לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם."


"כי כל ציור גדול מתחיל בקו של מכחול פשוט הפעם הוא לא חייב להיות שחור"

Avatarכינוי:  "בשביל מה נעלי כנסיה? לישו היו סנדלים".

בת: 31

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2007


הבלוג הזה לא עושה לי טוב.

אבל אני לא יכולה להפסיק אני חושבת.

כל יום אני אומרת לעצמי שוב ושוב אחרי שאני כותבת ובאמת משקיעה לרוב ואין תגובות.

ואני נכנסת מתסתכלת, מתאכזבת.

נמאס לי ממנו,

ובהתחלה חשבתי שהוא גם ילמד אותי על עצמי וחארטה, אבל זה מה זה שיט.

זה רק גורם לי להרגיש רע.

נמאס לי מהבלוג, נמאס לי מישרא, ואת ? הילדה שאני הכי אוהבת בעולם, נמאס לי לדאוג לך ולקבל זין לפרצוף.

 

ביי ביי בלוג אולי עוד נפגש בהמשך.

 

תודה לכל ה3 וחצי אנשים ש"קראו כאן" שמחה שלפחות מישו..

להתראות3>

למה אני מתגעגעת לבלוג? למה אני רוצה לחזור? אני צריכה לכתוב פה. אבל אני רק אתבאס. לא כך?

נכתב על ידי "בשביל מה נעלי כנסיה? לישו היו סנדלים". , 10/9/2007 19:56  
81 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כלכך הרבה דז'ויים.


כל כך הרבה דז'ווים שחוזרים ומציפים.

אותן השאלות חסרות המשמעות שנשאלות במוחי.

"מה אני אלבש מחר?"

"ואם אילו נעליים?"

"יקבלו אותי כמו שאני? או שידביקו לי סטיגמות מיותרות?"

כלכך הרבה דז'ווים.

 

אבל עכשיו, הכל הרבה יותר פשוט.

הסביבה כבר מוכרת, והחברה כבר נצפתה ונבחנה מזווית הראיה שלי ושל חברותי.

( כי זה מה שעושים, כשלא מצליחים להרדם ב3 בלילה )

אז עכשיו הכל יותר קל, אבל עדיין.

אנשים חדשים, מבטים חדשים, חששות חדשות, חברות חדשות, נקודות מבט חדשות, אישיות חדשה?

כלכך הרבה דז'ווים.

 

אבל הפעם זה שונה.

הפעם, לא העברתי ימי חופש שלמים בחרישה על האתר,

והפעם, לא העברתי שיחות שלמות עם אמאבא חברים\חברות על, למה? את בטוחה? ופקה פקה פקה.

הפעם, ניצלתי את החופש.

ככה אני מרגישה, ונכון.

עדיין יש את הפחד הזה של לפני הלימודים, ועדיין יש את הרגשת החשש הזאת של :"יהיה ככה? יהיה ככה?"

אבל עכשיו זה שונה. כי עכשיו אני עוד יותר בוגרת, ועכשיו אני עוד יותר מבינה.

ועכשיו, אני כבר לא באה לבד, כי יש לצידי חברות מדהימות.

שתמיד שם ותמיד תומכות ותמיד עוזרות.

כלכך הרבה דז'ויים.

 

אז דיי נו, הגיע הזמן לחזור לבית הספר.

הגיע הזמן לקום כל יום אחרי עינויים קשים מצד אמא וקטיה דקה לפני שצריך לצאת

והגיע הזמן לחכות כל בוקר למאשה שכמובן מאחרת ברבע שעה

והגיע הזמן לרוץ אחרי האוטובוס המקולל חצי גבעתיים בעליה, ובסוף להדחס כמו סרדינים באוטובוס מפוצץ ומסריח מזקנים.

והגיע הזמן לשמוע את בירבוריה החופרים של מאשה על MCR, מאנגה, והסרט שהיא ראתה אתמול.

והגיע הזמן למצוא שערים נסתרים שדרכם ניתן להכנס מבלי לאחר.

והגיע הזמן להכנס מהר לכיתה ולרוץ ללוקר, מבלי לדעת שאילנה לקחה את המנעול שלי כדי לתת למשה שיתן לדשה.

והגיע הזמן לשגע את המורים עם "פה הפלפל" שלי. כפי שנוהגים לציין אמאבא.

והגיע הזמן לרוץ ולקנות נסטי מהקפטריה.3>

והגיע הזמן לרדוף אחרי אלחנדרו וזה עם השיער ככה כל ההפסקה עם נועה.

והגיע הזמן לצרוח על רוזה ולריב איתה בזמן שדשה מברברת איתה ברוסית.

והגיע הזמן להגיד ביי ביי לכולם ולחזור אל או עם מישהו אחר הביתה. ( לרוב זה מסתכם או בנועה או במשה.. )

והגיע הזמן לריב עם אמא ולא ללכת לישון ואז לקום גמורה מעייפות .

והגיע הזמן שוב לראות את מאשה שאיכשהו ישנה טוב הלילה ושוב לצאת באיחור של חצי שעה.

והגיע הזמן..

 

כלכך הרבה דז'ויים.

 

 

 

נכתב על ידי "בשביל מה נעלי כנסיה? לישו היו סנדלים". , 1/9/2007 23:56  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל"בשביל מה נעלי כנסיה? לישו היו סנדלים". אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על "בשביל מה נעלי כנסיה? לישו היו סנדלים". ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)