סיירת יוליסס

מולי מתפקדת כמסכמת ומכילה את שלל הדמויות הנשיות שהופיעו בספר.

כערבוב של הגברת ברין והגברת קאנינגהם מציגה עצמה מולי כאשתו המוטרדת של בלום, האיש הקשה ובו זמנית מודה במינפול כמעט כל גבר שעובר בסביבה. המחשבות שלה סביב הריון, לידה ואמהות מתנגשות עם פוריותה של מינה פיורפוי, בגלל גישתה המדוכדכת משהו, כשהיא מעלה את הקשיים שבלידת מילי ובגידולה ומציינת את בקיעת השיניים של מילי כסבל גדול. אין ספק שההתנגדות של מולי להריונות נוספים קשורה בסירובו של בלום להפרות אותה. מולי מעוררת את נושא הכיבוש המיני והתחרות בין הנשים, בנצחונה על מרתה קליפורד וכשהיא מדגישה את חשיבות השירה כגבוהה מחשיבותם של פרחים כאמצעי להמחיש אהבה אפשר הפנייה?. במעשה זה מזכירה מולי גם את מיס ארד ומיס זהב המתלהבות מהשירה במלון אורמונד ומתענגות על המילים, אבל, ללא ספק, הקשר הישיר והחזק ביותר של מולי לדמויות הנשיות שהוצגו במהלך הספר הוא הקשר של מולי לגרטי מק'דאול מנאוסיקה. רגליה של גרטי מעוררות את תשוקתו של בלום, המאונן על חוף הים מול החוויה המינית הראשונה של מולי היא כשהיא מאוננת למאלוי "שפשפתי לו והוא גמר בתוך המטפחת שלי" (עמוד 818) וכמו גרטי גם מולי משוועת לנשיקות מתוקות ולרומנטיקה ושונאת את תא הוידוי. הרכושנות של מולי יוצרת פרשנות בסגנון נאוסיקה, כשהיא אומרת שבלום לא יכול היה למצוא אשה טובה ממנה. מולי מקבילה גם, במובנים מסויימים, לבלה כהן בקירקי, מעוררת ומעודדת הפנטזיות של בלום, כשהיא משתפת איתו פעולה גם במשחק התחתונים וגם בנושא צואת הסוסים. השוואה חשובה

מולי ממשיכה בגילוי הלב שלה, כשהיא מספרת על מאלוי ומודה שהסיבה שלא הסכימה ולא נתנה לו היא כי פחדה משחפת ומהריון לא רצוי. המשרתת הזקנה אמרה לה שמספיקה טיפה אחת כדי להכנס להריון ומכאן שצריך להזהר גם עם הבננה, שלא תשבר ואיזה חתיכה תלך שם לאיבוד. מולי מתארת הכל לפרטי פרטים ומי שמסמיק זה מאלוי, שאת שמו הפרטי מולי אינה זוכרת. מעניין איך הוא נראה היום ואם הוא חי ואולי נשוי לאשה שאין לה מושג מה הוא עשה עם מולי, לפני שהוא חלם בכלל שהיא קיימת ועוד לאור היום.

מולי יכולה היתה למלא עמודים על גבי עמודים של צהובונים. אם מישהו היה עורך עליה כתבת תחקיר, כשכבר היתה זמרת מפורסמת בדבלין, הוא בטח היה נותן תוקף לכל אותם הדברים שאומרים עליה, כמו ג'ק פאור, שדיבר עליה בכרכרה בדרכם לבית הקברות, כמו לנהאן ושביל החלב, כמו האזרח וההערות שלו על השטח שיש למולי בלום מאחור. אם מולי כזו סלב, אז מפתיע שלא נערך עליה תחקיר צהוב שכזה. תשובה: "הייתי יכולה להיות פרימאדונה אם לא הייתי מתחתנת אתו" (820).

מאלוי לא כל כך ידע מה לחשוב על מולי ובכל מקרה הוא היה בין אלה שנוטשים ובסופו של דבר, אחרי כל החיילים בסביבה נישאה מולי לבלום וכך לפחות הרוויחה שם משפחה שמצלצל טוב. כשאמא של מולי מוזכרת, סוף סוף, מסתבר שהיא זו שהעניקה למולי את שמה, שם שמולי לא ממש מרוצה ממנו והיא לא מבינה איך אמה בעלת השם המקסים, לוניטה לארדו, לא נתנה לבתה שם יותר  יפה. המחשבות על האם מובילות למחשבות מהירות על הבת ומיד בחזרה לנושאים החביבים על מולי: גברים ותחתוניות. הנאמנות של מולי למאלוי היתה קצרצרה. את הטבעת שקיבלה ממנו העבירה לגארדנר, שנהרג אחר כך בדרום אפריקה.

צפצוף בכייני של רכבת שוב נכנס לתוך מחשבותיה של מולי, צפצוף שמאפשר לה להפליץ בנחת, בידיעה שקול הרכבת יגבר על קולות הגזים שיש לה בבטן. אמה של מולי אמנם כמעט לא קיימת במונולוג הזה של מולי,  אבל את גופה ועיניה ירשה ממנה מולי ומאביה ירשה רק את המבטא. וכבר היא עסוקה בבדיקת מעמדה החברתי אל מול נשים אחרות, חושבת שתפסה בעל ששווה להסתכל עליו, בת מוצלחת ומאהב חתיך עם כסף. שינה במיטה אחת עם הבעל יכולה להיות עניין בעייתי, כשלו יש רגליים קרות ולה יש גזים בבטן.

המשפט השישי במונולוג נפתח בהוצאת אוויר (עמוד 821) ומוביל את מולי לזכרון שלה כילדה קטנה, בת עשר, שכבר אז אהבה לרקוד ולבשה קומבניזונים פצפונים. העירות משתלטת על מולי. היא משערת שכבר לא תרדם הלילה והיא נזכרת בחלקים מהסיפור שסיפר לה בלום על בילוייו הליליים, מקווה שלא הסתבך עם הסטודנטים לרפואה. היא מקווה שהם לא גרמו לו להרגיש צעיר מדי ומתוך דבריה אנחנו מבינים שהאירוח של סטיבן לא הפריע למולי והיא התעוררה רק כשבלום נכנס למיטה וביקש ארוחת בוקר.

אני חושבת שהבקשה הזו של בלום לקבל ארוחת בוקר למיטה מעוררת את רגשותיה החמים של מולי אליו. גם כשהיא כאילו מתלוננת על הבקשות שלו היא חושבת על מנהגים שונים שלו, אחרי הכל היא מכירה אותו טוב מכולם ובסופו של דבר היא אוהבת אותו על מנהגיו.