כל הזבל שמולי שפכה במהלך הפרק, מסתכם לרגע שבו מולי אמרה, כן, להצעת הנישואין של בלום, שגם היום, מבעד לשש עשרה שנות חיי זוגיות, שהחוויה שהם השאירו במולי היא בעיקר של זבל מדכא, רגע זה נזכר כחוויה מינית שמסעירה אותה עד לרגע זה, יותר מכל. יותר מאלוהים, יותר מהשקיעות בגיברלטר ויותר מכל הבוילאנים.
אם תרצו, מאז הם חיים באושר ועושר עד היום הזה. בדיוק אותו אושר ועושר שהם חיו עד אז.
תם ונשלם!
בינתיים זה מובן לי דביק, רומנטיקה שמרנית, במובן הכי רע שיכל להיות. אבל צריך עוד לחשוב על זה.
במחשבה שנייה, הנחרצפכות מונעת מאיתנו לראות בסיום של יוליסס היצירה, את סופם של הדברים עליהם מדברת היצירה. היצירה יוליסס, אומנם נסתימה ללא ספק, אך אין ביצירה מה שימנע מן הקורא לדמיין, איך מספר מילים אחרי הסיום הזה, מולי הופכת את דעתה. מולי יכולה להמשיך במונולוג הזה שלה לנצח ובכל רגע, עמדתה כלפי הדברים תתהפך...בנחרצות כמובן. מבחינה זו, סיום יוליסס הוא סיום שרירותי, כפוי מבחוץ ולא סיום "טבעי" של עלילה. לראות בסיום הזה, סוף עלילה, סוף סיפור לכל דבר, זו בחירתו של הקורא. היצירה עצמה, לא נותנת נימוקים מספקים לראות זאת כך, אך היא גם לא מספקת נימוקים מספקים לפסול זאת. באופן זה, ורק בעזרת מיקרוסקופ פרשני, הפרק המסיים של יוליסס שהוקדש לחד-משמעיות הנחרצת וההפכפכת, מסתיים בסופו של דבר בעמדה רב-משמעית. אהא. מחשבותיך נשמעות מעניינות והגיוניות באופן חד משמעי בהחלט. טוב נו, באמת צריך להתייחס לאפשרות של רב-משמעיות, חד-משמעית ונחרצת. אף אחד כבר לא באמת חושב בצורה חד משמעית, בטח לא מאז שהעולם הסתבך כל כך החל מאי שם בסוף שנות הארבעים. אם מבינים שאין סתירה בין חד-משמעיות והפכפכות, אז אנשים ממשיכים לחשוב בחד-משמעיות עד היום.
אני חושב שהאנשים האחרונים שחשבו מחשבות חד משמעיות נגוזו במאה התשע עשרה, מקסימום תחילת המאה העשרים. זה כמובן לא לגמרי נכון - פרופ' לייבוביץ למשל זכור לי כאדם נחרץ באופן יוצא דופן. אבל מעטות הדוגמאות הדומות, לא יצא לי ללמוד את מחשבתו של לייבוביץ', אך בעקבות התובנות שהגעתי אליהן כאן, ביוליסס, לא אתפלא אם ייתגלה שהנחרצות של לייבוביץ' רווייה בנחרצפכות.
אני חושב שפוסט-אמו ורב משמעותיות הן כמעט מילים נרדפות. לייבוביץ כנראה היה מגדולי הפילוסופים הטרום פוסט-משהואים, וללא ספק האחרון שבהם. אם אתה מתכוון לפוסט-מודרניזם, אז מהיכרותי עם הנושא, הפוסטמודרניזם מדבר הרבה פעמים על עולם רב-משמעי, אולם אין כל משנה פוסטמודרנית סדורה ועקבית, כך שהפוסמודרניזם עצמו הוא נחרצפך. מחשבתו של לייבוביץ' מחזיקה בהרבה אלמנטים שמופיעים גם במחשבה הפוסמודרנית, כמו למשל, אקטואליזם וקידוש הצורה/פני-הדברים, וכפירה בתוכן ובמהות. מה שאצל לייבוביץ/ לא מסתדר עם פוסטמודרניזם, זה קידוש האינדיבידואליזם והרלטיוויזם של הפוסט. לייבוביץ' הוא אוניברסליסט קנאי. אוניברסליזם בחסות האל האחד והיחיד והנורא. כמובן, כל אלה תחת הסייג שלא למדתי את מחשבתו.
אני רוצה רגע להתייחס לכותרת שנתת לפוסט שלך ורק להגיד שאם אין לי זהו שאני אוהב, אוהב אני את זהו שיש. (לא זוכרת את הציטוט המדויק). משפט בעייתי. נתחיל מהסמנטיקה - השימוש הראשון ב'אוהב', לא זהה לשני. חוץ מזה, הראשון מוגדר כאפשרות רצוייה, אך לא קיימת ומכאן שהשני, הקיים, פחות רצוי. על מה מסתמכת ההכרה באפשרות הראשונה, שמוגדרת כלא קיימת? האהבה האפשרית על פי המשפט הזה, היא אהבה שמראש מוטל בה דופי. זה אמנם לא נאמר, אך עולה בין המילים הטענה שמעצם זה שהיא אפשרית, היא לקוייה, לפחות ביחס לזו שלא קיימת. בקיצור, מתכונת לדיכאון. לדעתי המשפט משקף את הבחירה (בחירה?) של מולי בבלום. לא הבנתי שמדובר בציטוט ממולי, טעיתי לחשוב שאת מביאה זאת "מבחוץ", להבהיר דבר מה ביוליסס.
מילים: נתן אלתרמן שר: רן אלירן -
אם אין לי זה מה שאני אוהב
אני אוהב את מה שיש
זה קצת לא נוח כך בלב
אך מה יועיל אם אתעקש
כל מה שאין לי מעולם לא בא לי
ומה שיש לי הלוואי ולא היה לי
כן כל מה שאין זה מלא חן
אוי אבל אין
אני מקווה בשביל אלתרמן שמדובר בפרודיה.
האם כשאתם אומרים "רב-משמעות" אתם מתכוונים לכך שכל האפשרויות פתוחות? כי נדמה לי שזה מה שמולי מנסה להגיד. רב משמעות פרושה שלאותו עניין יכולה להיות יותר ממשמעות אחת בו-בזמן והמשמעויות השונות לא מתיישבות זו עם זו. היכולת לראות בו-בזמן יותר מאפשרות אחת, היא התחלה של תפיסה רב-משמעית, אך היא לא בהכרח יכולת להכיר באפשרות קיומן של משמעויות שונות לאותו עניין.
תם ונשלם (אפיפנס)
שלושה פרקים ביוליסס מסתיימים בסקירה שמית מפורטת של אנשים ומקומות.
סיום פרק הסלעים הנודדים המתאר שם אחר שם ולאורך כמה עמודים את תושבי דבלין המתבוננים במרכבת המשנה למלך.
סיום פרק הקיקלופים המתאר את רעש האדמה העז של שנת 1534 ומפרט את האנשים שעסקו בפעולות ההצלה ותוך כדי כך מספר את סיפורו של בלום הניצל מזעמו של האזרח ברגע האחרון ממש במרכבתו של מרטין קאנינגהם,
וסיום הפרק הנוכחי, פנלופי, שבו מולי שומעת את הצעת הנישואין של בלום. הוא – ליבו פועם כמטורף והיא - מעבירה בעיני רוחה את כל הגברים שפגשה ואת אלה שלא פגשה ומסיימת במחשבה, כמעט באנחה, טוב שיהיה כבר הוא. הסיום כפי שאתה מביא, לא מסתדר עם תרומתה היזומה במודע והנלהבת של מולי, לפעימות ליבו של בלום ועם מילותיה הנחרצות והחד-משמעיות בסיום, "... וכן אמרתי כן אני רוצה כן." בחייך. ממתי המילה רוצה היא חד משמעית כל כך?!
ראה למשל פרפרזונת על דן אלמגור -
כשאת אומרת כן, למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת כן?
האם הכן הוא כן - ובאמת
אולי הוא רק אולי לא, אך כן כעת..
וכן הלאה וכן הלאה להמשיך עם כנלא נוכלה..
ובכלל - אם יש נחרצפחות, על אחת כמה וכמה שיש גם כנלוֹחוּת על כל צעד ושעל. מקובל עלי ובדיוק בשל כך, האפרוריות הפשרנית, גוררת רגליים והמוותרת, של "טוב שיהיה כבר הוא", לא מסתדרת עם ה"... וכן אמרתי כן אני רוצה כן." אם המאנייה, שבהגדרה מאנייה דיפרסייה, מתייחסת למצב של סערת נפש, אז מולי, לאורך כל הפרק, על הנחרצפכות שבה, היא מאנית. הפרשנות של "טוב שיהיה כבר הוא", יש בה יסוד פאסיבי, נכנע, אולי זה מבטא את המונח 'דיפרסיה', שבמאני-דפרסיביות. אך אני לא רואה לכך עדויות בטקסט, בוודאי שלא בהקשר שאתה מתייחס, שבו מולי כולה יוזמה ועזוז התקפי, כיבושי. אולי, זה שהיא אומרת את כל הדברים האלה במיטה, בין שינה לערות ושאין להם שום אפקט בעולם הממשי, מבטא את הרעיון הזה. אבל זו טענה קלושה.
ההבחנה בדבר רשימות האנשים ומקומות בסיומם של שלשה פרקים אלה, מעניינת. מה משמעותה?המשותף הוא אירועים רבי משמעות. במקום אחד בלום כמעט נסקל למוות בידי האזרח. במקום אחר מולי אומרת כן, הגידי לנו כן, אנו רוצים להתחתן, אם תגידי כן או לא נתחתן בין כה וכה
עברתי על העניין הזה שוב, וזה נראה לי כך, "... עשיתי לו טוב כמה שיכלתי להביא אותו לזה שעד שהוא יבקש ממני להגיד כן לא עניתי תיכף..." כאן באה הרשימה שעכשיו היא נראית לי כמבטאת את אוסף הפרטים שמשמשים אותה כדי לשקול את הצעת הנישואין. היא בוחנת את ההצעה על סמך נסיון העבר שלה ומחליטה "...טוב, שיהיה כבר הוא...", משהחליטה היא פועלת "... וחיבקתי קודם כן ומשכתי אלי שירגיש את השדיים שלי כל הבושם כן..." וגומר
בריאה (קוראת)
אלוהים הוא בורא מושלם, אבל בני האדם אינם אלוהים ולכן הבריאה שלהם לוקה בחסר ואינה מושלמת.
"וכל אלה שאומרים שאין אלוהים כל הלימודים שלהם לא שווים יריקה בעיני נראה אותם הולכים ובוראים משהו" (840).
דווקא ברגעי הסיום מתגלה במולי ניצוץ פילוסופי משהו. החיים אינם מושלמים ועל כן יש להפיק את המקסימום מהם.
"מין תערובת אנחנו של דבש עם עוקץ" (839), ויש בנו מהכל. אז אפשר לפנטז על עולם מושלם, אני חושב שאפחלו לפנטז אי אפשר על עולם מושלם כי כשנגרד מעט את הקליפה של הפנטזיה, מיד נבחין שגם הפנטזיה אינה מושלמת. נראה לי, שאתה מחבל במושג הפנטזיה. או במילים שלך, לא מפנטז, אלא מגרד. אבל המציאות היא פשרה וכך גם הבחירה להינשא לפולדי.
"הוצאתי ממנו הצעת נישואין" (840)
"הוא מצא חן בעיני כי ראיתי שהוא הבין או הרגיש מה זה אישה וידעתי שתמיד אני אוכל לעשות איתו מה שאני רוצה ועשיתי לו טוב כמה שיכולתי" (840)
"וחשבתי טוב שיהיה כבר הוא" (841).
כי כמו שאמר בזמנו פולדי: "כולן אותו דבר, כשנכבה האור, כל חתול הוא שחור" (424). עולה מזה, שפולדי ומולי חושבים דומה. עולה מזה שבאותה מידה יכלו להתחתן עם בני זוג אחרים.
וכשמסתכלים כך על החיים, "השמש זורחת לכבודך" (840).
הו, כן. ואז היא שוקעת לכבודך.
מעניין שברגע הסיום של יוליסס, את דווקא מתייחסת לבריאה.
אני חושבת שעניין הבריאה מצטרף לנושא המשמעויות שאנחנו נותנים למה שקורה בחיים שלנו. השורה התחתונה של כל הברברת של מולי היא שהחיים הם פשרה ושרצוי לשחק הכי טוב שאפשר עם הקלפים שניתנו לך. (אין לי מושג מדוע השורה לא מתחילה היכן שהיא אמורה להתחיל). תיקנתי את העימוד, מה שמיד גרם למשפט בסוגריים שלך להיות חסר משמעות, מה שמייד גרם לי להבין שגם זו דוגמא טובה לאי-שלמות. תראה משהו מעניין. חוסר השלמות שמתגלה כאן, לא באה מאיזה כוחות קוסמיים שלא מאפשרים שלמות (אם כי, ייתכן שיש גם כוחות כאלה). היתה בחירה בחוסר השלמות הזו. הרי אם המאמר המוסגר חסר שלמות, יכולת להסירו ואז, לעניין זה, חוסר השלמות הזו היתה מתפוגגת.
לדעתי אתה לא צודק. מסביר: לא ייתכן שאני אסיר משהו שסייר אחר כתב ובכך אחשוף את חוסר השלמות של הישראליובלוגידה שבכלל מאפשרת צנזורה קטלנית שכזו. בעולמי המושלם-עלאק רק קוראת יכולה להסיר מה שקוראת כותבת ואז הייתה כמובן גורמת למה שאני כתבתי (לפני שהיא הסירה) להיות חסר משמעות ובכך חושפת את מה שאני כתבתי להחלטה שלי האם להסיר את מה שכתבתי או לא, מה שכמובן בלתי מושלם בעליל מאחר וזו החלטה כפויה כמעט שכן אם אבחר לא להסיר את מה שכתבתי אני משאיר משפט חסר משמעות שכתבתי ובכך חושף אותי למחשבות נוגות של קורא מזדמן על מידת חוסר שפיותי בכך שאני מפזר בקלילות פושעת משפטים חסרי משמעות לאורך ולרוחב הבלוג. נו, כמו שאמרתי, חוסר המשמעות נובע מבחירתך ולא מחוק טבע קוסמי. כל מה שעשית זה לנמק את בחירתך במערכת ערכים שאתה תופס את עצמך מחוייב לה (ושבאיזה אופן שלא כל כך מובן לי, אומרת, שאם לא תשאיר את דבריה של קוראת חסרי פשר, דבריך, או מעשיך, יהיו חסרי פשר. מן דרוויניזם כזה).
עוד לא גמרתי. נניח שתגיד - כל הבעייה נובעת מאי התאפקותה של קוראת. לו הסתירה את התיסכול שיש לה מהטעות, לא הייתי נאלץ לתקן אותה ולא הייתה נוצרת הבעייה. גם זה לא פיתרון כי אז אי השלמות הייתה בחוסר יכולתה של קוראת לבחור באי ההסתרה ולהודות בחוסר הידיעה שלה, בלי לגרור סדרת פעולות החושפות את אי השלמות שלה או שלי.
מכאן נובע שחוסר השלמות הוא באי הידיעה, לו ידעה קוראת כל שיודע אני ואני כל שיודעת קוראת, לא היינו חשופים לאי שלמות.
שים לב שאני לא מנסה להציב גבולות לשלמות, ברור שיש דברים שגם אני וגם קוראת לא יודעים, וככל שהם מתגלים על ידי חכמי מדעי הרוח, החברה והטבע, כך נוצר שוב פער ידיעה, החושף את אי השלמות של אלה שעדיין אינם יודעים. אבל כל עוד הם אינם יודעים שהם לא יודעים הם יכולים לחיות בעולם שכלליו מושלמים, כלומר בשלמות.
אני מדבר על חשיפה לאי שלמות, החשיפה לאי שלמות היא שמחנכת אותנו להיות חשדנים ולצפות לאותו יום נמהר שבו נגלה עוד טפח ממה שחשדנו בו, אך לא היינו בטוחים בקיומו. זהו היום שבו מצד אחד אנו שוב הופכים למושלמים כי שוב אין דברים שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים אותם אך מצד שני שוב מתחזקת בנו התחושה שזהו מצב זמני, כי שוב למדנו משהו שלא ידענו. לא הבנתי