היבט אחר של עניין הקריאה המשתפת (אלי)
בהקדמה לסיכום הקריאה המשתפת, אמרתי שמהותה של קריאה כזו היא הדו-שיח בין הדעות השונות. הביטוי הכי משמעותי לדו-שיח בבלוג שלנו, היה בפריצות הצבעוניות בתוך הפוסטים. על הגרפיקה של הדו-שיח הזה, אמרתי באותו מקום, שחוויתי אותה כתוקפנות. מעניין. אני לא חוויתי את הפריצות הצבעוניות כתוקפנות, אלא ככלי העבודה היחידי האפשרי בדו-שיח מהסוג שהתקיים כאן. אז נכון שלפעמים נפלו לנו פוסטים, ונמחקו פה ושם הערות, אבל כל אלה היו חלק מהמשחק ובעיניי הפכו לשעשוע ולאתגור טכנולוגי נוסף. במשחק, שעשוע ואתגור טכנולוגי, יכל להיות אלמנט תוקפני. בוודאי שבאותם משחקים שיש בהם שני צדדים, זה לעומת זה. כאן, במקרה הזה, עומדת חווית תוקפנות שאני משתף אותכם בה, ולעומתה עומדת חוויה שעין מדווחת עליה, והיא שונה. היא לא סתם שונה, היא הפוכה והיא אומרת שהיא לא רואה את החוויה שלי, אלא מבעד להיפוכה. המשחק, או השעשוע שעומד כאן, הוא של זה לעומת זה. גם אם אין בו הכרעה, זהו מצב שמכוון להכרעה. הדרך היחידה להתחמק מהעימות הזה, היא הכרה בכך שלמצב מסויים יכולות להיות לגביו חוויות שונות, שאחת מהן היא תוקפנות. אבל, כל עוד מדובר בהכרה תאורטית באפשרות הזו, כשלמעשה, כל אחד חווה חוויה שונה, נשארנו במצב שכל אחד הוא לעומת האחר, כלומר, מצב שהוא ביסודו תוקפני, גם אם הוא לא מוכר ככזה. רק כשההכרה באפשרויות השונות היא גם חווייתית, מתאפשרת הפנמת היחיד את האפשרויות השונות ובכך, היחיד כבר לא נמצא רק בעמדת עימות עם האחר, אלא יכל לגבש איתו הבנות משותפות. למשל, הבנה שהמחלוקת היא לא רק מתוך עימות, אלא גם מתוך ברור משותף של הדברים. זו הסיטואציה שממנה אני יכל לספר לכם על חוויית התוקפנות שלי ועל אף זאת, החוויה הזו לא חוסמת בפני את האפשרות לנהל דו-שיח שמבקש הבנות משותפות, זאת מכיוון שלצד חווית התוקפנות מהפריצות הצבעוניות, אני גם חווה שיתוף בדיאלוג הצבעוני. מודגש כאן, ששתי החוויות השונות הן לגבי אותו דבר בדיוק.
מה שעולה בדעתי, זה שלדו-שיח יש צד תוקפני. אני אוהב דו-שיח, אני חושב שהדו-שיח שהתקיים כאן בבלוג היה ועדיין, חשוב מאוד, מעניין מאוד, פורה מאוד ומענג. בדרך כלל, זה האפיל על חוויית התוקפנות. אין זה אומר שהצד התוקפני שבדו-שיח נעלם, הוא הודחק. מי שחוווה חזק יותר את הצד התוקפני שבדו-שיח, עשוי להרתע ממנו, או לחילופין להצטרף אליו, מתוך תפיסה שהתוקפנות היא העניין בו. האם בכל דו-שיח יש תוקפנות? לא נראה לי. (נניח שיחת אוהבים לאחר זיון). רק באותו מרכיב בשיחה שמבקש להגיע לעמדה מוסכמת.
הצד התוקפני של הדו-שיח, עולה ממחשבה שדו-שיח הוא מאבק ששואף להכרעה וזה אומר, שהנחת המוצא של דו-שיח כזה היא, שיש בו מי שמנצח ומי שמפסיד. במקרה האלגנטי יותר של מחשבה זו, המנצחים והמפסידים בדו-שיח הם לאו דווקא בני אדם, אלא דעות והשותפים לדו-שיח, שותפים לכמיהה שתנצח הדעה היותר נכונה. מגישה זו יכל לעלות למשל המשפט 'אשמח לגלות שאני טועה'. משותף לשתי גישות אלה שדו-שיח הוא מאבק, כלומר, שהתוקפנות מהותית לו.
ציינתי בהקדמה, שהקריאה הקבוצתית מחפשת קונצנזוס. שזה אומר דעה אחת מוסכמת לקבוצה. כדי להגיע לדעה מוסכמת דרושה הכרעה בדרך כלשהי. ומכאן, תוקפנות כלשהי, ברמה זו או אחרת, לפחות גלומה (ולעניין זה, שיכנוע הוא סוג של תוקפנות גלומה, וכך גם הליכים דמוקרטיים הכרעתיים, אפילו שהם לגיטימיים).
אולם, האיפיון הנכון יותר של מה שעשינו כאן, הוא קריאה משתפת. זו שלא מבקשת הכרעה, אלא, שיתוף בדעות, ליבונן יחד, הכרתן, הבנתן. קריאה כזו מבקשת את הרב-משמעי שכל כך הרבה עסקנו בו ביוליסס. ולא את החד-משמעי, שהקריאה הקבוצתית מבקשת. הדו-שיח שמקיימת הקריאה המשתפת, הוא בעקרון לא תוקפני. אלא אם כן אתה/אני/אנחנו גוררים את הצורך להיות "צודקים" גם לכאן. הצורך להיות "צודקים" קשור לחלוטין בתפיסה שדו-שיח שואף להכריע בין צודקים לטועים. כאמור, זו לא התפיסה האפשרית היחידה של דו-שיח. הצורך להיות צודק אינו קשור לסוג השיח אלא לסוג המשוחח.
אז מהיכן, חווית התוקפנות שחשתי? לתלות את זה בגרפיקה, זה לא מעניין.
שני גורמים נראים לי:
ייתכן שגם אם העניין המרכזי בדו-שיח הוא המשתף, יש בו גם צד המבקש הכרעות, אפילו שהוא מודחק. הצד התוקפני הזה, אפילו שהוא מודחק, מוצא לו דרכים משלו לבוא לידי ביטוי ומכאן תחושת התוקפנות שחוויתי.
ייתכן גם, שבין הגישה המשתפת לבין הגישה ההכרעתית מתקיים דו-שיח. הדו-שיח בין שני אלה, יכל להיות משתף, כשהצד המשתף, מבקש לשתף את הצד ההכרעתי. או, כשהצד ההכרעתי מבקש להכריע. במקרה השני, גלומה תוקפנות. ואין להוציא מהדיון את המבנה האישיותי של כל אחד כי חוויית התוקפנות אישית היא. במקום שאחד חש תוקפנות, אחר לא חש בה. לעניין זה, מבנה אישיותי מסויים, הוא לא יותר מקוקטייל זה או אחר של גישות השיח השונות. כך למשל, יחיד מסויים יעדיף בדרך כלל סוג שיח מסויים על פני האחרים, אך אין זה אומר שהסוגים האחרים לא קיימים בו ולא משפיעים ואולי אף מהתלים בו. נראה לי, שזה עונה גם על הערותייך הקודמות. לא ממש עונה כי אתה נשאר עם גישות השיח ואני טוענת שישנם מרכיבים נוספים כמו אימפולסיביות מצד אחד או קונפורמיות יתר מצד אחר.
לקריאה הקבוצתית יש אחות חורגת. וזו הקריאה בקבוצה שמבקשת דווקא אחר המבדיל בין חבריה. אין לה עניין בשיתוף, ואין לה גם עניין בהכרעות, כלומר, אין לה עניין בדו-שיח מכל סוג. היא מבקשת להיות במה לייחודי שבכל אחד. עמדה כזו, תחווה תוקפנות הן מהעמדה שמבקשת הכרעה, אך גם מהקריאה המבקשת שיתוף. כיוון שהיא מדגישה את היחודי, היא עומדת הן למול הקריאה הקבוצתית,בכך שהיא מונעת את ההסכמה הקבוצתית והן אל מול המשתפת, בכך שהיא מרוקנת את השיתוף מערך. בכך שתי אלה יחוו את זו כתוקפנית. נראה לי, שגם לגישה זו היה ביטוי חזק בקריאה שלנו.
אז מה עניין הגרפיקה? הגרפיקה היתה רמז מוחשי. מרתק.
מעניין לעקוב גם אחר ההערות והתגובות שהעלה מישהו לפוסט של מישהו אחר. כלומר עד כמה היתה נכונות להבין את מה שנאמר בפוסט. יותר מפעם אחת אמרנו שאת הפוסט האישי אנחנו מעלים (לרוב) לפני שאנחנו קוראים את האחרים. שאלות והערות בגוף הפוסט היו במקרים רבים נסיונות להבין את הכותב ואת אמירותיו לגבי החמסה.
מיותר לנסות לשייך כל אחד מסוגי הקריאה שהובחנו כאן, לאישיות זו או אחרת. לפחות כאן, בין חמשתנו, כל אחד מאיתנו נקט במקרים שונים בכל אחת מהגישות האלה. כל אחד מאיתנו נקט לפעמים בגישה משתפת, לפעמים בגישה מייחדת ולפעמים בקבוצתית. זה לא אומר שלא ניתן לאפיין אישיות מסויימת על פי הגישה שהובילה אותו יותר במרץ ובכך להמעיט בחשיבות הגישות האחרות שנקט. סיווג כזה נובע מהחשיבה שמבקשת לייחד. הייחוד של כל אחד מאיתנו נובע מהגישה "השלטת" באופיו (ומעוד מרכיבים, כאמור לעיל).
הבהרת סוג הניתוח שאני עורך כאן למעלה (אלי)
(וזה גם התייחסות להערותיה של קוראת)
סוג הניתוח שאני עורך כאן אינו מקובל ואני רוצה להבהיר אותו בפניכם.
נקודת המוצא לשיח כלשהו, היא שהוא נערך בפני בני אדם שונים זה מזה. לו הם היו זהים, לא היה להם מה לשיח. אני מפתח כאן הבחנות לגבי שלושה סוגי שיח שעולים בדעתי: שיח משתף, שיח הסכמות ושיח מייחד. מובן מאליו שבני האדם, השותפים לשיח, הם הנוקטים בהם. סוגי השיח לא נמצאים באיזה ספרה שמחוץ לבני האדם המשוחחים. בוודאי שיש גורמים נוספים שמשפיעים על השיח וזה אומר, שלכל אחד מהמשתתפים יש אישיות מורכבת מאשר החלוקה לסוגי השיח השונים. אולם, אני מתמקד בסוגי השיח שהבחנתי בהם, מתוך עניין להבין אופיים וטיבם של הסוגים השונים ואת יחסי הגומלין האפשריים בין הסוגים השונים. זהו נושאו של הסעיף הזה בפוסט הזה – סוגי השיח שהיו מעורבים בבלוג. אני לא מחפש להבין כאן את כלל ההוויה האנושית וגם לא טוען שהוויה זו מתמצת בסוגי השיח השונים. אני גם לא מבקש להבין כאן, את כלל ההיבטים שהיו מעורבים בבלוג. הקשר בין סוגי שיח אלה ובין כל אחד מאיתנו הוא מסובך. כשאני מעלה בזכרוני את הדיונים כאן, אני לא יכול לומר שהיה מישהו שלא נקט בכל שלשת הסוגים. בוודאי שבסיטואציה זו או אחרת, לסוג שיח מסויים שבו נקט משוחח כלשהו, היתה בולטות רבה יותר, על פני האחרות. אך סיווג כזה "יעלים" את העובדה המעניינת שכל אחד מאיתנו נקט בשלושת הסוגים ויהפוך את הדיון בסוגי השיח, לדיון המסווג את השותפים לשיח. לכן יש אפשרות וטעם לדון בסוגי השיח, מבלי לעסוק במי נקט באיזו גישה.
בהסתיגויות הבאות:
א. כיוון שהדיון אינו ביחודיותם של המשתתפים, אז המחשבה שעומדת ביסוד השיח המבקש את הייחודי שבכל אחד, לא מוצאת עניין בדיון הזה.
ב. כיוון שהוא לא מנסה להגיע להסכמה על סוג השיח הנכון יותר, אז המחשבה שעומדת ביסוד השיח המבקש את הסכמה כזו, לא מוצאת עניין בדיון הזה.
ג. מכאן, שעניין בדיון הזה יש רק למחשבה שעומדת ביסוד השיח השיתופי.
כיוון שלכל אחד מאיתנו יש, כך אני מאמין, את היכולת לשלושת סוגי השיח האלה, הדיון משותף לצד המשתף שיש בכל אחד מאיתנו.
או קיי
מעניין אותי לדעת אם אתה מוצא גם קשר בין סוגי השיח השונים לבין מה שקורה עם הצורך או אי הצורך של הקוראים לסכם את הקריאה המשותפת. שיטת הניתוח שאני משתמש בה מניחה, ששלושת הגישות השונות באות לידי ביטוי אצל כל אחד מהשותפים, גם אם בעצמות שונות. אין בה נסיון לשייך לקורא מסויים גישה מסויימת. הסיפור שהבאתי כאן למטה, מאייר יפה את הרעיון הזה. לסבא יש צדדים רעים ויש צדדים טובים. מאלה נובע כך, ומאלה נובע אחרת. העמדה או הפעולה האפשרית של כל אחת מהגישות, לדיון מסכם, נראית לי כקשורה לאופן בו היא פועלת בכל דיון שהוא.
מעניין שאתה לא מתייחס ליסוד הדינמי של דו שיח או ויכוח - מצב רוחי היום שונה מזה של אתמול, דברים שנראים לי חשובים היום , בטלים מחר. דעות שהייתי מוכן להילחם עליהם אתמול, שוב איני בטוח בהם כל כך היום. בינתיים למדתי משהו, שיניתי דעתי, הפכתי עורי, נרגעתי או להיפך.. ויכוח שניהלתי אתמול, כלל איני זוכר את פרטיו מחר ובטח שאני לא זוכר מה הייתה דעתי הספציפית. יש עוד משהו חוץ ממצב רוח, על המשהו הנוסף אני מדבר כאן.
זה הכל משחק שיכחה. תנועה ושיכחה.קונסטרוקציה ודקונסטרוקציה.
מה זוכרים? או , מכל מקום, מה אני זוכר? אני זוכר אנשים. ובמיוחד את סיגנונם. לא כל כך את דיעותיהם הספציפיות. אני זוכר עם מי נעים לי לשחק את משחק השיכחה ועם מי נעים לי עוד יותר. לא הבנתי. אתה אומר שדעותיהם השונות של אנשים לא מעניינות אותך, אלא רק אם נעים לך או לא נעים לך? בטח שמעניינות אותי, במיוחד אם מדובר בדיעה בנושא שמעניין אותי. אבל כעיקרון, יותר מהדעה מעניין אותי האדם שמחזיק בדעה. כאן, בפוסט הזה, העניין הוא, מה האדם שאתה מתעניין בו, עושה עם דעותיו.
חבר שלי סיפר לי הערב, שהבן שלו שאל אותו אם סבא בגן עדן או גהינום. החבר השיב לבן, שהחלק הטוב שבסבא בגן עדן, ואילו החלק הרע, בגהינום.
עוד סיפור
הכחשת השואה
פעם, בסוף שנות השישים, כשהייתי ילד, שוטטתי עם אבי בחוצות סן פרנסיסקו. זו היתה כידוע תקופה של ההיפים וסן פרנסיסקו היתה בירת ההיפיות. ניגש אל אבי היפי לבוש בלויי סחבות ושיער ארוך וביקש מאבי סיגריה. אבי הושיט לו סיגריה וכשזה כמעט אחז בה, אבי משך את ידו. באט וואי, שאל ההיפי בקול בכייני. ביקואוז אוף דיס, אמר אבי והצביע על כנף מעילו הבלוי. היה תפור שם פצ' של צלב קרס. יו, נרואו מינדד, אמר ההיפי בשברון לב. פאק אוף, אמר אבי. והלכנו. התפעלתי שאבא שלי יודע להגיד פאק אוף. והתפעלתי שאבי יודע להיות תקיף ולעשות תרגילים בעת הצורך. לא כל כך זכור לי, שאבא שלי נהג לתת סיגריה לעוברי בטל שביקשו זאת.
למה נזכרתי בסיפור הזה דווקא עכשיו? נגיד ביום השואה זה היה מתאים יותר להזכר בסיפור. אולי כי אני עסוק בלהבין אי-הבנה בין בני אדם. אחלה סיפור ואחלה תובנה.
לטענתי אין טעם להבין אי הבנה כי היא בת חלוף. יש טעם להבין הבדלי גישה והשקפה, דרך חיים של הזולת ואופן ראייתו. הבדלי אישיות. דברים כאלה.
כשמגיעים לאי הבנה צריך להרפות ולהמשיך מחר. עד אז אי ההבנות, רובן ככולן , נעלמותמאליהן. ובכל זאת אני מוצא עניין להבין את אי-ההבנה. במקום של אי ההבנה נמצא חוסר הנחת. המקום שיכול להתפתח למורסה כואבת. לכן כל כך חשוב להבין את המקום הזה. ההבנה מסתדרת עם עצמה בין כה וכה.
סיכום ביניים של הדיון התאורטי בקריאה השיתופית
הדיון הזה לא מוצה, הוא התברבר. אני אעלה כאן סדרת טיעונים מסכמים, שלא אטרח לפתח בשלב זה.
הקריאה השיתופית חייבת בשני סוגי קריאה, הייחודי והקונצנסואלי. זאת מכיוון ש:
אם אין ייחוד בדעתו של כל שותף לדיון, אין טעם לקריאה שיתופית.
אם אין הסכמות, אין שפה משותפת שאפשר לנהל בה את השיתוף.
אך באלה אין די לקריאה שיתופית.
אם דבריו של הזולת, מבטאים רק את ייחודיותו, אין בהם כדי לתרום דבר למי מהשותפים. בכך אין אינטרס שיחזיק את השותפות.
אם דבריו של הזולת, הם רק מאמץ להגיע להסכמות, הם מבטלים בכך את ערכה של דעת היחיד. התוצאה היא או עדר, או מלחמה ליצירת עדר. בכך מתבטלת השותפות. שותפות במובן של שותפות בין יחידים בעלי ערך.
מכאן שיש צורך בגורם נוסף לצד שני אלה - שכיניתי אותו חשיבה משתפת, או קריאה שיתופית. תפקידה הוא לשמוע מה יש ליחידים השונים לומר, לבחון את דבריהם ואת הגיונם ולאפשר ליחידים להעשיר את דעותיהם באמצעות דעות הזולת.
כמו שמתקיים קונפליקט בין שני הסוגים הראשונים, כך מתקיים קונפליקט בין כל אחד מהם, לבין הקריאה השיתופית. הקריאה השיתופית מקבלת את היחודיות, אך לא מקבלת, שהייחודיות היא חזות הכל. וכך היא מקבלת את ההכרח שבקונצנזוס כלשהו, אך לא מקבלת, שקונצנזוס הוא חזות הכל. היא גם לא מקבלת את הנסיונות של שני אלה, לבטל זה את זה.
באופן מעשי, שלשת סוגי המחשבה הופיעו כאן בבלוג. למשל:
כאשר מי מאיתנו אמר דבר מה ולא טרח להסבירו, אפילו שנתבקש, מה שפעל זה רצון להסתגר בייחודיות. לאו דווקא. ברוב המקרים, לפחות אצלי, פעל חוסר הזמן להתעמק בכיוון הזה של השיחה, התעמקות שהיתה באה על חשבון תגובה אחרת או פירסום תודעתון חדש. בחלק מהמקרים האחרים פעל חוסר יכולת להסביר בכתב ניואנס עדין וקשה לניסוח. לא חושבת שמשנה אם תגדיר את העניין כ"חוסר זמן" או כל סיבה/תירוץ אחר. הרעיון נכון. היו מקרים בהם דבקנו בייחודי לנו מתוך קושי ומיעוט רצון להבין את האחר או מתוך אי הבנה של הנאמר ותלינו את זה ב"חוסר זמן". כל דברי מתייחסים אך ורק לאנשים עסוקים שיש להם גם קשיי קומוניקציה.
כאשר מישהו התעקש על עמדה מנוגדת, מבלי לשקול אפשרות שגם העמדה שמנוגדת לשלו, יש בה טעם והגיון, מה שפעל, זה רצון להשליט עמדה אחת.
כאשר המשכנו להשתתף בבלוג, על אף אלה, מה שפעל זה רצון בשיתוף.
מה שעשית כאן מבהיר היטב את הרעיונות שהעלת לאורך הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
