RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2008
אני רוצה אח בבית
אני רוצה אח בבית, כדי שיהיה לאוויר בבית ריח של עשן, ריח של משהו אמיתי
ומלא חיים. אני אוהב את הריח של העשן, האש היא נשק, האש היא דבר שהורס,אבל
היא חייה את החיים הקצרים והמהירים שלה בכל זאת. אני רוצה אח בבית כדי
שאני אוכל להשליך דברים לאש, כל מני דברים, חתיכות נייר, אוכל ישן, סודות
מדינה ושאר דברים שהאש באח יפה להם. אני רוצה לשבת ליד האח בכורסה גדולה
ונוחה, להישען אחרונה ולבהות בשקיעה הורודה והמדכאת מן החלון הצרפתי שלי
ולהתנחם באש שבאח שלי. הזמן שעובר, עובר קצת יותר לאט שיש לך אח, הדקות
נמתחות כאשר האש דועכת, נמשכות לנצח מאוד קצר. אני לא אוהב שקיעות, אנשים
חושבים שהן יפות אבל החושך רק מזכיר לי שאני גוסס לאט, אני אוהב את
החושך,הוא מזכיר לי שאני חי. אני לא מחבב כל כך אנשים, הם עושים יותר מדי
שטויות, הייתי רוצה חיי נצח, רק כדי שבסוף יימאס לי מהם ואני ארצה למות
אבל לא אוכל. כמו בטרגדיה יוונית משובחת וטרחנית להפליא, אני רוצה להתרגש
מן החיים האלה, אבל אני נהנה רק מגווני הביניים שמסביב, מן השקט בשעה שש
בגן הציבורי שאני עובר שם כמעט כל יום למשך דקה אחת. אני רואה את הזקנים
עם הכלבים והמטפלים שלהם, ואני מרגיש רע בשביל החיים האפורים שיש להם, אני
נהנה מדברים פשוט כמו החום שמרחיק צינה ולא מביא איתו זעה. השקט מחבק אותי
בחיבוק עדין, אני נותן לרגליים להיגרר במורד האספלט ומחליק אט אט אל עבר
המנוחה שלעולם לא מניחה את דעתי, חוסר המעש שרק נותן לי טיפת השראה
מסויטת. אני מופיע בפסקה הזאת יותר מדי, המודעות העצמית גורמת לי לתהות
קצת על טבע הדברים, אבל אני לא מתעכב על המחשבה הזאת, אני מקליד במין
אדישות ונותן למילים להחליק מן המוח שלי ישר למקלדת. נדיר שאני עוצר כדי
לעשות תיקון, אני אדיש וחלול מדי כרגע מכדי שיהיה לי אכפת מכל אלה.המאוורר
מקשקש מעלי ובקושי תורם לי במשהו, אני מביט בחלון ורואה השתקפות מוארת
באור עדין ממסך המחשב, אני רואה משהו, קליפה שמתחתיה נמצאות מחשבות ולא רק
בשר, זה די מפליא. אני רואה בפסקה הזאת תרפיה עצמית, אני לא תורם לעצמי
אבל אני ממלא את הדף בחלק ממני, מביא אותי לידי מימוש ומונע ממנו להעלם
בשכחה היום-יומית הנוראית שמוחקת את כל הדברים הטובים, אבל אולי זה רק
לטובה. אני תוהה אם מישהו יטרח לקרוא עד הסוף את מה שיש לי לתרום, אבל אני
מרגיש שזה לא חשוב במיוחד, מה שחשוב הוא הכתיבה, היצירה, התחייה של המילים
לממשות.אנשים הם יצורים מאוד מעניינים ומשעממים באותה העת, יש בהם או בנו
ליתר דיוק מין הילה מיוחדת של חוסר מודעות וחולשות אנושיות עלובות,אנחנו
יצירה די אומללה אחרי הכול. אני שומר את הקובץ, אני חושש שכל הדברים
שלקחתי מעצמי ונתתי לדף ייעלמו ואני פשוט לא אזכור אותם ואנסה לתפוס אותם
כמו שמנסים לתפוס מים, הדברים האלה ששוכחים. אני רוצה אח בבית, ולידה
כורסה שבה אני ישוב, בוהה בזריחה דרך החלון הצרפתי שלי, מביט בכלב שלי
מתעוות בשנתו, אולי הפעם הוא תפס את החתול של השכנים.
| |
|  כינוי:
Naugrim בן: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
