דובלין, 17 ביוני, 1904. שתיים אחר חצות. במיטת הזוג בלום.
נוכחים: בלום, מולי.
ומצד שני
בפוסט של החמסה השנייה כתבתי שבלום לא מאשים את מולי על נאפופיה ושבכלל, האשמה אינה עניין ביוליסס. עד סוף הפרק, מסתבר שמולי מאשימה את בלום בנאפופיה. הפער הזה, מסמל יפה את מיוחדותו של פרק זה בכלל יוליסס ובתפקידו כמילה האחרונה של יוליסס.
מבחינות מסויימות, פרק זה עומד אל מול כל שאר הפרקים.
עד פרק זה, הארועים ביוליסס סופרו מנקודות מבט שונות, שמשתלבות זו בזו, סותרות זו את זו, מאתגרות זו את זו או תומכות זו בזו. פרק זה הוא מנקודת מבט יחידה, שאינה מופרעת אף לרגע ואינה נתמכת לרגע. האם זו התשובה לפרקים כולם? נראה לי יותר נכון, משקל נגד לפרקים כולם. זו נקודה שצריכה הרחבה. איזה חלק של המונולוג עומד על המאזנים מול פרקי הספר. כלל המונולוג, כלומר, כלל הפרק, הוא שעומד אל מול כל השאר. כאן, המקום שבו את מעירה, זו פסקת ההרחבה הראשונה, כל דברי בהמשך, הם המשך ההרחבה. כן.
עד פרק זה, יוליסס היה סיפור על גברים וכפי הנראה מסופר על ידי גברים (למעט קירקי שהמספר אותו קלוש אם בכלל). פרק זה הוא נקודת מבטה של אשה על אותו סיפור.
בכל הפרקים עד כה, לסביבה היתה נוכחות משמעותית. כאן, אמנם אפשר לזהות שהדיבור מתקיים במיטה בחדר השינה של הבלומים ושגם בלום נמצא בה, אך הסביבה קלושה, כמעט ואין לה השפעה על הנאמר.
סטיבן ובלום, הדמויות המרכזיות עד לפרק זה, הם דמויות תוהות, מתלבטות ומתחמקות מהכרעה, ככל שניתן וכשבכל זאת הן מכריעות, ההכרעה היא לאחר שיקול ארוך ומייגע, עד חוסר טעם ומופרכות. מולי פוסקת כמעט ללא הרהור והופכת את פסיקותיה כמעט ללא הרהור (את הצעת הנישואין היא שקלה). אין לנו מושג על זיונים של סטיבן, בלום אונן פעם אחת וחסרים לו שלושה קונדומים. מולי מזדיינת ללא הרף ומתכוונת להמשיך בכך ובהזדמנות ראשונה, לעשות וי גם על סטיבן.
פרק זה מבין אחרת, את כל מה שסופר עד אליו. הסיפור אותו סיפור, אך מובנו שונה.
לו מה שסופר עד פרק זה, היה מנקודת מבטו של בלום, אז אפשר היה לומר שיוליסס שוב מדגים את שהודגם מליון פעם, שלאנשים שונים נקודות מבט שונות (ראשומון, גברים נשים וונוס מאדים וכד'). אך מה שסופר עד פרק זה, היה מנקודות מבט שונות שמשתרגות זו בזו, מתערבבות זו בזו, משפיעות זו על זו וכן הלאה, ואילו כאן, כאמור, מדברת נקודת מבט אחת, בלתי עקבית בעליל ועל אף זאת, בשום שלב אינה מתיישבת עם מה שסופר עד כה.
מה שכדאי לשים לו לב, שיוליסס מביא לנו לגבי אותו עניין, הן את הסיפור כפי שהוא עולה מנקודות המבט השונות המקיימות ביניהן קשרים סבוכים והן את הסיפור כפי שהוא עולה מנקודת המבט האחת, הבלתי עקבית. יוליסס מביא את שני הסיפורים האלה מבלי לנקוט עמדה ביניהם ומבלי לסנתז ביניהם. זה מה יש ואת סידור הבלגן הוא משאיר לקורא.
אולם, בלום, נציגו של הסיפור הראשון ומולי, המספרת של הסיפור השני, כל אחד מהם, על פי דרכו וסיפורו, החליטו לחיות יחד והרגע, כל אחד מהם גם אישרר את החלטתו זו. אם כך, על פי יוליסס, שני הסיפורים האלה, השונים כל כך זה מזה, שרואים את המציאות באופן שונה כל כך זה מזה, מוכנים לחיות יחד זה עם זה. אמנם אין כאן הבטחה לאושר, ויתכן שזה גם לא עונה על קריטריון האהבה של קוראת. אלה חיי שיתוף חשוב להדגיש, שיתוף מתוך מחלוקת ומבלי לטשטש את המחלוקת. זוהי נקיטת העמדה של יוליסס. רעיון מעניין שמוקדם לי מדי להגיב אליו. שיתוף מתוך מחלוקת קיים גם בין סטיבן לבלום. טוב נו, בטח שהם משתפים פעולה, זה בכלל לא חכמה, הרי סטיבן ובלום הם מאותו צד, הצד ששוקל את הדברים על פי רב משמעותם. המובן מאליו הוא שהם ישתפו פעולה, המחלוקות ביניהן הן כל הזמן לצד הכרה בהיבטים אחרים לאותו עניין, שעל אלה הם מסכימים. אין שסע ביניהם. הם מורגלים בלחפש להבין את הצד השני. בעצם זה הרי מה שהם עושים כל הזמן. מה שיוליסס מביא לנו כאן, זו טענה מרחיקת לכת, שגם הנחרצפכים עשויים להגיע למסקנה שאפשרי שיתוף עם הצד השני, על אף השסע בין בני אדם. בלום הקדים ואמר זאת מפעם לפעם. אנחנו זוכרים שאמר שאנגליה ואירלנד יש להן די אינטרסים ויכולת לחיות בשיתוף, על אף השסע ומבלי להמעיט במשמעותו של השסע. עכשיו יוליסס מדגים לנו את האפשרות הזו כסבירה, מהצד השני, של אלה שרואים רק את השסע בין ישויות ומייחסים לשסע הזה חד-משמעות. נדמה לי שאתה מקצין את ההבדלים בין בלום למולי כדי שיתאימו לתיאוריה. מדוע שרב-משמעות וחד-משמעות לא יוכלו לדור בכפיפה? יכולים, זה מה שיוליסס מדגים לנו. כדי להבין את חשיבות ההדגמה, יש לזכור, להבין ולכבד טענות שמדגישות קונפליקטים בין בני אדם ובין קבוצות. לזכור, להבין ולכבד אותן, זה אומר לא לטשטש אותן, לא לבטל את ערכן. מסר לחיים. זה יפה.
קול ענות חלושה (קוראת)
יוליסס אף פעם לא אמר לי, הקוראת, כיצד לחשוב. הוא הציג בכל נושא רצף של רעיונות ואפשרויות והותיר אותי לנפשי.
מבחינה זו הפרק האחרון אינו שונה. גם מולי מציגה שפע של אפשרויות ורעיונות הנוגעים למגוון רחב של נושאים.
הבעיה היא תחושת הרדידות והשטותניקיות המתלווה לדבריה ומחשבותיה ("אלוהים איזה דברים מופרעים מסתובבים לי בראש לפעמים" (837), ואשר יצרה בי ככל שהתקדמתי בקריאתו, התנגדות וחוסר סבלנות.
כמו בכל הפרקים, כך גם כאן, ג'ויס הקצין דמות והתנהגות ויצר קריקטורה של החיים. (תודה לאליקו על הרעיון), אך את ההקצנה שכאן היה לי קשה יותר לבלוע ולעכל. אולי כי ג'ויס יצר דמות נשית (היחידה בספר) גרוטסקית, פטפטנית ושטחית שגרמה לי לשאול האם הוא מתאר כאן "כל אישה" והאם זו אמונתו ותפיסתו לגבי נשים באשר הן.
מולי בלום היא אוצר בלום (819) של הבלים, סקרנות וחרמנות, ושל הרצון לנסות ולהתנסות בכל מה שהחיים מזמנים לה. המחשבות שלה נועזות ואולי לא נורמטיביות, אבל המעשים שלה נמצאים בתלם המרכזי של החיים.
הבחירה שלה להינשא לבלום מעידה על הפשרות שהיא עשתה ועושה, בדיוק כמו כולנו, פשרות שניתן לחיות איתן כי הן "יותר טוב מכלום". אני לא שלם עם המונח 'פשרה', שאת מייחסת למולי. היא שוקלת בין אפשרויות שונות ומכריעה בעד אחת מהן ודוחה את האחרות. זו לא פשרה, זו הכרעה. פשרה, זה אמצע הדרך בין אפשרויות, או קוקטייל כלשהו שלהן וזה לא מאפיין במובהק את מולי. יכוליות.
אולי יש במולי גם תקווה ואופטימיות "כן אמת או לא זה ממלא לך את היום ואת החיים תמיד יש על מה לחשוב כל הזמן וכל דבר שאת רואה כמו עולם חדש" (816), מה אופטימי, או תיקוותי בדברים האלה? הנכונות והסקרנות לראות במציאות "הרגילה" את החדש זו אופטימיות בעיני. למרות הקיטורים שלה היא מזכירה קצת ילד קטן שיש בו שמחת חיים. ממממ, תראי מה הדבר שממלא לה את היום, השיפוט. היא כל היום עסוקה בלפסוק אם זה אמת או לא. וזה, כי זה ממלא את היום. כלומר, מן בילוי שכזה. נראה לך כזה פאן? נכון שהיא שיפוטית, אבל מי שמצליח לראות כל הזמן "עולם חדש" הוא מי שמצליח לעניין את עצמו, לאתגר את עצמו בחידושים. יחד עם זאת בעיני השיפוטיות שלה רחוקה מפאן. אתה יודע מה? אולי מה שקרה לי כאן הוא נסיון לא להיות שיפוטית מדי בקשר למולי. נסיון למצוא בה גם משהו חיובי אחרי שקטלתי את דמותה. נשארת שיפוטית, רק הפכת מקטגורית לסנגורית. נכון. האם יכולה להתקיים קריאה מכל סוג שהוא ללא שיפוטיות? קריאה היא תהליך מורכב, לכן לא ניתן לבודד קריאה שיפוטית טהורה, או קריאה אחרת טהורה. כך שמדובר על לאן מופנית תשומת הלב של הקריאה. יש קריאה שתשומת הלב היא שיפוטית (וגם השיפוטיות לעצמה היא מורכבת ולכן ניתנת לסיווג) ויש הרבה סוגים נוספים. למשל, קריאה שתשומת הלב מופנית להבנת הטקסט. קריאה כזו לא עוסקת בקיטרוג וגם לא בסינגור. היא באה על חשבון תשומת הלב השיפוטית. לדוגמה, תראי את ההבדל שמצאנו בין הפרק האחרון של יוליסס, שתשומת הלב בו היא שיפוטית במובהק, לבין שאר חלקי יוליסס, שתשומת הלב שבהם רחוקה משיפוטיות. אך אני נותרתי עם תחושת חמיצות מסוימת.
אם חיפשתי שיא או תחושת התעלות, לא מצאתי אותם בפרק הזה, המסיים האם הכרחי שיצירה תסתיים בשיא או תחושת התעלות?. אולי לא הכרחי אבל לי היו ציפיות וגם אם לא היה להן כל בסיס, עדיין הן היו קיימות. נדמה כאילו הספר הסתיים עוד קודם (איני יודעת היכן, סוף מסויים אפשר למצא בסוף הפרק הקודם. סוף מסויים אפשר למצא בהגיעו של בלום לביתו. סוף מסויים אפשר למצא במפגש הבזק עם דמותו ההזויה של רודי, בסוף קירקי. ביוליסס יש הרבה סופים וזה מה שמונע סוף חד-משמעי, כלומר, שיאי) ואת המון המילים שג'ויס רצה להוסיף, הוא דחס כאן, בפרק הזה. אז למרות ואולי בגלל שטף המילים הפטפטני והקולני, הספר הזה הסתיים מבחינתי, בקול ענות חלושה.
זו אכזבה מסוימת שאני עוד צריכה לפתח ולהבין לעומקה.אי אפשר לנתק את הרושם לגבי הכתוב, מן הרושם לגבי אופן הקריאה שלנו בפרק הזה. מזמזנו אותו וגררנו עליו את רגלינו, עד שיצא ממנו כל הטעם. יש בזה משהו, אבל לא הייתי רוצה לתלות רק בצורת הקריאה את המשמעות. לא אמרתי רק, אמרתי שאי אפשר לנתק בין הטקסט של יוליסס לאופן הקריאה. בעצם אפשר, אך זה מצריך ניתוח עדין, שראוי לעשותו נכון. מבחינת עין, יוליסס הסתיים בפרק הקודם. בנקודה הגדולה. לענ"ד, כמובן.
אני שותף לתחושה ששיטת החמסה, שהיא רעיון גאוני כשלעצמו וטיפלה באופן יוצא מן הכלל בכל פרקי הספר, אפילו הבלתי מובנים ביותר, התמוטטה ברעש גדול בפרק האחרון.
האינטואיציה הראשונית שלי הייתה לקרוא את כול הפרק האחרון בנשימה אחת, כמו שהוא כתוב, ואולי הייתי צריך להתעקש שכך נעשה. מעניין שדווקא אז עלה הרעיון (ואף התממש): לקרוא עמוד ביום :) נראה לי נכון, שהיינו קוראים את כל הפרק ברצף, או לפחות מאיצים את הקריאה. אך גם לו היינו מקפידים על השיטה שהצליחה עד כה, חמישה עמודים ליום, שיטת הקריאה לא היתה מחבלת כל כך בקריאה. מה שנעשה זה חמסות אנורקטיות, כשבין חמסה לחמסה יומיים שלושה של חופש, זה בכלל לא דומה לשיטה שניהלה אותנו עד כה. כל זה, לא פוטר אותנו מלחפש להבין, מה בפרק זה דווקא, גרם לנו לנטוש את השיטה שכולנו אומרים עליה, שהיא מוצלחת כל כך. הרי מיום הקריאה הראשון היתה חתירה עקשנית לפרק את מסגרת הקריאה, ובכל זאת היא החזיקה מעמד עד לפרק זה. כך גם מפוקפקת ההצעה להסביר זאת בלחץ של החיים שמחוץ ליוליסס. הרי כבר מהיום הראשון, הינו קשורים לחיים שמחוץ ליוליסס ובכל זאת, עד לפרק זה, מצאנו, כל אחד מאיתנו, את הפנאי לעסוק ביוליסס בעיקביות. כך או כך, יש גם מה להסתכל בגאווה, שעל אף הכל, סיימנו את הקריאה של יוליסס. נכון! כיפאק לנו! נכון!
בכל אופן יש לקח מעניין בכישלון הזה. ראינו שג'ויס תמיד, אבל תמיד, נמצא צעד אחד לפני קוראיו. מחליף סגנונות כתיבה כלהטוטן זריז וקורא את מחשבות קוראיו. בדומה להארי סלדון, ממציא הפסיכוהיסטוריה של אסימוב שחזה הרחק מעבר למותו.
אבל סלדון כשל כשהגיע "הפרא" כמה עשרות שנים לאחר מכן ושיבש את מהלך ההסטוריה שצפה סלדון, ואילו ג'ויס מנצח אותנו בכל וגם במשחק החמסות, מאה שנים כמעט לאחר כתיבת הספר, בהמציאו פרק השם את השיטה הזהירה של דפי הגמרא היומיים ללעג ולקלס. כאמור לעיל.
אז מה לנו כי נלין על סופר מצטיין כל כך בראיית הנולד? אהבתי את זה שהזכרת שהסופר להטוטן זריז וקורא מחשבות. אולי היינו צריכים להתעמק יותר בקלפים של מולי. לא מאוחר לעשות זאת. שעשוע בלבד :) אז מה? שעשועים זה גם שווה. יאללה, בלי להתחמק, תוציאי את הקלפים וספרי לנו מה הם אומרים לענייננו. לא ולא. למה לי? שאחר כך תגיד שאין לזה הוכחות בטקסט?
אם למשל, הקלפים יאמרו שבפיסקה הראשונה ביוליסס כתוב: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ...", אני יכל לומר על כך- יש לזה הוכחות בטקסט, אין לזה הוכחות בטקסט, או להתעלם. לא בסדר?
הדיפלומות
התעודות בגודל מלא, נשלחות אליכם במייל ברגע זה. התרגשתי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
