סיירת יוליסס

האם ההיחשפות המוגברת שלי לז'רגון הווירטואלי אחראית להרגשה הנוקבת שלי, באמצע עמוד 20, ש"יוליסס" מכותב ישיר לרשת בכלל ולקצוות האלימים-מילולית שלה בפרט?

(טוב, זו המחשבה האחרונה שעלתה בדעתי ממש עכשיו, אבל עד אליה קראתי ארבעה עמודים וחצי בתענוג גדול. איזה כיף. סתם הפחידו אותי. זה כמו לאכול סושי, הספר הזה. צריך להקפיד על הגינונים, לטבול בזהירות בתיבולים, להשתמש בעדינות במקלות, ואז להתפנות לריקוד הטעמים על הלשון)  

שימו לב: ניים דרופינג על כל שלוש מלים, ציניות יהירה וזחוחה פלצתית, היפר-אינטליגנטית (באק מאליגן) ומנגד נפש שסועה, שבירה ומסוכסכה (סטיבן-דדאלוס), בעיטה, על ההתחלה, בצלעותיהן הרכיכות של כמה פרות קדושות (ישו-אשה, לחם הקודש מתהפך לגידוף, מות האם והביזוי שלו), הדקדנטיות השבעה, הזקנים-ילדים, האלימות הכבושה והמוכחשת, הפולנית... זה לא מזכיר לכם משהו?

עוד לא הבנתי איפה אנחנו בדיוק. מגדל, חבורה של גברים צעירים מתגוררת בדירות שלאורכו, חלון הניבט לנוף נהדר, כולם משכילים ומטפחים שפת קודים פרטית, אחד מטורזן והשני קלושר, אחד ניהיליסט והשני ישועי, אחד מתגלח והשני בוהה בו, אחד אמא שלו מתה והשני מתעלל בו קצת. הם סטודנטים?

מה אכפת לי בעצם. אכפת לי רק היופי הזוהר הזה:

..."מכאוב שלא היה עדיין כאב של אהבה כסס בלבו. חרש, בחלום, באה אליו אחרי מותה, גופה החרב בתכריכיו החומים הרפויים מדיף ריח שעווה ועץ-ורד, נשימתה הנוטה כלפיו אילמת, מוכיחה, ריח קלוש של רמצי-אפר לחים. מעבר לקצה החפת המהוה ראה את הים, שהקול המדושן לצדו בירכו כאם אדירה מתוקה. עיגולם של המפרץ וקו הרקיע הכיל שפעת נוזל ירוק עכור. קערית חרסינה לבנה ניצבה ליד ערש מותה, מכילה את מרירת הנרפה הירקרקת, אשר נעקרה מכבדה הנרקב בהתקפי אנקות הקאה קולניות".