התיאורים הכל-כך מפורטים, הדקדקנות הזו, ההתעכבות על כל חלקיק של שניה בתיאור התרחשות, מחשבה ותחושה פועלים עלי בכפילות משונה.
מצד אחד, הפירוט הרב גורם לי להרגיש חלק מהתיאור. אני סוג של דנידין, נמצאת שם ליד מאליגן ודדאלוס, רואה אותם, שומעת אותם, מחברת תיאור לצבעים וריחות ומן הצד השני, מצאתי את עצמי כמה פעמים חוזרת לתחילת הפסקה, כדי להתחבר שוב לתחילתו של הרעיון שהובא במעלה העמוד.
לרגעים – עולה בי מחשבה – תיאור הפעולה ארוך לאין שיעור מעשייתה בפועל.
הכתיבה כל כך שונה מזו שהורגלנו אליה, ולכן יש צורך לפתח גם סוג אחר של קריאה. אני קוראת ספר שרוקם עור וגידים אל מול עיניי. אני קוראת ספר כאילו אני רואה סרט. לא. לא סרט. הצגה. אני קוראת ורואה ומריחה ושומעת. הכל בעת ובעונה אחת.
"סטיבן, מרפקו שעון על הגרניט המשונן, תמך את מצחו בכף-היד ובהה אל שפתו השחוקה של שרוול מעילו השחור-מבהיק". (עמוד 16)
אני כמעט נוגעת בבד המעיל. רואה את הבוהק שלו, חשה את סוג הבד, מריחה את ריח המעיל, וקצף סבון הגילוח.
אני שם, ליד מאליגן ודדאלוס.
איך הם לא רואים אותי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
