוב ומהו רע. מן הימים שבהם למדנו את הוויות העולם הזה, שיש בו הפכים וניגודים, שחור ולבן, התודעה האוקיאנית נפגמה. כדי ללכת אל האלהים יהיה עליך לעבור בין ירכיה הפשוקות של לילית. היא תנסה לפתות, ואחר כך תנסה לאיים. היא תהפוך לזאב ערבות נוהם, לשטן אימתני ושיניה נוטפות דם חללים שהלכו בדרך הזו לפניך. אם תבהל מפניה ותפנה לה את גבך כדי לנוס על נפשך – היא תנגוס בך מיד, ודמך יוצג גם הוא לראווה בפני הבא בתור. יש ללכת דרך שביל ערוותה כאילו היה זה מבוי מפולש אל הלא נודע. כי כך הוא באמת. משם יצאת אל עולם השניוּת, ורק דרך שם תוכל להגמל מכך. חזור על כן אל מקור הדברים כולם והמתק את הדינים בשורשם. הדינים המפלגים את האחדות לשניים – טוב ורע, אמת ושקר, יצר טוב ויצר רע, אלהים וסטרא אחרא. אם תחזור אל הבטן שממנה יצאת, דרך התעלה שממנה באת, אם תהין להביט לה ישר בעיניים, ללא בושה, וללא פחד אך גם ללא חציפות. אם תוכל ללכת הישר אל הקבר הפתוח, אל מעבר למקומות בהם זקופים פקידים לובשי שריון ורומח בידם, זקיפים של פחד ואימה, זקיפים הרושמים לחובתך את התשוקה ומלשינים עליך כלפי המרומים. אם תלך בזו הדרך אל השקט העצמי של האלהים, תמצא נחמה.

חבריך יבחרו, מן הסתם, ללכת אל דלפקו של המלאך הנחמד. הם ימותו לאט לאט. מדי פעם הם יבקרו בהיכלות האסורים של התשוקה, באופן מדוד, ויחזרו, מבוישים מעט, אל עולמם הנחמד, ובו יתפללו לישועה. הם אינם מכירים היטב את המלאך הנחמד שלחזות פניו התמימים הם התפתו ונפלו קרבן. זהו מלאך השגרה, מלאך השעמום, מלאך המוות האיטי והסמוי. הוא משקה אותם בסם התרדמה, ומראה להם את העולם חצוי לשניים – חצי טוב וחצי רע. והם בוחרים בטוב, בוחרים בחיים, בוחרים באמת. והוא מלטף אותם בשביעות רצון ומניח לרקבון לעשות את שלו ולכלות אותם בנחישות רבה מבפנים, בעקביות, יום יום, שעה שעה. הוא מניח לחידקי הרקבון לשלוח את חבריך לגלגול הבא, שוב אל אותה הצומת, בה הם נבהלים כל פעם מחדש מפניו המאימים של היצר הרע, והוא נהנה מזה ככל הנראה, שהם חוזרים ובאים אליו שוב ושוב.

והם ינופפו לך באצבע, והם ינידו ראש, והם ידברו אל לבך והם יניחו בפניך ראיות משכנעות הלקוחות מעולמם החצוי. אתה תשמע, ולא תהיינה לך מילים להחזיר להם, כי המילים לקוחות מן העולם שלהם, מעולם הגבולות והגדרים, ואילו אתה הלכת אל מעבר לזה. כי אתה ראית את האלהים והוא איננו מצוי בתוך הגבול יותר מאשר מחוצה לו. וכשטוענים אחרת מאבדים אותו. וכשטוענים רק כך מאבדים אותו שוב. לכן אינך יכול לומר דבר. אתה מברך ומודה ונכנע שוב לכחו הסוחף של היצר, הבא בחסד וברחמים וגורף אותך אל מעבר לגבולות, ומתמסר לזרם המסוכן של התשוקה, ונותן לזרם להוליך אותך אל השדה הגדול של הקדושה, הנפרש מעבר לסף הגיהנם, מעבר לשלט המברך את הבאים, מעבר לשומרי הסף, מעבר לאימה, מעבר לתקווה, מעבר לתשוקה. שכולן אינן אלא אחיזת עיניים, ומצדן השני, אתה רואה רק אחד בדל"ת רבתי, והכל כה נעים, וכה פשוט. כמו חידה שנפתרה. כמו נקודה אחת, שאין לה ממדים, והיא קטנה עד איון וגדולה עד שהיא כוללת עולם ומלואו, ואי אפשר לחצות אותה לשניים, כי היא נקודה גרעינית, אחת. אחת. אחת! לגמרי אחת. פשוטה מאד. ואתה יודע שעל שער הכניסה מתנוסס עכשיו דיוקנך, כי גם אתה הפכת פתאום, ככל הנראה, לאחד משומרי הסף. אולי אלו הם פניך הקודמים שמוצגים שם לראווה, כמו ראש כרות של עבריין מורשע, ומפחידים עד אימה את העוברים והשבים בתשובה שלמה. אולי אלו הם פניך המופנות אל המקום שבו יש משמעות למילים, פניך השומרות על קשר עם העולם המצוי בתוך הממדים של חלל וזמן ומוסר יחסי. אולי הן אלו הפונות אל העולם האחר ומנסות לומר משהו על מה שלא ניתן לבטא, מנסות לרמוז על מה שמעבר למפתן החור השחור שכולם מתאווים אליו ומתבהלים מפניו. הם פוקדים אותו בבהלה ובבושה, והוא נושך בהם. ופניך הפונים לשם תקועות בעיוות חסר פשר של שפתיים המנסות לבטא מילים שאינן, בעוויה המנסה לגלות סודות שלא ניתנים לביטוי, וקצף נוטף מהן, ירקרק מבושה, אדום מדם כתום מאש כחלחל מן ההזיות. האם אינך יכול שלא לקחת חלק בסיוט הזה? האם גם אתה חייב להמנות בסופו של דבר על שומרי הסף?

ובמקום כאילו אחר, אתה יודע, מזכירים את שמך בחרדה ומלמדים בדאגה אמיתית ילדים טובים מה לא לעשות כדי שלא יאונה להם מה שלך כבר קרה. ואתה חפץ בטובתם, ואז לפעמים אתה תוהה אם אפשר לעשות צעד ממש משונה, ולהתקבל פתאום לעבודה בשירותו של המלאך הלבן והנחמד, אבל פחד מוות תוקף אותך מיד ואתה יודע שהפחד הזה מעיד כי גם אתה נפלת שוב למלכודת השניות. מי הוא זה הצייד המאומן המניח מלכודות מתוחכמות שכאלו בדרכך? האם יהיה לך האומץ להכנס אל מקום הרקבון והסחי והטינופת? אל מקום המוות הלבן, האיטי, אל מקום האשליה שאיננה יודעת כי אשליה היא? אל מקום ההסתר הכפול?

ילדת חלום

כנראה שאלוהים בכבודו ובעצמו מדבר אל אקיאן קרמריק, בת 12, מכתיב לה שירים ומלמד אותה לצייר תמונות שנמכרות במאות אלפי דולרים. אין הסבר משכנע אחר

ענבל בהונקר

"אלוהים ברך אותי. ואם בורכתי, יש לכך אך ורק סיבה אחת: לעזור לאחרים." כך אומרת אקיאן קרמריק. אפשר להאמין לה: לילדה בת ה-12 מאיידהו, ארה"ב, יש כשרון אמנותי לא-יאמן. יש מי שיסתייג מסגנון הציור שלה, אבל איש לא יטיל ספק שמדובר בילדה עם יכולות נדירות, כמעט מעוררות יראה. מעבר להיותה חריגה גם בסטנדרטים של ילדת-פלא, אקיאן היא מעין עילוי רוחני, שחייה מתנהלים בין חזיונות ושיחות עם אלוהים, ושכל יצירתה נעשית, לדבריה, בהשראה והנחיה ישירה של מקור עליון.

אפשר להגיד שהכל התחיל בגיל 4: אקיאן, בת למשפחת מהגרים ליטאית-רוסית, חוותה חוויה רוחנית, ולדבריה "נלקחה לגן עדן" לביקור. מאז החלה לחוות חזיונות באופן תדיר ולספר שאלוהים משוחח איתה. אמה מספרת שהמשפחה הייתה אתאיסטית, ומכיוון שלא הייתה להם טלוויזיה בבית – היא ובעלה הבינו שמקור ההשראה של בתם הפעוטה אינו חיצוני ושהיא אינה מחקה מישהו אחר. היום המשפחה מאמינה באלוהים.

אקיאן הקטנה החלה לצייר לבד, בעיקר פרצופים. בגיל שש התחילה לעבוד עם פסטלים, בגיל שבע עברה לאקריליק ובגיל שמונה לתמונות שמן. איש לא לימד אותה לצייר. לדבריה, אלוהים הוא המורה שלה. לפני שהיא מתחילה מה לצייר היא מתפללת ומחכה לתשובה בדימויים, מילים או רעיונות. אם היא רואה דמות של האדם אז היא מחפשת מודל. בגיל 8, כשביקשה  לצייר את יש"ו, היא התפללה וביקשה גם שמשפחתה תתפלל עמה, כדי שיבוא אליהם האדם המתאים. ואכן, באותו שבוע בא אליהם נגר צנוע (!), שבמשך שבוע סירב להצעה בטענה שאינו ראוי מספיק - עד שלבסוף נעתר לאחר שסיפר שקיבל גם הוא מסר מאלוהים.

''נסיך השלום'', ציור של יש"ו מגיל 8

אלוהים מערב אותי בחיי אחרים

"אני מלמד, והם בורחים. אני מקשיב, והם באים. כוחי בשתיקתי." (אקיאן)

אקיאן מעולם לא הלכה לבית הספר, אלא גדלה ומתפתחת בחינוך ביתי. כך, היא אומרת, היא יכולה לבלות יותר זמן משפחתה ולהקדיש זמן לציור ושירה. "אני אוהבת לעבוד לבד, בלי הפרעות, וללמוד מהטעויות שלי." היא קמה כל בוקר ב-4:30 לפנות בוקר, כך שתוכל לצייר כשעדיין שקט בבית, לפני שקמים האחים שלה. אקיאן מציירת במשך שישה ימים בשבוע, ארבע שעות ביום. לעתים היא יכולה לעבוד על ציור אחד כמה חודשים. היא נחשפה בפני ההמונים כשגילתה אותה אופרה וינפרי, ומאז גם החלה למכור את ציוריה בסכומים שנעים בין 50 אלף למיליון דולר. אקיאן מקצה סכום נכבד מההכנסות לתרומות לנזקקים.

אקיאן פרסמה גם כמה ספרי שירה, שהפכו לרבי מכר. השירים, בעיני, יפים ומפליאים אף יותר אף מהציורים, ויש בהן חכמה, תום ומסתורין, והם כתובים, כך נראה, מנקודת מבטו של אלוהים או של ישוע. אקיאן מספרת שהשירה באה לה ללא מאמץ: "אחרי תפילה, אני מחכה לתשובה משמיים, ואז אני רואה עשרות של תמונות, מילים, פעולות ואירועים. לעתים קרובות אני חשה שאלוהים מערב אותי בחיים של אחרים. דרכו אני מרגישה את הסבל והאושר של אנשים אחרים, אבל עד מהרה אני שוכחת כל מה שאני אומרת וכותבת. אם תבקש ממני להסביר על מה כתבתי לפני כמה שבועות לא אדע. אני שוכחת גם את המשמעות, ואחרי כמה זמן אני צריכה לפצח את זה כמו כל אחד אחר."

כשנשאלה מה דעתה על כל התהילה והפרסום, ענתה ש"התהילה היא רק לאלוהים. המתנה שלי לאלוהים היא מה שאני עושה עם הכישרון שלי. אני מודה לו כל דקה לברכה שבחיים שלי. לכל אחד מאתנו מתנה שונה, ואחריותנו לחלוק אותה עם אחרים."

ציור של אקיאן מגיל 5

כל הזמן שלי הוא זמן פנוי

באתר שלה מרוכזות תשובות שנתנה אקיאן בשיחות עם עיתונאים, מורים, ילדים, קונים ובעלי גלריות. הנה מקבץ קצר:

מה את הכי אוהבת לצייר?
פרצופים. הם משמעותיים לי יותר מכל דבר אחר. כשאנו נולדים, הדבר הראשון שאנו רואים הוא פנים של אמא, אבא, אחות או אח. אנחנו יכולים לחיות בלי לראות נוף או בעלי חיים, אך אי אפשר לחיות באושר בלי לראות או לגעת בפנים.

מה צבע האהוב עליך?
אני אוהבת את כל הצבעים. כל אחד מעורר בי תחושה אחרת. למשל, צהוב הוא הצבע של אנרגיה. סגול הוא הצבע של חזיונות. ירוק הוא הצבע של השלום. חום הוא הצבע של מנוחה. ורוד הוא הצבע של אמון. צהוב הוא הצבע של השגחה. אפור הוא הצבע של זקנה. צבע-חול הוא של המתנה. כתום הוא הצבע של הקשבה. אדום הוא הצבע של אהבה. לבן הוא הצבע של אמת. כחול הוא הצבע של ההכרה.

האם את גאה בעבודתך?
אם אלוהים גאה בה, אני גאה בה.

ואיך את יכולה לדעת אם אלוהים גאה?
איך אתה יודע אם מישהו אוהב אותך? אתה פשוט יודע.

האם את מלמדת ילדים אחרים?
לפעמים. אני מלמדת אותם איך לראות.

מה את חושבת על הדיוקן העצמי שלך?
רציתי להראות את היחסים שלי עם אלוהים. כשלא הצלחתי למצוא את הצבע הנכון של העור שלי, מרחתי אותו על האף שלי כדי לבדוק. אופרה צחקה כשסיפרתי לה את זה ואמרה שגם היא עושה את זה.

איך את כותבת את השירה שלך?
המילים פשוט באות. הייתי אומרת שיש רעיונות שהושתלו בי. אני לא כותבת מה שאני יודעת, אלא מה שמראה לי הרוח. לפני שאני מתפללת, אני ריקה ואין לי על מה לכתוב. אבל אני יודעת שאם אני בדממה אתחיל במהרה לראות תמונות ומילים.

בעיני שירה היא חידה שכל אחד צריך לפתור לבד. אם אתן את הפרשנות שלי, זה ימנע מאחרים לפתח את דמיונם. בשיר אחד יכולה להיות משמעות של ספר שלם. לא בחרתי בשירה. אלוהים בחר בשירה בשבילי.

האם את מבינה על מה את כותבת?

מנקודת מבט של ילדה, כן. אני מקבלת השראה לתעד, אבל לא להסביר. לעתים קרובות אני מופתעת ממה שאני כותבת ומבולבלת כמו כל אחד אחר.

איך את מסבירה את החכמה והמחשבה העמוקה בשיריך, שרק מבוגר יכול לחוות?

בורכתי ברגישות, אני מרגישה אנשים. כשאני מתפללת, אני מרגישה דברים בעוצמה כזו כך ששירים רבים נכתבו כאילו עברתי את אותן חוויות בעצמי.

מה את עושה בזמנך הפנוי?
המ... כל הזמן שלי הוא זמן פנוי. כל הזמן שלי הוא מתנה ואני בוחרת לעשות כמה שיותר דברים ביום שיהיו משמעותיים. חוץ מאמנות ושירה, אני אוהבת לעזור לאנשים, לנגן בפסנתר, לשחק שח, לקפוץ על טרמפולינה, ללמוד ארבע שפות ולשחק עם האחים והכלבים שלי.

אילו עצות היית נותנת לילדים אחרים?
לחיות למען אחרים, להקשיב לאלוהים ולהקדיש זמן מה לשקט.

מדוע את מדברת כל כך הרבה על אלוהים?
בגלל שהוא מקשיב. שום דבר לא נולד מתוך שום דבר. אהבה אינה יכולה להיווצר מלא כלום. אהבה היא האור של אלוהים. אני פשוט לא מסוגלת שלא לדבר על זה.

מה המאכל האהוב עלייך?
כשמחצית מהעולם הולך לישון רעב, האוכל האהוב עלי הוא זה שאני חולקת. 

אילו מתנות את אוהבת לקבל?
אהבה.

דיוקן עצמי מגיל 8

הדרך הנצחית

והנה שיר שכתבה בגיל עשר.

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
מרגע שריאות הזמן
נושמות הסוואה המפריעה לאמת
נושרות מאות השנים כזרדים
אחת אחר השנייה
שוברות את המסיכות, הספינקסים
והלבבות המלאכותיים של האימפריות.

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
הר הגעש מתפורר
המחבוא של השלב האחרון
וכשהעבר מריע לעתיד
גלי המאה הראשונה ממשיכים להתגלגל.
האם האור הישן עודנו לבן
כשהשמיים מולידים עוד ארץ
וטל חבלי הלידה נוטפים עליך?

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
מדוע קיים חלום בן מיליארד מילים
אם אותו אי אפשר לפתוח?
קוראת אני לקשרים השואלים
בחבלים חמי-הדם
אני מאבדת את גלימתי חסרת התפרים
וציפורני הסיוטים המתגלגלים
דוהים לאטם בחלום הבשל שבי.

הדרך הנצחית היא הדרך הצרה
שבה אתה ממתין לאחרים שיעקפוך.
בצומת המשאלות הבלויה אך צעירה עדיין
אני משאירה אהבה.
תחיית התודעה היא אמונה!
ובאותה האמונה אתה עדיין
מוצא עצמך
בעתיד רחוק.

אקיאן אצל אופרה וינפרי

באתר של אקיאן אפשר לראות עשרות תמונות של ילדת הפלא וגם לרכוש אותן אם יש לכם תקציב.

בראיון הזה תוכלו גם לשמוע ולראות אותה.