סיירת יוליסס

על מה ההתפעלות?

צודק אלי שזה טקסט לא מתמסר, ומי שמגיע לעמוד 36  מתוך איזה 90036 ומכריז: "הכותל בידינו" ראוי לו באמת שיפנה למסלול רמטכלות ולא יצטרף בצהלה לעדת השוטים הסובבים את מר ג'ויס מאז שחר היוולדו בטרם עט.

ולכן בעמוד 18 ובעמוד 20 (בטעות כתבתי קודם 22, סליחה) מפגין הסופר את שליטתו בכלי שבידו. עדיין אין הרבה תוכן ואולי גם לעולם לא יהיה, כולנו יודעים שהספר משתרע על פני 24 שעות בלבד, במסגרת הסגורה הזו דברים רבים יישארו כנראה חסרי פשר, באשמתנו, ואולי באשמתו (איך הפולנים תמיד מחפשים אשמים) , אנחנו נקדיש כשבעה חודשים לקריאת אותם 24 השעות, אם בכלל נחזיק מעמד עד הסוף.

שימבורסקה אמרה בהקדמה לספרה "קריאת רשות" שקריאה היא המשחק היפה ביותר שהמציא האדם, אני מצטט:

"...על פי התפיסה המיושנת אני סבורה שקריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה. הומו לודנס רוקד, שר, מחווה תנועות מלאות משמעות, עושה פוזות, מתגנדר, חוגג ועורך טקסים יחודיים. אינני ממעיטה בחשיבות המשחקים האלה - בלעדיהם, כך נראה, היו חיי האדם חולפים בשיגרה ובהתפרקות שלא ייאמנו. עם זאת, אלו הן פעולות קולקטיביות שעולה מהן, מורגש יותר או פחות, ניחוח של תרגילי-סדר קבוצתיים. הומו לודנס שספר בידו הוא אדם חופשי. חופשי עד כמה שניתן להיות חופשי, הוא מחליט על כללי המשחק באופן עצמאי ומציית רק לסקרנותו שלו. הוא מרשה לעצמו לקרוא ספרים חכמים שמהם ישכיל וספרים טיפשיים שגם מהם ילמד משהו. מותר לו לא לגמור ספר אחד, ואילו את השני לקרוא מהסוף להתחלה. מותר לו לצחקק במקום לא צפוי ולהתעכב בהפתעה על מילים שייזכור כל חייוץ ולבסוף מותר לו - דבר ששום משחק אחר לא יוכל להציע - להקשיב לטיעוניו של מונטיין או לצלול לרגע לעידן המזוזואיקון".

אלי, אתה צודק, אני אוהב להתמסר לספרים, למצוא בהם פינות מוארות, להשלים אותם, ובהיעדרן, אפילו לנחש או להמציא לי עלילות. שימבורסקה היטיבה לתאר את יחסי הגומלין הללו, לא, לא הייתי קורא את יוליסס אם לא הייתי מוכרח, אבל אני משוכנע שבמקומו הייתי משחק עם ספר אחר, האם הייתי יוצא נשכר יותר? לעולם כבר לא אדע.

אז איפה היינו? אאאה כן, בעמוד 18 מתבצע פלשבק חד ביותר, בפעם הראשונה שקראתי ולא הבנתי ואחר כך כשהבנתי, כעסתי. כעסתי כי לא הבנתי  למה צריך להסוות את המעבר, למה להפוך טקסט קשה לקשה עוד יותר, רק אחרי עמוד 20 הבנתי שהמחבר משחק איתי במשחקי שימבורסקה, בוחן אותי כשם שאני בוחן אותו.

מעבר הפלאשבק כאן:

"צעקות נעריות של קולות שבעי כסף בדירתו של קלייב קמטורפ. חיוורי הפנים: הם אוחזים בצלעותיהם מרוב צחוק. וגו'"

ובעמוד 20 , מה ששבה אותי  הוא דווקא מיעוט המילים, אלי, לא ריבויים כמו בדוגמא המלבבת שנתת, נשביתי בחדותו המרהיבה (איך אליס כתבה - יופיו הזוהר) של התיאורשיר המדויק כל כך הבא:

" צללי עצים רחפו חרישית מבעד לשלוות הבוקר מן המגדל ועד לים עליו השקיף. סמוך לחוף והלאה ממנו הלבין ראי המים, נבעט בהדף רגליים קלות-מנעל חופזניות. חזהו הצחור של הים המועם. ההטעמות השזרות בצמדים, שתיים-שתיים. יד פורטת על מיתרי נבל משלבת את נעימותיהן הנשזרות. מילים מלוכדות מלבינות כגל, מבליחות על מי הזרם המועם."

לפני שאני מצטרף להתפעלותך, אני ממשיך את הסדר שהתחלת ליצור (אלי)

(וסליחה עין שאני נכנס בינך לבין אפיפנס. אני ממשיך את מה שהוא עושה)

בחמשת עמודים אלה יש עוד כמה מעברים שעדיין לא ברורים. את המפתח אני רואה בעמ' 22 - "למה שאקח אותה למטה? או שאשאיר אותה כאן, כל היום, ידידות נשכחת?". בשלב זה ומבלי לקחת אחריות, אני מבין את הצרוף הזה, כדיבור של המספר אל עצמו.

מה שמחבר בין הקטעים השונים, הם כנראה אסוציאציות של אותו מספר. התשתית העלילתית היא זו המוכרת לנו מתחילת הספר, באק וסטיבן.

קטע ראשון. עמ' 18 - החל מ-'זרועו של קרנלי. זרועו שלו'. וסיים ב- 'לעצמנו... פגניות חדשה... אומפלוס'. לא ברור מי הוגה את הקטע הזה.

שאלה יפה, מי המספר? לי ברור (חמור קופץ בראש עם מסקנות נמהרות, פתאום שמתי לב כמה נהדרת העברית ששמה את המילים מסקנות וסכנות בסמיכות כה מצמררת ובלתי אקראית בעליל) שהמספר הוא סטיבן דדלוס, המורכב והמיוסר. לי גם "ברור" שהפלאשבקים/הרהורים בכל הספר הם שלו, ושלו בלבד. לי "ברור" שהיחידי הדובר כאן  בגוף ראשון הוא סטיבן, ולכן הרהוריו הם אלה בעמוד 20: "דלתה הייתה פתוחה רצתה לשמוע את המוסיקה שלי." ,  "שותק מאימה ורחמים באתי אל מיטתה.", (וכמעט כתבתי כאן מיתתה), ספק דיבור על אם, ספק על אהובה. ואולי עבור סטיבן מדובר בשתיים שהתמזגו לאחת.

מכאן מתחיל הדו-שיח היפה והמרתק בין באק לסטיבן אודות מות אימו (שהוזכר כבר בין חמשת העמודים הראשונים שקראנו).

דו- שיח זה מסתיים בעמ' 20 בסוף השיר שבק שר על פרגוס. ומתחיל קטע הרהור חדש במילים: "צללי עצים רחפו...". מבלי לקחת אחריות, נראה לי שקטע זה הוא הרהוריו של סטיבן. הקטע מסתיים בעמ' 21 - "לא, אמא. הניחי אותי לנפשי, הניחי לי לחיות".

חזרה לתשתית העלילתית שמסתיימת בשירה של בק על יום ההכתרה (עמ' 22).

מייד אחריו מתחיל קטע חדש שגולש מעבר לדפים שסיכמנו על קריאתם להיום. תחילתו של קטע זה הוא בציטוט שאמרתי עליו קודם שאני רואה בו את המפתח למה שקראנו עד כה. קטע זה נראה לי (בינתיים) כמשלב הן את מה שכיניתי 'תשתית עלילתית' והן את הרהוריו של המספר.