בחמסה זו למדתי שמולי מתייעצת בקלפים באשר לנושאים שונים "זה היה הוא בקלפים שפתחתי היום בבוקר" (832), שהיא לא פוסלת את האפשרות לנהל רומן עם סטיבן ושעוברות לה מחשבות לנעול את בלום במרתף. "אני אסגור אותו במרתף של הפחם שיישן לו יחד עם הג'וקים" (831).
וזה כמובן המשפט הכי מצחיק בחמסה: "מישהו אינטליגנטי שאפשר לדבר אתו על עצמך לא רק לשמוע אותו כל הזמן" (833).:)) כמובן
וציטוט ישן מדברי בלום:
"השאלה הנצחית של חיי הנישואים, אין צורך לומר, צצה ועלתה מחדש. האם אהבה אמיתית, במקרה שעוד גבר מעורב בעניין, יכולה להתקיים בין בני הזוג?" (700). חומר למחשבה. יש כאן כמה עניינים להתעכב עליהם: בלום לא שואל האם אחד מבני הזוג אוהב את זולתו, אלא שואל על משהו שמתקיים בין הגבר לאשה. בלום לא שואל על אהבה, אלא על אהבה אמיתית. כנראה שעל אהבה, ללא תואר חמור כל כך, אין לו ספקות שהיא יכולה להתקיים בין בני זוג, גם במקרה שעוד גבר מעורב בעניין. על האהבה האמיתית, בלום אומר שהיא שאלה נצחית, כלומר, לנצח היא נותרת ללא תשובה. בלום לא אומר זאת על יחסים זוגיים שלא מעורב בהם גבר נוסף. האם זה אומר שבמצב כזה אפשרי שאהבה אמיתית תתקיים? בלום לא אומר דבר על המצב הסמטרי, שעוד אשה מעורבת בעניין. האם זה אומר שבמצב כזה אהבה אמיתית אפשרית? אנו קוראים כרגע פרק שבו מולי מדברת, מה יכולה להיות עמדתה של מולי לגבי השאלה שבלום מעלה?
אמנם יוליסס אינו רומן, אך שאלת האהבה עולה ואפילו מוזכרת כ"שאלה נצחית". אני מבינה שבלום עסוק בנושא במיוחד לנוכח הרומנים של מולי. אני חושבת שהוא מדבר על "אהבה אמיתית" לא כפי שהצעת, אלא כרגש משמעותי יותר מ"חיבה", "כבוד", "הערכה" או כאלו שיש בין בני זוג נשואים.
עד כה מולי לא הזכירה כלל את המילה אהבה, (או שאני לא שמתי לב) וזה אומר דרשני. "במדריד עתיקת השנים נשים טפשות חושבות שאהבה זה אנחות...". מעניין מה יש לה להגיד על נשים חכמות ואהבה.
ומה אומר לך הצורך של מולי בזיונים מהצד כל הזמן? אני חושב שהיא מסוג האנשים שמגדירים את עצמם דרך עיני זולתם, כשהיא אומרת בעמוד 832 אני מוצאת חן בעיני כולם היא חושפת את הצורך שלה למצוא חן בעיני כולם כדי שתוכל למצוא קצת חן גם בעיני עצמה (שילוב של רגשי נחיתות ורגשות אשם) אני מסכימה עם האפשרות הזאת. ממממ, זה קשור לנחרצפכות? לא חושבת. חייב להיות קשר (סימן קריאה). לא חייב. קשור לצורך שלה באהבה (סימן קריאה).
ומה באשר לצורך של בלום "לספק" לה כאלו? כאילו להיות שותף לזיונים של מולי, על אף שהם לא מזדינים בפועל? לקבל אותה כפי שהיא? פרוורסיה? קצת פרברסיה, כפי שאלי אומר, קצת רצון לכפר על הידים השמאליות שלו, על הקריירה הדפוקה שלו, על חוסר היכולת לספק אותה ועל אי שביעות הרצון העצומה שלה ממנו. וגם להבטיח שהיא לא תעזוב אותו, כי אין מישהו שיהיה טוב ממנו בלעצום עיניים ואף לסייע למעלליה ומשוגותיה. אני חושבת שאולי זה מתקשר לנושא השליטה שטרם דנו בו בהרחבה.
***
הנה משהו לשים אליו לב.
על ההבדלים שבין הקוראים את יוליסס וגם על הדומה:
באיזה מצב מעלים תהיות שבסופן סימני שאלה, מול מצבים שבהם מציגים רעיון חד משמעי, חותך ונחרץ או תיאוריה שלדעת המעלה אותה, אין להתווכח איתה. . למחשבה החד משמעית, קשה להתמודד עם מחשבות אחרות. במקרה הטוב (לא זה של מולי), היא סובלנית כלפיהן ומתווכחת איתן. המחשבה הרב-משמעית, כלל לא מתווכחת, היא מכירה ומבינה את העמדות השונות, כולל את החד-משמעיות. אהה. כך שהתהיות שבסופן סימני שאלה, באות מן החשיבה הרב-משמעית. (בכל המשפטים האלה מובלעים סימני שאלה סמויים מעין). אהה. כיוון שארבעתנו לפעמים שואלים שאלות ולפעמים אומרים דברים, אי אפשר על סמך זאת לבסס הבדל ביננו, על אף שמובן מאליו שיש הבדלים ביננו. (כאן אין סימן שאלה סמוי). אהה. אני חושב שרב משמעות וחד משמעות קיימת בכל יצירה ספרותית טובה. אני לא מתרשם שזו שאלה ייחודית ליוליסס. אנחנו קוראים, הקריאה לעיתים נופלת בדיוק על עצב השיכנוע שלנו שאופן שמעצב אותנו סביב החוויה כאילו היא אמת לאמיתה (או אפילו חזקה מהאמת הפיסית הצנועה). לעיתים קורה בדיוק להיפך, ולעיתים אנו קוראים משהו שמעורר שאלות רגשות ושאלות מנוגדות.
אני לא מרגיש שיוליסס תורם לי משהו מיוחד בכיוון הזה. אולי הדמויות מדויקות מדי (אולי המילה מדויקות לא נכונה, אולי המילה מפורטות תתאים יותר), מכדי שאוכל באמת להזדהות עם מישהי מהן ולהיסחף אחרי מחשבותיה לכאן או לכאן או לכאן. אני בדרך כלל מזדהה עמוקות עם דמות כשהיא מסמלת משהו באחוזים ניכרים ממנה, כלומר שנותר ממנה מספיק מקום לדימיון. ביוליסס אין כמעט מקום לדימיונו של הקורא. גמני לא מזדהה עם אף אחת מהדמויות ועדיין מוצאת בעצמי כל אחת מהן במינונים שונים ובזמנים שונים. הדמויות ביוליסס לא מעוררות הזדהות, כי הן לא דימוי של בני אדם ממשיים. אין בני אדם כמו בלום, אין בני אדם כמו סטיבן ואין בני אדם כמו מולי. נראה לי שהדמויות ביוליסס הן יותר דומות לדמויות ב"כל אדם", שם כל דמות מייצגת תכונה מושג. אז כאן, זה לא שכל דמות מייצגת תכונה, היא מייצגת משהו אחר, אך בכל אופן, היא מייצגת דבר מה מושגי. גם קריקטורות משתמשות בגישה דומה. גישה כזו, לא מאפשרת להזדהות עם הדמויות. אם מה שביקשת בקריאת יוליסס זה דמות להזדהות איתה, ביזבזת שמונה חודשים מחייך.
ואם התחלתי קצת בביקורת על יוליסס, אז באופן מדהים למדי אני מוצא שהספר הזה שיטחי, כלומר הוא נוגע בהמון המון נושאים, אולי יותר מכל ספר אחר שקראתי, מתאר תמונות בודדות בדיוק רב (ואולי מרוב פרטים היער הולך לי לאיבוד לעיתים קרובות מדי) אבל (ואולי לכן) הוא מרפרף, כמעט אין התפתחות בשום תחום, הוא מרהיב, מתגרה, הוא אתגר אינטלקטואלי, סנסציוני למדי (במונחים של שנת 1920) ולעיתים אפילו מהנה - אבל כשאני משווה לספר כמו החיוך האטרוסקי, שמטפל רק בשני נושאים (יחסי סבא-נכד והבדלי תרבות בין-דוריים) על פני 300 עמודים, אז ברור שהחיוך האטרוסקי מעמיק יותר מיוליסס. ההערה הזו שלך מחזירה אותנו אל נושא הרב-משמעות. כאן הסופר שוטח בפנינו את כל המצאי ומשאיר אותנו לעצמנו. המיוחדות היא דווקא אי הבעת הדיעה של הסופר על שום נושא. מבחינה זו, (גם מבחינה זו, צריך לומר), אין כל דמיון לתנ"ך כי בתנ"ך יש אמירות חד-משמעיות ונחרצות. כאן שורש הדימיון - שניהם ספרים/אפוסים מקיפים מאוד והרושם הנותר מקריאתם הוא של טקסט מחנך. השוני - התנך נחרץ בחינוך שהוא נותן, האדם לומד ממצוות אלוהיו ונביאיו שהן חד משמעיות, ולעומתו הטקסט היוליססי נחרץ באי נחרצותו, האדם לומד מרב השממעות שנמצאת תמיד בשורש התמודדות שלו עם עצמו, כלומר מהתמודדותו עם האופניות הבלתי נמנעת של הנראה לעין ועם חתימת הניגודים של הנסתר מהעין - דברים והיפוכם. אגב, גם בתנ"ך יש רב-משמעות, אלא שמחנכינו מדלגים עליה. למשל, בספר בראשית שני סיפורי בריאה שונים. מלמדים אותנו רק אחד מהם. יש גירסאות שונות לסיפורים (יש אומרים 4 גירסאות שונות שהסתובבו כסיפורים שבעל פה ונכנסו כולן, בצורה זו או אחרת לתנ"ך הכתוב), אבל המשמעות והמסר אחיד. (ואני מסייגת קביעה זו כי איני יודעת מספיק על הנושא. אז בלי סימן קריאה. מה יש לדעת בנושא חוץ מלדעת עברית?).
ויחד עם זאת אני מכיר בדימיון מסוים של יוליסס לספר מפורסם אחר - ספר התנ"ך, ואני מכיר ביומרה המטופשת למדי בטענה שהתנ"ך הוא ספר שיטחי. יש משהו בטענה שלך שיוליסס זו יצירה שטחית. זה קשור לטענתך מלמעלה שהדמויות מפורטות, אין נסתר, הכל על פני השטח = שטוח (ואני לא אשוב על הטענה המטופשת שלי, שאין פסיכולוגיה ביוליסס). כך גם כל הדברים שיוליסס מתעסק בהם, הכל על השולחן = שטוח. הבעייה שלנו הקוראים היא, למצא את הידים והרגלים המפוזרות ללא כל סדר בין הערב רב של הדברים שמתגוללים על השולחן. אז נכון שזה מצריך מאיתנו מאמצים למצא את הידיים והרגליים, אך לא כי הם לא גלויים. אלה לא מאמצי חפירה לעומק. הם לא גילוי של רבדים הנחבאים בעומק.
מולי וסטיבן (אפיפנס)
חמסה שמתחילה בקיטורים בצרורות על בלום ("עוד מעט יעיפו אותו גם מהפרימאן", "עושה את עצמו עוזר לסבלים", "שעה נהדרת לחזור הביתה" – עמוד 830). מולי כבר לא יכולה יותר ומוכנה להתעמת "אני כבר אוציא ממנו את ההרגל הזה". אבל, כרגיל, נחישותה לא מחזיקה מעמד יותר מעמוד אחד, ובעמוד 831 היא כבר מגוננת עליו "אבל הבעל שלי לא ייפול להם שוב לידיים, עד כמה שזה תלוי בי".
בעמוד 832 הזרקור כבר פונה שוב לנושא החביב עליה "אני מוצאת חן בעיניי כולם". היא מתחילה לפנטז על סטיבן הצעיר, מוכיחה לנו עד כמה בלום מכיר אותה ועד כמה מוחותיהם מאותתים בהרמוניה זה לזה, והיא מתחילה להגשים את תכניתו להחליף את מולי ובוילאן במולי וסטיבן. לפחות עד הגבר הבאבאתור. בכל מקרה היא לא מבוגרת מדי בשבילו. מקסימום עשר שנים הבדל, ואם תצטלם עם בגדים שלא יוצאים מהאופנה היא תיראה צעירה.
ומעניין שמולי, על אף ולמרות קיטוריה הרבים, מחבבת את הגברים שעברו דרכה., מכל אחד מהם נשארו לה, בין שלל התלונות והטרוניות, גם כמה זיכרונות נעימים ומפויסים. מסיימון דדאלוס נשאר לה קולו, שר לה סרנאדות, או שר בקונצרט בקול אדיר ומציף אותה כמו מקלחת נעימה. מדוע שלא תחבב אותם אם הם העניקו לה ערך עצמי והנאה?
ולרגע קצרצר וכואב מבזיק רודי. "11 שנים עברו כן הוא היה עכשיו בן 11" (עמ' 832). אבל בשביל מה זה טוב להתאבל, מתאוששת מיד מולי (או שלא) ומטאטאת את הכאב מתחת לשטיח הזיכרון המתוק – זיכרון יופיו של סטיבן דדאלוס הצעיר. כמו הלורד הקטן מפונטלרוי הוא נראה אז, עם תלתלים כמו של נסיך. יש כאן תמונה על תמונה. זו של רודי נטמעת בזו של סטיבן. האם יש לזה סיבה נראית לעין? נגיד אסוציאציה, זה מספיק סיבתי? כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
