אני לא הטיפוס של הדדברים האלו בדר"כ ,באמת שלא.
הארועים ההמוניים האלו,תמיד רק מדגישים לי עד כמה שאני דפוקה,כמה שאני בחיים לא אהיה מסוגלת לחוות את אותן העוצמות שאני מבקשת לחוות מאותם הדברים שהם חווים אותן.
אבל העניין הזה של ההשפעה החברתית ,התירוץ האולטמטיבי בערך לכל פשיעה בגיל ההתבגרות...
זה כמו שאני יושבת עם מ' באחרונה השבועית שלנו ב"מינה טומיי" ,פתאום סתם ככה באמצע נגיסה לריכול,היא מרחיקה את הצלחת,רוכנת כלפי קדימה,מתקרבת באינטמיות זוגית כמעט ,ולוחשת:"פאקק כמה שבא לי זין עכשיו".התחרמנתי מעצם היכולת שלה לכשעצמה סתם ככה ,באמצע החיים לזרוק לי משפט כזה,לי ולא לאפחד אחר.
כמה שבועות אחרי,בפסטיבל הסקס,כאשר ל' (חברה לא פחות טובה) נכנסה לכלוב,משו השתחרר לי בתודעה,השתחרר איזה טריגר,והכל רק הדרדר משם ללא שליטה כשצעדתי לתוך הספייס המנטלי שלה.כשאנשים דוחפים לה אצבעות לחורים(של הכלוב של הכלוב,יא סוטים)והיא מלקקת ונושכת אותם.סתם אנשים ממוצעים כאלו,כאלו ששבו בשורה לפניכם באוטובוס או ידחפו עגלה מאחורייכם בסופר.
הזרות שלהם מול החופש שלה להביע את עצמה בדרך שלה,בדרך שהיא הכי אמיתית בה,הכי יפה בה.ולא היה משנה בכלל באותם רגעים שהילדה-אשה-כלבה הזו שעכשיו על הברכיים מענגת ומתענגת על כל אצבע ואצבע שנדחפת לה לפה ,היא בכלל סודנטית לתואר שני ,שהיא סופר אינטילגנטית וכוסית על ומוכשרת בהיסטריה,מסוג המושלמות שולנו שנאנו ו בתיכון.
זה לא היה משנה בכלל.כי הברק הזה שנפקח לה בעיינים ,ההילה הזאת שהידרה לה את הגוף, והזוהר הזה שקרן ממנה , מין זוהר כזה שבוער רק ואך ורק רק מסביב לאנשים שבאמת ובתמים עושים את מה שהם אוהבים מתוך רצון כן ואמונה .כל אלו האפילו את כל העובדות היום יומיות הלא רלוונטיות.
וזה מדבק,לראות אותה ככה,האקסטזה שלה ריגשה אותי יותר מכל ספאנק שחוותי או אחווה,והאנדרנלין הזה שהיא הזרימה לעורקים הצמאים שלי,הכמיות המסחריות של הסמים שהיא השפריצה מול הצמאון הטבעי -תמידי שלי,סימביוזה.
איבדתי תחושת זמן מקום והגיון בריא.הצטמצמתי להכרחי באותו הרגע.הייתי רגש נטו .הוויה שלי כולה היא רגש מזוקק.
אז אין לי דרך רציונאלית להסביר ,רגש אי אפשר לתרץ בנימוקים חיצוניים מלבדו.אז הייתי רכונה מעל השולחן כשהמרפקים שלי משתפשפים בכל הציוד למכירה שם ואנשים נוהמים מסביבי ואני מסוגלת רק לשמוע את הצליל פיצוח הזה שהשוט עושה כשהוא מקפיץ לי את הטוסיק.והוא קפץ, דאמאט הוא רקד.
וההמון הזה ,ההמון הרנדומלי הזה ,כולו מורכב מאנשים שכל אחד מהם היה יכול להיות אחד אחר באותה מידה שזה הוא ולא אחר.וכשאני פוערת עיינים מולם והן חושבים שאני באמת מתבוננת עליהם ,שאני באמת מסוגלת לקבל תמונה שלהם,כשכל מה שאני קולטת זה את הפרצופים האנונימיים שלהן מתערבבין ונשפכים אל מעבר אליהם לפרצוף שעומד לידם,כמו בתמונה שנמחרה,ככה הם גולשים אחד על השני.
ואני מיילללת נאנקת כמו תמיד,ואני נושפת שואפת ונושפת כמו תמיד. מתמצתת את המהות שלי לתחושות שאותן אני מתרגמת לנשימות,מביעה אותן בשאיפות ונשפיות שהפרק זמן בניהן הולך ומתקצר.והכל כמו תמיד ,כמעט.
כי עצם הנוכחות שלהם שם ,עצם הידיעה שהם אלומינים מבחינתי כמו שאני מבחינתם,שהם צופים בי ,ברגע הכי אינטימי שלי,ברגע שבו התשוקה השלמה שלי שממנה בנוי האיד שלי,שממלאת את הורידים שלי,שמפמפת לי נון סטופ במח, היא, שאין עצם בגופי שלא כמהה לה כל רגע ורגע שממנה אני מתחילה וממנה אני נגמרת.כשהיא כולה זוכה ,כשהרגש שלי מטפס במעלה האורגזמה שלו....
וזה אדיר,ההתרסה הנכאבת שלי אל מול המבטים המשתאים שלהם, הגילוי הפרוורטי שלי מול ההלם שלהם.
וזה כל כך טוב ,כי ידעתי שאפילו אם זה רק ברגעים הקטנים האלו,רק בעכשיו-המיידי הקטן הזה ,
עכשיו ,הם אלו שמקנאים בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
