מולי מתפקדת כמסכמת ומכילה את שלל הדמויות הנשיות שהופיעו בספר.
כערבוב של הגברת ברין והגברת קאנינגהם מציגה עצמה מולי כאשתו המוטרדת של בלום, האיש הקשה ובו זמנית מודה במינפול כמעט כל גבר שעובר בסביבה. המחשבות שלה סביב הריון, לידה ואמהות מתנגשות עם פוריותה של מינה פיורפוי, בגלל גישתה המדוכדכת משהו, כשהיא מעלה את הקשיים שבלידת מילי ובגידולה ומציינת את בקיעת השיניים של מילי כסבל גדול. אין ספק שההתנגדות של מולי להריונות נוספים קשורה בסירובו של בלום להפרות אותה. מולי מעוררת את נושא הכיבוש המיני והתחרות בין הנשים, בנצחונה על מרתה קליפורד וכשהיא מדגישה את חשיבות השירה כגבוהה מחשיבותם של פרחים כאמצעי להמחיש אהבה אפשר הפנייה?. במעשה זה מזכירה מולי גם את מיס ארד ומיס זהב המתלהבות מהשירה במלון אורמונד ומתענגות על המילים, אבל, ללא ספק, הקשר הישיר והחזק ביותר של מולי לדמויות הנשיות שהוצגו במהלך הספר הוא הקשר של מולי לגרטי מק'דאול מנאוסיקה. רגליה של גרטי מעוררות את תשוקתו של בלום, המאונן על חוף הים מול החוויה המינית הראשונה של מולי היא כשהיא מאוננת למאלוי "שפשפתי לו והוא גמר בתוך המטפחת שלי" (עמוד 818) וכמו גרטי גם מולי משוועת לנשיקות מתוקות ולרומנטיקה ושונאת את תא הוידוי. הרכושנות של מולי יוצרת פרשנות בסגנון נאוסיקה, כשהיא אומרת שבלום לא יכול היה למצוא אשה טובה ממנה. מולי מקבילה גם, במובנים מסויימים, לבלה כהן בקירקי, מעוררת ומעודדת הפנטזיות של בלום, כשהיא משתפת איתו פעולה גם במשחק התחתונים וגם בנושא צואת הסוסים. השוואה חשובה
מולי ממשיכה בגילוי הלב שלה, כשהיא מספרת על מאלוי ומודה שהסיבה שלא הסכימה ולא נתנה לו היא כי פחדה משחפת ומהריון לא רצוי. המשרתת הזקנה אמרה לה שמספיקה טיפה אחת כדי להכנס להריון ומכאן שצריך להזהר גם עם הבננה, שלא תשבר ואיזה חתיכה תלך שם לאיבוד. מולי מתארת הכל לפרטי פרטים ומי שמסמיק זה מאלוי, שאת שמו הפרטי מולי אינה זוכרת. מעניין איך הוא נראה היום ואם הוא חי ואולי נשוי לאשה שאין לה מושג מה הוא עשה עם מולי, לפני שהוא חלם בכלל שהיא קיימת ועוד לאור היום.
מולי יכולה היתה למלא עמודים על גבי עמודים של צהובונים. אם מישהו היה עורך עליה כתבת תחקיר, כשכבר היתה זמרת מפורסמת בדבלין, הוא בטח היה נותן תוקף לכל אותם הדברים שאומרים עליה, כמו ג'ק פאור, שדיבר עליה בכרכרה בדרכם לבית הקברות, כמו לנהאן ושביל החלב, כמו האזרח וההערות שלו על השטח שיש למולי בלום מאחור. אם מולי כזו סלב, אז מפתיע שלא נערך עליה תחקיר צהוב שכזה. תשובה: "הייתי יכולה להיות פרימאדונה אם לא הייתי מתחתנת אתו" (820).
מאלוי לא כל כך ידע מה לחשוב על מולי ובכל מקרה הוא היה בין אלה שנוטשים ובסופו של דבר, אחרי כל החיילים בסביבה נישאה מולי לבלום וכך לפחות הרוויחה שם משפחה שמצלצל טוב. כשאמא של מולי מוזכרת, סוף סוף, מסתבר שהיא זו שהעניקה למולי את שמה, שם שמולי לא ממש מרוצה ממנו והיא לא מבינה איך אמה בעלת השם המקסים, לוניטה לארדו, לא נתנה לבתה שם יותר יפה. המחשבות על האם מובילות למחשבות מהירות על הבת ומיד בחזרה לנושאים החביבים על מולי: גברים ותחתוניות. הנאמנות של מולי למאלוי היתה קצרצרה. את הטבעת שקיבלה ממנו העבירה לגארדנר, שנהרג אחר כך בדרום אפריקה.
צפצוף בכייני של רכבת שוב נכנס לתוך מחשבותיה של מולי, צפצוף שמאפשר לה להפליץ בנחת, בידיעה שקול הרכבת יגבר על קולות הגזים שיש לה בבטן. אמה של מולי אמנם כמעט לא קיימת במונולוג הזה של מולי, אבל את גופה ועיניה ירשה ממנה מולי ומאביה ירשה רק את המבטא. וכבר היא עסוקה בבדיקת מעמדה החברתי אל מול נשים אחרות, חושבת שתפסה בעל ששווה להסתכל עליו, בת מוצלחת ומאהב חתיך עם כסף. שינה במיטה אחת עם הבעל יכולה להיות עניין בעייתי, כשלו יש רגליים קרות ולה יש גזים בבטן.
המשפט השישי במונולוג נפתח בהוצאת אוויר (עמוד 821) ומוביל את מולי לזכרון שלה כילדה קטנה, בת עשר, שכבר אז אהבה לרקוד ולבשה קומבניזונים פצפונים. העירות משתלטת על מולי. היא משערת שכבר לא תרדם הלילה והיא נזכרת בחלקים מהסיפור שסיפר לה בלום על בילוייו הליליים, מקווה שלא הסתבך עם הסטודנטים לרפואה. היא מקווה שהם לא גרמו לו להרגיש צעיר מדי ומתוך דבריה אנחנו מבינים שהאירוח של סטיבן לא הפריע למולי והיא התעוררה רק כשבלום נכנס למיטה וביקש ארוחת בוקר.
אני חושבת שהבקשה הזו של בלום לקבל ארוחת בוקר למיטה מעוררת את רגשותיה החמים של מולי אליו. גם כשהיא כאילו מתלוננת על הבקשות שלו היא חושבת על מנהגים שונים שלו, אחרי הכל היא מכירה אותו טוב מכולם ובסופו של דבר היא אוהבת אותו על מנהגיו.
(אלי)
עין אמרה, ש"בניגוד למונולוגים האחרים שבספר המונולוג שבפרק ה-18 או זרם המילים של מולי ממשיך ללא הפרעה חיצונית...".
זה לא רק עניין צורני. עולה הרושם, שמידת הקשר של מולי עם אנשים אחרים מצומצמת ביותר. ייתכן שזה מצבו הקיומי של מהגר, שהוא תלוש הן מהסביבה אליה היגר והן מסביבת ילדותו. אם לא בהכרח נתק פיזי, הרי לפחות נתק ריגשי. אפילו בלום, שהוא כבר דור שני למהגרים, מביע תחושות בדידות, על אף שמעשית, הוא מעורב ללא הרף בסביבת חייו. גם סטיבן, שמייצג את בן המקום ואף רואה עצמו ככזה (אירלנד היא שלי), מביע תחושות בדידות. לעומת אלה, אנו מכירים את אותם מהגרים שפעילותם החברתית היפר-אקטיבית. הם ממהרים להתברג בחברה אליה היגרו ולהיות בה פעילים פוליטית. אך מבין פעלתנותם זו, מבצבצות טענות על קיפוח המהגר, בשל היותו שונה. ייתכן שפעלתנותם החברתית האינטנסיבית, היא נסיון להתגבר על תחושת הזרות. כך או כך, אין די במצב המהגרי כדי להסביר את שטף המילים ללא הפרעה, גם אם הוא תורם לו. ייתכן גם, שללא קשר למצב המהגרי, מולי אדם הממעט בקשרים חברתיים. זה בוודאי מאפשר לדבר ללא הפרעה חיצונית. בחמסה זו, עולה בברור ההתנשאות של מולי. עוצמת ההתנשאות הזו, מספקת הסבר להרבה התנהגויות שקודם קיבלו הסברים אחרים (הדוגמה המרתקת ביותר, הסבר על פי סטיה מינית). ההתנשאות הזו גם יכולה להסביר את שטף המילים ללא הפרעה.ההתנשאות הזו מוציאה את החשק לשוחח עם מולי מעבר להכרח ענייני. גם אם יאמר משהו למולי, סיכוי קלוש שהיא תקשיב לדברים ותנסה להבין מה האומר אומר. על פי מולי, לדברים יש מובן אחד בלבד, והוא המובן המתאים לה לאותו רגע. כך, שדברים שנאמרים על ידי אחרים, אין בהם כדי לעצור את שטף דיבורה/דעתה. התנשאות, נוגדת שיח. וכשאין שיח, או ששותקים, או שמדברים בשטף ללא הפרעה חיצונית. בעצם, זה אותו הדבר. נראה לי שמקורו של שטף הדיבור הוא בתחושת הבדידות ולאו דווקא בהתנשאות. יתכן, אך גם לסטיבן ובלום תחושת בדידות ובכל זאת הם לא מדברים כך. כך שהבדידות לבדה, לא מצדיקה את שטף הדיבור הזה.
תחושות של מהגרים, זרות מול ניכור, אלו נקודות שהספר התייחס אליהן בעבר והן חשובות. נכון
על כלבים ומולים (אפיפנס)
מולי לא אוהבת את השם שלה ואין לה אפילו אמבטיה או , למצער, מקום בו תוכל להפליץ בשקט (עמ' 821), וגם אף פעם לא תזכה להיות פרימדונה (עמ' 820).
פנלופי זכתה לתהילת עולם בהיותה אשתו האהובה של גיבור מיתולוגי שעבר מסע רב עלילות בשובו הביתה, מולי תזכה (אולי) לתהילת עולם בזכות היותה גיבורת מונולוג יוצא דופן בסופו של מסע דל באירועים של אחד, בלום. יפה.
דמיונה של מולי ער וזיכרונותיה תוססים, אבל חייה רחוקים מחיי זוהר, אמצעיה צנועים וגם הקריירה שלה ממוצעת. דווקא על רקע הרגילות-לכאורה הזו, קל יותר לחוש את הנועזות והדרמתיות של המונולוג המיוחד. ואולי כל מה שהיא מספרת בכלל לא קרה? אולי היא רק מפנטזת ברוח הפנטזיות של בעלה? ואולי, לא היו הדברים מעולם
מעולם, לא השכמתי עם שחר לגן
לעבדו בזעת אפיי... וכן הלאה.
וכשמולי אומרת שהיא נהנתה לגרות את הכלב (עמ' 818) , האם הכוונה היא כפשוטה? אתמהההההה :)
ולמה כפתורים באמצע זה לא בצד הנכון? הלו! נשים! איך בדיוק אנחנו אמורים להסתדר עם חנות בצד??
ואהבתי את ההרהורים על נשיותה של החתולה בסוף עמוד 821. כן, אני יודע, הרבה נכתב על הדמיון בין נשים וחתולות, אבל מפיה (וליתר דיוק ממוחה) של מולי זה נשמע אחרת. הכל נשמע אחרת. חי יותר. מעניין יותר.
(אלי) המשך
הנשגב והשפל
לפני מספר עמודים, מולי אמרה על הספרות שבלום מביא לה שזו בדייה. (עין הכחישה זאת). אמנם עובדתית, איש לא מכחיש שספרות מן הסוג שבלום מביא למולי, זו בדייה (הרי אלה לא דוחות מחקר וכד'), אך על פי הקונטקסט בו נאמרו הדברים, הם התפרשו כבוז. הרחבת הביקורת הזו על כלל האמנות, מניבה את הרעיון שאמנות היא בדייה. בין אם במובן שלילי ובין אם כתאור עובדתי גרידא, שיש אפילו מי שיטען שמיטב השיר כזבו, כלומר, אמנם האמנות בדייה, אך זוהי גדולתה ולא קלונה. הטענה של עין שמולי "מדגישה את חשיבות השירה כגבוהה מחשיבותם של פרחים כאמצעי להמחיש אהבה", אינה מסתדרת היטב עם הטענה המרחיבה. אפשר לטעון שמולי לא עיקבית בדבריה ובכך להניח לעניין. אך בכך נפסיד דיון משמעותי ונפגע בעצמנו, כיוון שחוסר עיקביות רעיונית, הוא תופעה מוכרת במציאות חיינו, כולנו לוקים בה ברמה זו או אחרת, למעט אולי יחידי סגולה. כלומר, אנו חיים במציאות שבה החשיבה בלתי עקבית ומן הראוי להתמודד איתה ולהכיר אותה. מצד שני אפשר לומר, מולי מבחינה בין סוגי ביטוי שונים - ספרות זו בדייה, ועל כן ראוייה לבוז, אך לעומת זאת שירה היא אמצעי להמחיש אהבה. מובן כאן, שמדובר בהמחשת אמת ולא בהמחשת כזב ומכאן האפשרות להשוות בין דבריה של מולי על ספרות, לבין דבריה על שירה. על פי גישה זו, אין בכלל חוסר עקביות בגישתה של מולי.
מה מבדיל בין ספרות, מן הסוג שבלום מביא למולי, לעומת שירה, שמאפשר טענה שזו המחשת אמת וזו המחשת כזב? נכון שאין בידינו את רפרטואר הספרים שבלום הביא למולי, אך על סמך מה שקראנו, אפשר להניח שמדובר ברומנים מהסוג המקובל, כלומר "רומנים ראליסטיים" ותהה איכותם אשר תהה. נכון גם, שאיננו יודעים במפורש לאיזה סוג שירה מולי מתכוונת, אך יש לנו סיבות מספיקות להניח שמדובר באריות מאופרות ושירים מסוג זה. לכן השאלה המדוייקת היא מה מבדיל רומנים ראליסטים, מאריות של אופרות? מבלי להכנס לעומק ההבדלים, נראה שבהכללה אפשר לומר שרומנים ראליסטיים מתיימרים להציג תמונת מציאות (ויהה אשר יהה המובן של "תמונת מציאות"), כלומר הם לא מדווחים על מציאות, אלא יוצרים בדייה של מציאות ולכן אנו גם מכנים ספרות זו בשם פיקשן - בדייה. מולי לא מבקרת את הספרות הזו על עצם היותה בדייה של מציאות, אלא על כך שהיא אינה עומדת ביומרתה (על פי זיכרון, "איזו אשה מתנהגת ככה"). לעומת אלה, האופרות והאריות של האופרות, לא מתיימרות להציג תמונה של מציאות, אלא תמונה שהיא נשגבת למציאות זו. נשאלת השאלה, כיצד בוחנים האם אופרה והאריות הקטועות ממנה, עומדות ביומרתן להביא תמונה של מציאות נשגבת? נראה לי, שכדי להניח שהן מצליחות ביומרתן זו, יש גם להניח שהן יוצרות את המציאות הנשגבה הזו. כלומר, האמנות הנשגבת, יוצרת את הנשגב. איזה שטות! אמנם תיתכן עמדה שאומרת שהאמנות היא היוצרת את הנשגב, אך תיתכן גם עמדה סבירה שמכירה בקיום הנשגב ללא תלות באמנות ושהאמנות שואפת אליו. אם כך, אז אמנות היא נעלה יותר, ככל שהיא קרובה יותר אל הנשגב. אם כך, במה נבדלת אמנות מסוג שפחות מתקרב לנשגב, מזו שיותר מתקרבת אליו? ממממ, ברור שאמנות שהמאמץ העיקרי שלה הוא להביא בדיית מציאות, אינה שואפת כלל אל הנשגב, לעומת סוג אמנות שהמאמץ העיקרי שלה הוא להתרומם אל הנשגב. על פי זאת, אמנות ראליסטית, וויתרה על הקריטריון הזה של קירבה אל הנשגב ומן ההיבט הזה, אינה נשגבה. את זאת אנו יכולים לקרא במיניפסטים של האמנים הראליסטים (למשל, קורבה), בדיוק לכך הם התכוונו. הם יצאו חוצץ כנגד האמנות הרומנטית, שהיא התפיסה המובהקת שמבקשת את הנשגב.
ומה אם מולי לא אמרה את מה שעין מייחסת לה? קודם כל, מהכרותנו את מולי, גם אם היא לא אמרה כך, הרי שהיא עשוייה לומר זאת. החשיבה ההיררכית של מולי (ובתוכה, ההתנשאות), מובילה לאפשרות סיווגם של ביטויי אמנות כנעלים ושפלים. כך שגם אם יש טעות, היא לא טעות מהותית. וגם אם לא כך, הרי שדיון בסיווגה של האמנות לנעלה ושפלה, הוא דיון ראוי במסגרת הדיון באמנות של יוליסס, ואם הוא לא מצוי, הרי הדיון הזה לקוי. מה עוד, שפרק זה ממקד את עיננו לעניין החשיבה ההיררכית והדיון בהיררכיות האמנותיות, משליך על הדיון הכללי בהיררכיות. גדול עלי. מה גדול עלייך, מה? אמאלה, אל תצעק עלי. עניין ההיררכיות? הטוב יותר, טוב פחות? ההתנשאות? לא. הדיבור על ספרות, שירה ובדייה. טוב, אז תני את דעתך על עניין ההיררכיות, התנשאות והבחנות בין טוב ורע, בתחום שלא גדול עלייך.
האם תפיסת התנשאות מובנית בחשיבה היררכית? לפחות בפרק זה של יוליסס, לא ניתן להפריד ביניהם.
ללא קשר - להלן לינק לדף של קו4 במייספייס, יש שם ארבע הקלטות, כך שתוכלו להתרשם על מה, פרט ליוליסס, אני משחית את תשומת ליבי. 