| 9/2007
826-829 המשך הברברת (אלי)
שלשה דברים מפתיעים בחמסה זו:
1. מולי יודעת שמי שהתארח אצלם קודם, זהו סטיבן. 827
2. מולי יודעת שבלום קיפץ מעל הגדר. 827
3. אמא של מולי יהודיה. 829
הנקודות האלה מראות לנו, שהמספר או המספרים השונים של יוליסס, לא טורחים לתת לנו מידע שעל פיו נוכל לבנות תמונת משמעות אפקטיבית של הדברים המתרחשים. המחשבה שמחשבותיהן של הדמויות ביוליסס גלויות לנו, מופרכת (זרם התודעה וידידיו). אנו יודעים רק מה שהמספרים האלמונים טורחים לספר ורק מתי שהם טורחים לספר לנו ואין לנו מושג על פי מה הם שוקלים מה לספר לנו. ייתכן שידענו זאת פעם, אך שכחנו. או שהמידע שכה הפתיע אותך, אינו כה משמעותי. לגבי הקיפוץ על הגדר ולגבי סטיבן, בבדיקה נוספת אמנם אין זה מפתיע. בסוף איתקה נאמר שבלום סיפר למולי בפרוטרוט את קורותיו, ושהדגש בסיפורו היה על סטיבן. ייתכן והטעות נובעת משקיעת יתר בדבריה של מולי, שעל פיהם נוצר הרושם המוטעה, שבינה לבין בלום מתקיים נתק תקשורתי. עניין יהדותה של מולי בכל זאת מעניין, אני לא משוכנע ביהדותה. נאמר רק שהיא דומה ליהודי כמו אימא שלה, זה משפט דו משמעי כי ייתכן שכוונתו שגם אימא שלה רק דומה ליהודי והיא לא יהודיה בעצמה. אם כך, על פי משמעות אחת, היא יהודיה. למשל, הוא שופך אור על טענתך שמולי אנטישמית. זה גם נותן הסבר חלקי לשאלה, מדוע מולי התחתנה עם יהודי.
בהיבט כללי מן החמסה -
באחת הפעמים שדנו בהשוואות בין סטיבן לבלום נאמר, שגם סטיבן וגם בלום היו קוראים את יוליסס, אם יצירה זו היתה קיימת בתקופתם. עכשיו אפשר לומר, מולי לעומתם, לא היתה קוראת את יוליסס. בכך מתבהר תפקידו של פרק זה במכלול יוליסס ומתברר גם המכלול הזה. יוליסס עוסק במגוון דעות וגישות אל המציאות. אכן. נדמה לי שכך חשבנו גם לפני הפרק הזה.
הן בלום והן סטיבן מתחבטים בין הדעות והגישות השונות. שואלים מהי העמדה הנכונה לגבי כל עניין ועניין. מולי לא מתחבטת, היא משלבת נחרצות עם הפכפכות (נחרצפכות). השילוב הזה נראה בתחילה מוזר. אך המוזרות הזו, היא רק כי אנו רגילים להתעלם ממה שאנשים אומרים, לא להקשיב להם. אם הם ידידינו ואהובנו, אנו לא עוקבים ממש אחרי טיעוניהם, אנו עסוקים בידידות, האהבה והקבלה (וכמובן, גם תאום כל מיני עניינים פרוזאיים). אם הם אנשים 'סתם', דעותיהם לא מעניינות אותנו. אנו מרוכזים בלהפיק מהם תועלת, אם אפשר, להקטין את נזקם, אם אפשר ואם שני אלה לא עומדים על הפרק, אנו מתעלמים מהם בכלל, הם שקופים לנו. יוליסס מאלץ אותנו לשים לב למה שאנשים אומרים וחושבים. גם ההתחבטות של סטיבן ובלום, נראתה לנו מוזרה בתחילה, אך במהלך שבעה עשר הפרקים, התרגלנו לכך. בשבילנו, יוליסס היה הצגת דמויות מתחבטות. עזרו לנו בכך האיזכורים של האמלט, שאף הוא דמות מתחבטת. כך נפלנו לפרק הזה, שמביא לנו חשיבה מאוד שונה מההתחבטות הזו, את ההפכפחרצת, מבלי שהיתה לנו הכנה ממשית לכך. אחרי שהתרגלנו להפתעות מיוליסס, הופתענו שוב. לא הופתענו ממש מהצורניות של הפרק, ההתגברות על הקפריזיות הצורנית כבר קטנה עלינו. בוודאי שלא הופתענו שמולי היא הדוברת של פרק זה, את זאת ידענו מרכילות שהגיעה לאוזנינו. הופתענו מהייצוג שניתן לצורת מחשבה זו, שלמעשה היא כל כך טריוויאלית, כל כך שגרתית, שהיא שקופה בעיננו, שמובנית בנו ההתעלמות ממנה. והופתענו שיוליסס כבד הראש והמתחבט כל כך, בחר לאקט הסיום שלו, לתת את הבמה דווקא למחשבה תקיפה כל כך, קפריזית כל כך וחסרת כל אחריות ורסן. אני לא יכולה להיות בטוחה באשר לאנשים שאתה מכיר, אבל רוב האנשים שאני מכירה לא מדברים כמו מולי. אולי אלו מחשבותיהם, אך הן לא מבוטאות כלפי חוץ בשצף קצף נמרץ וחסר מיקוד שכזה. כך שאין כאן, בפרק, "כתב האשמה" כנגד ה"לא מקשיבים". רוב האנשים יוצרים איזה שהוא מסך של תבונה והגיון בדבריהם שמונע את כניסת האחר לרצף המחשבות האינטימיות שלהם. אם נחדד את מה שאת אומרת, אז רוב האנשים מסתירים את מחשבותיהם. כיוון שכך, אין למה להקשיב, כי הדברים לא נאמרים. כך גם, אין לנו מספיק מושג על המחשבות השונות, שיאפשר דיון בהן.
אם לנסות ולהביא עוד אפשרות, הרי שג'ויס מציע לנו בפרק הזה דווקא להיכנס פנימה אל עצמנו ואל אוקיינוס המחשבות שלנו ואולי להגיד שכל מחשבה לגיטימית, בדיוק כמו התלבטות והתחבטות, בדיוק כמו מגוון דעות ושהאדם, "כל אדם" מורכב מכל האפשרויות האלו, מביא לידי ביטוי כל פעם אפשרות אחרת ובמינונים שונים. אקח את הרעיון שלך צעד אחד נוסף, מולי, כמו סטיבן וכמו בלום, נמצאים בכל אחד מאיתנו. כן. אם כך, אז על אף שבני אדם מסתירים את מחשבותיהם האינטימיות, בכל זאת אנו יכולים להכיר אותן. לצורך כך, אנו יכולים להקשיב למחשבותיהם של מולי, סטיבן ובלום, הנמצאות בתוכנו. טוב נו, לא את פרטי מחשבותיהם האינטימיות, אבל את דרך מחשבתם ודי בכך כדי להניח את האופן שבו מחשבה זו תתייחס לפרטים אינטימיים שונים. זו הנחה סבירה גם אם לא חד משמעית. אני חושבת שצורת החשיבה של כל "תוצרי" התרבות המערבית דומה והשוני מתבטא בניואנסים או ב"כמות" שיש בנו מסטיבן, בלום או מולי. לא נוכל כמובן להכליל זאת על שבט כלשהו באמזונס או על נזיר בטיבט. מבחינה זאת גם השימוש שלנו במושג "כל אדם" צריך להיות זהיר מעט. את נוגעת בעניין טווח החלות של ההנחה וזה עניין חשוב. כיוון שדרכי החשיבה שאנו עוסקים בהם הם של מולי, סטיבן ובלום, הייתי אפילו נזהר ממך ומצמצם את טווח חלות ההנחה הזו, רק למי שקרא את יוליסס והבין את את מולי, סטיבן ובלום כמייצגים דרכי חשיבה שונות. כל נסיון להרחיב את החלות מעבר לכך, דורש מחקר מקיף יותר.
בעולם הבא (קוראת)
יהיה טוב. כן, יש תקווה כזאת בליבה של מולי.
"כל יום נופל עלי משהו חדש...אולי בקבר תהיה לי לפחות קצת מנוחה" (826). תהיה מנוחה.
"איזה עצבים אני מקווה שבעולם הבא מכינים לנו משהו קצת יותר מוצלח" (829). כי בעולם הזה החיים נראים די בזבל.
כל העבודה השחורה בבית נופלת על מולי (826), הוא מביא חברים להתארח ועוד את הבן של סיימון דדאלוס (826), הוא לא נורמלי (826), "והמיטה הישנה המחורבנת הזאת גם כן מצלצלת כמו תזמורת שדים" (827).
מולי מרגישה מטמטמת שהאמינה לכל הקשקושים שלו על ריבונות לאומית וגאולת אדמות (829), כמו גם לברבורים שלו על דת ועל רדיפות (829).
והכי גרוע להסתכל עליו כשהוא ישן, החקיין.
"תראי איך שהוא ישן עם הראש בצד של הרגליים איך הוא יכול ועוד בלי כר מזל שהוא לא בועט אחרת הוא עוד היה מוציא לי את כל השיניים נושם עם היד על האף כמו האל ההודי הזה שהוא לקח אותי פעם לראות" (829).
"כמו שהוא תמיד מחקה כל אחד" (829).
מישהו אמר אהבה? יאללה, שיהיה. J
זו אהבה פולנית יוקדת. אני יודעת שזה לא ממש רלוונטי בעיניך אם מולי אוהבת את בעלה או לא, או לא חשוב להבנת הפרק והספר. גם אם זה רלוונטי וגם אם זה חשוב להבנת הפרק, יוליסס לא מספק לנו די מידע אמין שעל פיו נוכל לקבוע אם מולי אוהבת את בלום, או לא. כך שבלית ברירה, נבין את הפרק ללא מסקנה בנושא זה. אני עדיין אופטימית... זה ממש חשוב לך? כזה, אישי כזה? זה מין סוג של אינטרסנטיות, סליחה על הביטוי? בטח אישי. אהבה הוא אחד הדרייבים הכי חזקים שיש לבני האדם אז אני סקרנית לגביה. זו שאלה ביוליסס: מה מפעיל את הגיבורים? על פי דברייך, לא אהבה היא הדרייב שמניע את הגיבורים. אתה טוען בתוקף שנושא האהבה לא קיים בכלל ביוליסס ואולי זה נכון, אז נשארנו עם השאלה מהו הדרייב של הגיבורים? רגשות כלשהם? או משהו אחר?
מצד אחד, גלויים לנו דבריה של מולי בפרק זה ובהם ביטויי עוינות כלפי בלום. מצד שני, בסוף הפרק הקודם מתוארת לנו סיטואציה שבה בלום ומולי באותה מיטה, בלום מנשק אותה בתחת, שניהם מנהלים שיחה שבה מולי מתעניינת במה שעבר עליו במשך הזמן שלא היו יחד ובלום מספר על כך לה בפרוטרוט. האם לא די באלה כדי להעיד שעל אף העוינות, יש ביניהם גם קירבה? מה בפרק זה גרם, להעלמותה של נכונותנו להבין ולקבל את הרב-משמעות? תשובה: החשיבה החד-משמעית של מולי. אפשרי ומטריד. כי אם ג'ויס טרח כל כך בנושא הרב משמעות, מה גרם לו להחזיר אותנו, דווקא בפרק האחרון, לחד משמעות? מה גרם לג'ויס, זה כמו לשאול, מה המניעים שלו, מה האינטרסים שלו, והם יושבים על הנחה שהם ניתנים לפיענוח. הפסיכולוגיזם מתיימר לפענח דברים שכאלה. אנחנו יכולים להסתפק בשאלה בנאלית יותר, אך לדעתי, הרבה יותר מעניינת, כי היא אומרת לנו משהו על עצמנו, מה אנו מבינים מכך? אין לי מושג, אבל אני בטוחה שתשמח להסביר לי :)  הגזמת! שאני אסביר לך מה את מבינה? למה מה קרה?
הנה דרך אפשרית להבין את זה: ביוליסס שיחקנו בחשיבה הרב-משמעית באמצעות בלום וסטיבן, אבל המשחק הסתיים, מוצה. על פי זאת, הפרק המסיים מחזיר אותנו, באמצעות מולי, למציאות שבה נהוגה חשיבה חד-משמעית ומכאן שגם הפכפכת. זה כמו ניתוח שהסתיים, ועתה אנו בשלב השיקום שמכין אותנו לשיבה לחיי השגרה. רעיון מעניין. אפשרות נוספת הפוכה לזו: עד כה עסקנו בחשיבה הרב-משמעית, למדנו להכיר אותה, עד כמה שהיא ניתנת להכרה. מי שעבר את הדרך עד כאן, ומתכוון לסגור את הספר ובכך גם לברוח מן החשיבה הרב-משמעית, אל החד-משמעית, הרי לו הזדמנות לתהות על טיבה של חשיבה זו, שכל כך מפתה אותו לחזור אליה.
מולי והשפד"ן (אפיפנס)
חייכתי כשמולי חשפה את שורשיה הפולניים בעמוד 826: "אולי בקבר תהיה לי לפחות קצת מנוחה". האמת שלא נראה שמולי רוצה לנוח, נראה שדווקא נוח לה מאוד כל הסער והפרץ הזה סביבה, אבל בפולניה תמיד טוב לסתום את הפה לשטן, ולהתלונן מראש כדי שחס וחלילה לא יחשוב לו, הנבל, שטוב לנו יותר מדי, ויבוא להשבית את השמחה.
עם הקוס המגולח בעמוד 827 עוד הסתדרתי איכשהו, אבל המחזור המקדים של מולי עייף אותי. כמה אפשר. כאילו לא הספיק לנו כל גודש הנשיות הזה, מצטרפת לה לסימפוניה גם שלולית הדם. מכירת חיסול קבועה פעם בחודש - וג'ויס מחסל אותי בקביעות פעם בחמסה. גם כך, בלי הנידה, יש לי יותר מדי ממולי במונולוג הזה, ונדמה שג'ויס לא חוסך מאיתנו דבר. מגייס את כל התותחים הפסיכולוגיים והפיזיים לענותנו, ולהפציץ אותנו ללא הפוגה במולי, מולי, מולי.
ועוד לא הזכרתי את ההשתנה הקולנית בסיר, עם הבועות המסמנות הרבה כסף, ולא הזכרתי את המעבר במיצרי הגיברלטר של היציאות הכבדות והריחניות של הגברת זמרת עם צנרת, וגם לא הזכרתי את המעידות של השתן הבורח המבדח כל אורח.
ליד המולי הזאת, השפד"ן נראה (וכנראה גם מריח) כמו גן נרקיסים פורח. אני מסכימה שיש בחמסה הזאת תיאורים לא מעטים שגם עבורי היו מיותרים. אולי באמת כי אנחנו לא רגילים להיות שותפים למחשבותיו האינטימיות של אדם אחר.
וממה נגעל מכון השפכים המהלך הזה? מבודהה שישן הפוך עם כפות רגליים מרובעות גדולות התקועות בתוך הפה של אשתו. איזה דבר מסריח לעזאזל (עמ' 829). לך תבין מולים.
ועוד נקודונת קטנטונת בסוף עמוד 829 - אפילו כשמולי שופכת מררתה על בעלה שישן חזק, כי בטח בילה לו באיזה מקום מפוקפק, ואפילו שהיא משוכנעת שהקזנובה דה-לה-טרנטה שלה היה צריך לשלם בעד זה, כי אין אף אחת שתיתן לו בחינם – אפילו אז, היא סומכת על הטעם שלו ועל חושיו המסחריים, וקובעת בביטחון כי הנפקנית הייתה שווה את הכסף שהושקע בה.
אחחח, איזו הערצה! איזה אמון! זו אהבה פולנית יוקדת.
מעניין שגם אתה וגם קוראת נזקקים לשפה עקיפה ומרמזת לעניין זה. הולך ומסתבר שהעדרם של גנים פולניים פוגם ביכולתי להבין את הראש של מולי :) כיוון שגם ממולי נעדרים גנים פולניים, אז או שיכולתך להבין את מולי אינה פגומה כל כך, או שהגורם לכך אינו הגנים, או שאלה שאין להם גנים פולניים, לא מבינים זה את זה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
