מאת : אוהד אזרחי  איור : עודד כחילה

בעולם של ה"רוחניים" מקובל ש"אנרגיה נשית" היא עניין ראוי וחיובי, אבל זכריות, גבריות וכדומה הם ביטויים שלחלקנו נשמעים כמעט כקללה. הסיבה לכך היא שהמודל הגברי שהכרנו בילדותנו גרם לכולנו לכוויות וצלקות בנפש. בדרכנו אל עולם הרוח למדנו - אנחנו הגברים שוחרי הרוחניות של העידן החדש - לגלות את הנשי שבתוכנו, ולהתכחש לגבריות, שלא ממש היה ברור מה טוב בה... לפי המודל הגברי שעל ברכיו חונכנו, לפי המודל שעדיין מטופח בחום בישראל הצבאית, צריך הגבר להיות ברנש קשוח, אחד שלא מבטא רגשות ולמען האמת הוא לא ממש מרגיש הרבה, כך שאין זו בעיה גדולה עבורו לא לבטא רגשות... הוא צריך להיות חזק. מנצח. לא מדבר הרבה. רצוי שהגוף שלו יהיה מפותח ושרירי, אבל תנועות הגוף שלו, לעומת זאת, מוגבלות - הוא לא יזיז את האגן, למשל, כמו "בחורה"... הגבר הזה, שהורגלנו להכיר דרך מערבונים וסרטי פעולה, דרך כדורגל ועולם העסקים, הוא מצליחן, תחרותי, לא רגיש, לא מתקשר ואף נוטה לאלימות. הגבריות המאצ'ואית שהכרנו היא גבריות אגרסיבית, מדכאת, רומסת, בלתי מודעת לעצמה ורחוקה מרוחניות כמרחק אנטארקטיקה מכוכב הצפון. כתוצאה מכך התעוררה בעולם התנועה ההפוכה.

שנות השישים של המאה העשרים הצמיחו את ההיפים, שלימדו את העולם שגברים יכולים לגדל שיער ארוך, לענוד עגילים, לחייך במסטוליות גמורה, להתמזג עם הטבע, לשיר עם גיטרה, להרגיש, כן - להרגיש, ללכת עם לב פתוח, לבכות! ליהנות מלבוש מתנפנף ולרקוד ריקוד חופשי בתנועות עגולות. גברי העידן החדש למדו עד כמה מעוותת הגבריות המאצ'ואיסטית שהוצגה לפניהם בידי החברה. עם ההתעוררות העולמית של התנועה לשחרור האישה, ההתעוררות של הרוחניות הנשית בעולם המערבי, של התנועה הפמיניסטית והאקו-פמיניסטית, ועם עליית פולחן האלה מתהום הנשייה, למדו גם הגברים עד כמה יפה הנשיות ועד כמה נחותה הגבריות שספגנו - אנחנו הגברים - מהמודל הצבאי, האגרסיבי, הכוחני, המצליחני, האטום והחושב במסלולים ליניאריים בלבד.

אלא שבמובן מסוים הרחיקו הדברים לכת עד כדי כך, שכגברים של העידן החדש למדנו לפתח בתוכנו את האלמנטים הנשיים עד ששכחנו את עצמנו - את הגבר שבתוכנו. אבל הרי זה לא ייתכן! אם יש גברים בעולם, ברור שאין זה רק מסיבה של חוסר התפתחות אבולוציונית. לכן ראוי לנו לשאול בבהירות: מהי המתנה הרוחנית של הגבריות לעולם? האם יש איזושהי מעלה לזכריות, לדרך החשיבה הגברית ולדרך ההתנהגות הזכרית, או האם זו רק מין מוטציה שדרושה לשם רביית המין האנושי, אבל מבחינה רוחנית אין לה ייחוד ומעלה?

הנשיות והעולם הרוחני

ההתעוררות הרוחנית מתבססת כיום בעיקר על העצמת הדרכים הנשיות. אני עצמי כתבתי על כך לא מעט, כתיבה שלוותה את המסע האישי שלי לגילוי הפן הנשי שבי - את השכינה הפנימית, את "בת המלך שאבדה", בלשונו של רבי נחמן מברסלב, או את ה"אנימה" בלשונו של קארל גוסטב יונג. המסע של הגבר לגילוי הנשי שבו, הוא מסע חשוב ואף הכרחי. מי שלא עושה את הדרך הזו אל האנימה, אינו מסוגל לעמוד על סודות נשמתו, לגלות פנימיות, יצירתיות אמיתית ואף להתקשר בעומק לאישה בשר ודם, כיוון שללא הרף הוא יחפש בנשים שמחוצה לו את הנשי שבתוכו, לא ימצא, יתאכזב ויאכזב, וימשיך את חיפושיו אצל אישה אחרת וחוזר חלילה.

המסע אל הנשי הוא הכרחי להתפתחותו הרוחנית של הגבר, ולכן מדגישה התנועה הרוחנית של ימינו בצדק את "התהליך", את "הדרך", ולא את השגת המטרה או התוצאה. התהליך הוא עניין נשי מטבעו (כמו ההריון) בעוד התודעה הממוקדת בהשגת התוצאה היא גברית. מבחינת התודעה הזכרית כשלעצמה, השגת מטרות, ביצוען וסימון Vבנפש זו דרך הקיום, כמו הזכר הביולוגי שמעוניין להצליח לפתות נקבה, לחדור אליה ולהזריע בה את זרעו. בזה נגמר עניין ההפריה מבחינתו. הנקבה היא זו שממשיכה בתהליך, זו שמבחינתה ההפריה היתה רק תחילת הדרך של ההריון, הלידה, ההנקה וכולי. ואכן - כשלעצמה דרך הקיום הזכרית הזו היא שטחית ואומללה. היא מפסידה את כל חוויית החיים, היא אטומה לכל העושר שקיים בתהליך ולא בתוצאה. לכן אנחנו אמונים בעולם הרוחניות על תרגולים להעלאת האלמנט הנשי בשדה היצירה או הטיול בטבע, המדיטציה או הטיפול, תרגולים שבהם תשומת הלב מופנית אל התהליך ולא כל כך אל התוצאה.

התנועה הרוחנית של ימינו מלמדת את דרכי הנשיות לגברים ולנשים כאחד. עבודה במעגל, הדגשת התהליך, ביטול ההיררכיה, ביטוי רגשות, ריקוד עם כל הגוף, איך להתמזג עם הטבע, לזרום לזרום לזרום, לנשום, להכיל את מה שקורה, לתת מקום (כמו ברחם, שנותן מקום להתפתחות חיים בתוכו). העולם הרוחני שלנו מלא נשיות, וזה מבורך. אבל בתוך התהליך הנפלא והחשוב של העלאת הנשיות מתהום הנשייה, אנחנו, הגברים, שכחנו קצת מי ומה אנחנו ובשביל מה אנחנו קיימים בכלל.

לכן אני רוצה להיזכר כאן, יחד אתכם, בזכריות ובמה שיש לה לתת לעולם, כי למען האמת - לולא נדע זאת היטב, נהיה תמיד מתוסכלים. הגברים יהיו מתוסכלים משום שמשהו עמוק חסר בכל הדמות הרוחנית הנשית שלמדו לסגל לעצמם, והנשים-גם הן זקוקות באמת לאנרגיה גברית לידן ובתוכן, אנרגיה גברית שתחדור אליהן ותשפיע את ברכתה הייחודית, וכשאין מי שיעשה את זה בשבילן וברמה גבוהה - זה מתסכל. כל עוד זה לא קורה כי כולנו גברים רוחניים כאלו, ניו-אייג'ים כאלה, רינבואיסטים כאלה, רוקדי מעגלים, מעשני מריחואנה, חולקי רגשות - גם הנשים מרגישות שמשהו חסר, והן (כרגיל) צודקות.

נקבי וזכרי - עיגולים ויושר

אבל לפני שאמשיך עלי להבהיר משהו חשוב: כשאני מדבר על זכרי ונקבי אינני מדבר על גברים ונשים, למרות שעד עכשיו השתמשתי במונחים הללו. השתמשתי בהם משום שכך נוח יותר להשתמש בהם, בהכללה, ומשום שלמרות שגם בתוך הגבר וגם בתוך האישה קיימות האנרגיות הזכריות והנקביות כאחד, מכל מקום רוב הגברים (לא כולם), נוטים להיות יותר זכריים ורוב הנשים (גם כן לא כולן), נוטות להיות יותר נקביות. יש מי שיחשוב שזה ממש לא ראוי לכתוב כך על גברים ונשים. הפמיניזם הקלאסי דגל בכך שאין כל הבדל אמיתי, מהותי, פסיכולוגי ורוחני בין גברים ונשים, שכל ההבדלים הללו נכפו על נפשותינו בלחץ החינוך למוסכמות החברה. אבל כבר שנים לא מעטות שחוקרות ידועות בתחום חוזרות ומגלות כי יש לאישה "קול" ייחודי, ששונה במהותו מהלכי הנפש של הגבר. קרול גיליגן היתה אחת מחלוצות התחום בספרה הידוע "בקול שונה" שבו היא קוראת לשוויון הזדמנויות וזכויות בין גברים ונשים, אך יחד עם זאת להכרה בקולה הייחודי של האישה. וכמובן - אם לאישה יש קול "שונה" משמע שגם לגבר יש עמידה ייחודית בעולם. אצל רוב הנשים הנשיות משחקת תפקיד מרכזי, גם אם היא לעתים מודחקת מאוד, ואצל רוב הגברים הזכריות גוברת, גם אם הם לא תמיד הם יודעים מה לעשות איתה מבחינה רוחנית.

מכל מקום - מה שיעסיק אותנו מכאן ואילך אלו האנרגיות הזכריות והנקביות, שהן אנרגיות בסיסיות של הקיום על פי הקבלה. הסינים אפיינו את האנרגיות הללו כיין ויאנג, ובחכמתם סימנו במעגל הטאואיסטי הידוע נקודה של יין בשיא היאנג ונקודה של יאנג בשיא היין.

בשפה הקבלית אנחנו קוראים לשני סוגי האנרגיות הללו - לשני סוגי החיתeהללו - בשם "עיגולים ויושר".

"עיגולים" זו החיות הנקבית הבסיסית שמרכיבה כל נקודה במציאות, והיושר זו החיות הזכרית שמרכיבה אף היא כל נקודה ונקודה במציאות. אלא שלא כל הנקודות שוות, ובחלקן יש יותר מרכיב עיגולי מאשר יושרי, ובחלקן יש יותר יושר מעיגולים. לכן ישנן מציאויות שנוטות יותר לעיגולים ואחרות שנוטות יותר לכיוון היושר. אולם הכלל הוא שככל שנקודה מסוימת נוטה יותר להיות מובהקת באנרגיה מסוג אחד היא מחפשת ומבקשת את האנרגיה ההפוכה שתשלים אותה. העיגולים והיושר, הנקבי והזכרי, הם כמו שני קטבים מגנטיים, וככל שקוטב אחד טעון יותר, כך הוא מבקש השלמה מן הקוטב השני, ומחפש שיהיה גם הוא טעון היטב באנרגיה ההפוכה כדי שישלים אותו.

דרך אניה בלב ים

חזרה לשאלה איתה פתחתי: מהי המתנה הגדולה שהזכריות מביאה לעולם? מתנת הזכריות היא לתת כיוון, לנווט להתפתחות, ולכוון את המציאות לשחרור ולחופש אבסולוטי. זו תמצית תרומת האנרגיה הזכרית.

איך היה העולם נראה אילו היו בו רק מעגלים? נפלא, זורם, מחזורי, עסיסי, אבל סגור בתוך עצמו. כשמופיע הקו הישר בעולם המעגלי הוא בוקע את העיגול, חודר אל תוכו, ומצביע על כיוון של התקדמות מכאן לשם. המעגל והישר יכולים ליצור ספירלה, שמזווגת בין שתי האנרגיות הללו.

הנשיות היא הכוליות, ובתור שכזו היא לא הולכת לשום מקום אחר - היא ההוויה עצמה, היא הקיום, היא המציאות, היא הכול. לכן בספר ה"זוהר" אחד מהכינויים הרבים לספירה הנקבית הוא "הכול": היא הים שאליו זורמים כל הנחלים, היא המלאות, ולכן אין לה כיוון של התקדמות, כי היא זורמת במחזורים מעגליים. כמו המים בטבע, כמו הירח, כמו הווסת. מה שמביא כיוון ומטרה לעולם זה היושר, כלומר הליניאריות. שמשום כך היא נקראת "זכריות": הכוח הזכרי זוכר! אין הכוונה לומר שהוא זוכר יותר טוב פרטים של מציאות החיים (תאריכי ימי הולדת למשל... בזה הוא לא טוב כי זה חלק מן המלאות של המציאות עצמה) אלא שהוא זוכר, הוא חייב לזכור, מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה, למה באנו לכאן ולאן אנחנו צריכים ללכת. "דע מאין באת ולאן אתה הולך" - זו מתנת הזכריות, וכשמשום מה הזכר לא זוכר מה מטרתו בעולם - הוא סובל סבל קיומי גדול מנשוא. כשם שחוסר אהבה גורם סבל קיומי ליסוד הנקבי, כך חוסר כיוון ומטרה גורם לסבל קיומי לזכריות.

הנווט המנווט ספינה בים מיצג אנרגיה זכרית במיטבה: הנקבה היא הים הגדול כי לנשיות יש מצבי רוח כמו סערות בים, ויש בה יופי מדהים כמו חופים אקזוטיים, ויש בה שרטונים שמוטב לך שלא תעלה עליהם (כל גבר יודע זאת...), יש בה עומק ורוחב וגודל, והיא מלאה, מלאה, מלאה. אבל היא מתקדמת רק במחזורים ולא הולכת באמת לשום מקום. מי שרוצה לצוף במציאות ללא כיוון ומטרה - צף במימי הנקבה, אבל מי שמבקש לנווט את ספינתו ולהגיע למחוז חפצו, לוקח בכך את תפקיד הזכר. הוא זוכר שיש לו מטרה. דעתו אינה מוסחת, יש לו כיוון ויעד. הוא שם לב לכל מה שקורה - "כל מה שקורה" זו הנקבה, שהיא המציאות על כל ההתרחשויות שבה, היא השכינה, היא "הכול" - תהומות, סערות, קרחונים, שרטונים, שמים בהירים, כוכבים, רוחות קלילות, דולפינים... ובתוך כל זה מנווט הכוח הזכרי אל יעדו.

"שלושה המה נפלאו ממני," אמר שלמה המלך בספר משלי "וארבעה ולא ידעתים. דרך נשר בשמים ודרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה."

העלמה, הגבירה, הנשיות, בעיני מחבר ספר משלי היא כמו הים, כמו השמים, כמו האדמה, והזכר הוא זה שמחפש ומוצא בהם כיוון, כמו הספן, כמו הנשר, כמו הנחש. האנרגיה הזכרית שואפת תמיד ללכת לאיזה מקום, לבקוע את המעגל. העולם בשביל הזכר הוא עולם שיש מה לעשות בו - יש מטרה לחיים, יש יעוד, יש לאן ללכת, וכשלא ברור לו מה עליו לעשות, הוא סובל סבל נפשי רב.

זכרים למען החופש

אם נמשיך בקו התבוננות זה נראה כי בעומקם של דברים מתנת הגבריות האמיתית היא השחרור. המעגל הנקבי מלא בתוך עצמו, אבל כשהוא מעגל מובהק הוא גם כלוא בתוך עצמו ואינו יכול להשתחרר. בקבלה מתואר הקו כמי שבוקע את המעגל ופותח אותו, כמו שהאיבר הזכרי חודר אל הרחם ופותח אותו לחיים חדשים. אבל לא רק ההזרעה היא מתנת הזכר, לפי "הזוהר" (ואני מודה לחברי ד"ר מיכה אנקורי שהסב את תשומת לבי לכך) הנקבה ההרה והמלאה אינה יכולה ללדת, עד שמופיעה האנרגיה הזכרית בדמותו של נחש מיתולוגי, פותחת לה שוב את הרחם ומשחררת את העובר לחיים חדשים. מי שנמצא במצב נשי מובהק יכול להיות מלא ברעיונות יצירתיים להפליא, אבל הוא לא מסוגל להוציאם אל הפועל. כמו מי שכותב למגירה ואינו מסוגל להוציא ספר, כמו מי שמצייר ולעולם לא מעמיד תערוכה כי בדרך כלל הוא לא מסיים ציור עד הסוף וכולי. התחושה הנקבית היא תחושה של נקב, שהוא מלא ומאושר או ריק, מתוסכל ומבקש מילוי. הנקביות היא תחושה של מלאות או של ריקנות המבקשת מילוי, אבל יכולת השחרור היא אנרגיה זכרית.

במצבו העליון מעוגן הזכר בחופש פנימי עמוק, הוא קשור אל האין-סוף ובמפגש שלו עם העולם הוא מבקש בכל מאודו להביא עוד חופש ועוד חירות למציאות. זה מה שיש לו לעשות כאן: למצוא חופש לעצמו ולהביא חירות לאחרים. כל עוד הוא לא מצא חופש, יבקש הזכר שחרור. אם הוא חסר מודעות, הוא יחפש חופש כלכלי, חופש מהקריזות של אשתו, חופש מטרדות המציאות בתוך הלא-כלום שעל מסך הטלוויזיה וכדומה. כשהוא מתחיל "לעבוד על עצמו" הוא מגלה שהחיפוש אחר חופש חיצוני לא הביא אותו לכלום - הנה יש לו כסף ובית ופנסיה ומאהבת סודית אבל חירות הוא לא מצא, ואז הוא מתחיל לחפש אחר חופש פנימי. הוא הולך לסדנאות, עושה מדיטציה, עובר טיפולים, מותח את עצמו ביוגה וכדומה, עד שהוא מוצא חופש. ואז מה שנותר לו זה להעניק חופש לאחרים, להיות חופש, להעניק חירות. הוא אוהב את המעגל אל החופש.

שלושה שלבים להתפתחות משולבת

והנה, על פי הקבלה קיימים שלושה שלבים בהתפתחות הרוחנית של הזכר והנקבה:

השלב הראשון  הוא השלב שבו המגדר הביולוגי הגדיר את התפקודים הגבריים והנשיים באופן מובהק ושובניסטי למדי, הגבר מתפקד כמאצ'ו או איש עסקים מצליח, אך נכה מבחינה רגשית, והאישה מדגישה את הנשיות שלה כדי לקבל מהגבר את מה שהיא זקוקה לו (בטחון, למשל) כשהיא משתמשת נכון בכוחו של הפיתוי. לשלב הזה אנחנו קוראים "אחור באחור" כי אף אחד לא באמת רואה את השני. זהו שלב אגוצנטרי מאוד, ובתשתיתו יש הרבה פחד שמוליך למחשבות מתמידות של הישרדות.

השלב השני  גבוה מהראשון ובו בני הזוג רוצים להיחלץ מהמודל של ה"מאצ'ו" וה"מיידל'ה" ומחפשים להיות בני אדם שלמים, לא רק "גבר" או "אישה". ולכן הוא הולך לסדנאות מודעות ולומד לגלות את הנשיות שלו, והיא מגלה שגם היא יכולה "להיות גבר", לנהל חברה, לשלוט בעצמה ובחייה ולספק בטחון כלכלי למשפחתה. בשלב הזה אין מתח גדול בין המינים כי הם מטשטשים את ההבדלים ביניהם עד כמה שניתן. האישה נהיית גברית והגבר נשי והסקס ביניהם מתון, כי אין בו מפגש של ניגודים.

והשלב השלישי הוא השלב שבו גמרנו כבר להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים. השלב שבו האישה כבר לא זקוקה להוכיח לעצמה ולחברה שהיא יכולה לדאוג לעצמה, זה ברור כבר לכולם, אבל זה גם מתחיל להיות ברור שלא די בכך, והגבר כבר לא זקוק להיווכח בכך שהוא לא סתם מאצ'ו מטופש, וזה ברור שהוא יכול להיות רגיש, ומותר לו לבכות ולהתגנדר ולרקוד ריקודי בטן - אבל גם זה כבר אינו מספיק. בשלב השלישי של התהליך הזה - שבקבלת האר"י נקרא "תהליך הנסירה" - כל אחד מהצדדים חוזר אל מה שהוא, נרגע מחדש אל הטבע האמיתי שלו, ופונה אל האחר מתוך בחירה ונותן לולה/ את המתנה של הגבריות או המתנה של הנשיות, כמחווה של אהבה. השלב השלישי, שאנו קוראים לו "פנים אל פנים" מתאפיין בתחושה של שירות ונתינה. הוא לא אגוצנטרי, להפך - הגבר נותן שם את מתנת הזכריות והאישה נותנת לו את מתנת הנשיות. היא נותנת לו את המלאות של האהבה, את השקיקה, את החיים עצמם, והוא נותן לה את הנוכחות המלאה, את היציבות, את הזיכרון של סיבת בואנו לכאן, את חופש הבחירה ואת השחרור.

בהערת ביניים רציתי לציין כי כל הדברים שאני כותב כאן נובעים מן הדרך שבה אני לומד ומלמד את קבלת האר"י בשנים האחרונות, אבל באופן מפתיע למדי מצאתי שהאדם שלדעתי מלמד את הדברים הללו באופן הטוב, המפורט והמדויק ביותר בעולם הוא איש בשם דויד דידה, שמלבד היותו יהודי אין לו כל קשר ללימודי הקבלה. אני ממליץ למעוניינים להכיר את דבריו של דידה בנושא לבקר באתר האינטרנט שלו: www.deida.com ואולי בעתיד הקרוב נפרסם ריאיון עימו.

העמוד שמחזיק את המציאות

אז איך מביאים את הזכריות כמתנה לעולם ולא כעונש? איך מפתחים גבריות שאיננה אטומה, מצליחנית ומאצ'ואיסטית אך יחד עם זאת גם אינה מתכחשת לעצמה ולעוצמתה?

זוהי העבודה הגדולה שלנו, הגברים. רובנו לא ראינו מודלים שכאלה לחיקוי, ולכן הדבר קשה לנו, אבל הוא אפשרי. עלינו לזכור שביכולתנו לגלות אנרגיה גברית שהיא מתנה לעולם, שהיא שירות ונתינה, ולא אגואיזם המחפש אישור לקיומו.

בקבלה מסמל איבר המין הזכרי את "העמוד" שמחזיק את היציבות של המציאות, את ה"ציר" שמקשר בין קטבים, את "הסולם" שבו עולים ויורדים בין העולמות, ובעיקר את היסוד! היסוד שעליו ניתן לבנות ובלעדיו אין לשום בניין קיום.

עלינו לזכור שכדי שהאישה שלצדנו תרגיש בטוחה לפרוח, לזרום ולבטא אנרגיה נשית במיטב עסיסיותה, היא זקוקה לגבר אמין לידה. היא מייחלת לכך שלצדה יהיה מישהו שיחזיק את המרכז, שיהווה עוגן, שיהיה ציר שמחזיק את הזיכרון, את המודעות, שיהיה מישהו שייקח אחריות על הכיוון ועל הזמן הליניארי. אז היא יכולה לרקוד את מעגל החיים והמוות, את הכוליות שלה, לתת לעולם את מתנתה הייחודית בחופשיות מלאה, ולהראות לנו שכדאי להיות קיימים. אבל לשם כך היא זקוקה שמישהו אחר יחזיק את האיכות הזכרית. כי הזכריות היא הציר, היא הנוכחות, היא התודעה המודעת והיודעת את "כל מה שיש" (ו"כל מה שיש" בפני עצמו זה הנקבה, השכינה, האם הגדולה, אימא אדמה).

כשכל אחד מבני הזוג כבר עבר את השלב שבו למד את האיכויות ההפוכות, ומסוגל כבר לחזור ולאחוז בטבע הפנימי שלו, כנתינה ולא כאילוץ, אז הזיווג ביניהם הוא מפגש של קטבים המשתוקקים זה לזה בעצמה רבה, ובמפגש הזה נוצרת אנרגיה עצומה, של תשוקה, של חיים, אנרגיה של הזיווג השלם שבין החופש והאהבה.

אוהד אזרחי הוא רבה של קהילת "המקום", קהילה של היהדות המתחדשת שמרכזה במצוקי דרגות, סמוך לים המלח

מאמר זה התפרסם בגליון 92 של "חיים אחרים"  - הוא מאמר משלים מאמר שפורסם בגליון 46 תחת הכותרת "להעלות את הנשיות מתחום הנשית" .

"חיים אחרים" - הירחון האלטרנטיבי הישראלי, לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית

מתוך האתר "חיים אחרים": http://www.altnet.co.il/

מנסיון אישי,לאחר שהתחברתי והתנסתי באנרגיה הנקבית המדהימה ביופיה ובעוצמתה,הנתינה שלי לבנות המין הנקבי יותר שלמה ומלאת אהבה.

על עצמנו

פתאום באמצע החיים, זה קרה לנו: גילינו חלום משותף לשלושתנו: לסחוף ולשתף נשים רבות ככל האפשר בחוויית ההעצמה שעברנו במסעותינו שלנו ולאפשר לנשים אחרות לעבור את הדרך הזו , בשביל הזה, להעז ולהגשים את חלומותיהן שלהן… הנכן מוזמנות להשתתף בחוויה..

ריקי – (ריביקה, בפי ההודים) נשואה לעמירם ואם לשלוש בנות. בוגרת האקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל-אביב, ו-M.A. בתרפיה במוסיקה באוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בטיפול משפחתי ב'מכון שינוי' ומטפלת במתבגרים עם הפרעות נפשיות. מובילה פרויקטים שונים בארגון טיולים, מופעים וסדנאות בתחומי המוסיקה והטיפול. משלבת כיום את הסקרנות וההרפתקנות בתחומי התרבות, האנתרופולוגיה, הטיפול וההעצמה נשית ומשלבת ב"מסע נשי" את ההתמחויות המקצועיות שלה וכישורי היזמות והארגון.

רותה – נשואה למנחם, אם לשלוש בנות. התמחתה בתיירות ובארגון טיולים לחו"ל. עוסקת בהוראת מחשבים וחברת צוות בפרוייקטים שונים בחינוך המיוחד. כאישה שחיפשה כל העת את הדרך למצות את יכולותיה וכישוריה, מוצאת את הדרך להגשים את חלומה ביוזמה זו ולקרב נשים נוספות אל חלומן, במסע האישי שלהן.

גלית – טיילה ושהתה שנים רבות במזרח: יפן, הודו, תאילנד, בורמה ונפאל. התחברה אל ההוויה המקומית, אל הצלילים, הטעמים ואורחות החיים של המזרח. עוסקת בהוראה בחינוך המיוחד ומתמחה בשירה וצילום ומביאה ל"מסע נשי" את האנרגיות והרוח שהטמיעה בארצות המזרח.