זאת עם השיער האדום.

ביום שישי בערב תיכננו לנסוע למרכז הכרמל.

בסופו של דבר אלנה הלכה להופעה של הג'ירפות וחזרה מאוחר, בזמן שאני כבר הספקתי להירדם אז וויתרנו.

אתמול החלטנו שוב לנסוע למרכז הכרמל.

הגעתי אל אלנה בסביבות 18:30 עם גיטרה על הגב. ניגנו קצת ועלינו על אוטובוס למרכזית המפרץ.

קנינו כרטיס המשך כמובן שעלה 17 ש"ח לשתינו ביחד. הגענו למרכזית המפרץ, משם עלינו על עוד אוטובוס כדי להגיע לכרמל והופ, מה הנהג אומר לנו?

"הכרטיס המשך שלכן לא טוב! הוא מגיע רק להדר, תצטרכו להוסיף 5 וחצי ש"ח כל אחת, ולקנות כרטיס לכרמל."

אני ואלנה מסתכלות אחת על השניה, ובלי לחשוב יותר מידי מוציאות מהכיס 11 ש"ח.

- "אלנה, את חושבת שיש לנו עוד כסף לחזור?"

"לא."

- "ממ.. אוקיי."

הגענו למרכז, ישבנו בגן האם עם הגיטרה. היה ממש כיף, המון צחוקים ודיבורים ופסילות [שיט, שוב נפסלתי.]

עד שהחלטנו להסתובב קצת ולבקש שקלים מאנשים כדי שיהיה לנו איך לחזור הביתה.

"אל תדאגי סיון! כמו שאמרת אז עם אתי, שצריך רק להאמין, ובסוף יהיה איך לחזור הביתה, ככה גם עכשיו. אנחנו נחזור הביתה. אני מבטיחה."

סבבה, עברנו אדם אדם ברחוב, לאף אחד אין שקל מסתבר.

גם להוא שנפל לו 10 ש"ח מהכיס.

אין לו כסף, מה לעשות.

'אנשים טובים באמצע הדרך', הא?  - טובבב...

שונאת את השיר הזה.

היו לנו 9 שקלים אז חשבנו להשיג לפחות עוד 2 שקל כדי להגיע למרכזית המפרץ, ומשם יותר קל לבקש ממישהו שיסיע אותנו.

אבל אפילו את זה לא הצלחנו להשיג.

פתאום הציפו אותנו ריחות של קרפ וכל מיני מאפים, וממש רצינו לאכול.

הסתכלנו על ה9 ש"ח.. הסתכלנו על 'לה גופרה'.. הסתכלנו אחת על השניה..

"מה, במילא אין לנו איך לחזור.. לפחות נאכל."

- "לא! די!"

"טוב.."

אז חזרנו קצת לגן האם לנגן, ובאותו הזמן התקשרנו בערך ל90% מהאנשים ברשימת מספרים בפלאפון שלנו.

אנשים שלא דיברנו איתם שנים, וכולם בטוחים שאנחנו רוצות לנצל אותם.

אז אני אשתמש בבמה הזאת כדי לומר לכם - היינו תקועות! לא רצינו לנצל אתכם!

וחוצמזה, אם אתם ברשימה שלנו בפלאפון, סימן שאנחנו אוהבות אתכם.

וזהו.

אחרי שכל אחד הסביר לנו למה הוא לא יכל אבל דאג להשאיר עצה טובה לאיך לחזור הביתה,

עמדנו להתקשר לאבא של אלנה שיחזיר אותנו. זה היה המוצא האחרון, היה אסור להתקשר אליו, כי אז הוא יספר לאמא של אלנה איפה אנחנו ו.. זה לא טוב.

שניה לפני שמכרנו את גופנו, אלנה הגיעה בהארה: "חכי! יש שם חבורה ענקית של אנשים, בטוח לאחד מהם יש שקל. בואי רק נשאל אותם, ואם לא, אז.. נמכור את גופנו."

- "אין לי כוח ללכת לשם, תשאלי אותם, אני מחכה כאן."

אלנה הולכת לכיוונם, ואני רואה פתאום שהיא מתחבקת עם אחד מהם.

טוב, חברותית הילדה, חשבתי לעצמי.

ואז כולם הסתכלו עליי, ואלנה אמרה "בואי, בואי."

אז באתי.

מסתבר שאלנה מכירה אחד מהם, ומסתבר שגם אני.

רק רצינו שקל, והם מיד אמרו "בואו, נסיע אתכם, צומת קרית חיים זה טוב?"

העיניים שלי נצצו מרוב אושר "בטח, לאן שתוכלו!"

אז התפצלנו לשתי מכוניות והתחלנו לנסוע.

הרגשנו כל כך אפלות, המוזיקה הייתה אפלה וכולם לבשו שחור.

אבל היה משעשע למדי.

בסופו של דבר הם הורידו אותנו באח"י אילת, שם גילינו מלא אנשים אוכלים פיצה.

נזכרנו ב9 שקל שהיו לנו, הסתכלנו אחת על השניה וחיוך ענק עלה על פנינו.

קיבצנו כמה שקלים מהאנשים שישבו שם, שהיו נדיבים יותר מאלה שבחיפה וקנינו לנו פיצה אישית וחמודה.

שבעות ומרוצות הלכנו כל אחת לביתה ב1 בלילה [להזכירכם, יצאנו ב19:00 לחיפה..]

והלכנו לישון.

- סוף. -

סיו.