| 9/2007
חוויית קריאה - הרגע בו התחלתי להבין את יוליסס (אלי)
באאולוס הבנתי שעקרון "זרם התודעה" לא זורם יותר וצריך למצא דחוף עקרון מארגן אחר ליוליסס. אאולוס הוא טקסט ערוך גרפית במופגן. להגיד שאאולוס זה זרם תודעה של איזו שהיא דמות, זה לרוקן את המושג ממשמעות. אם אאולוס אינו זרם תודעה, אז מכלול יוליסס לא יכל להיות מוסבר על פי עקרון זה. לכל היותר, קטעים מיוליסס. בסקילה וכריבדיס הבחנתי במשהו, כל דמות שהשתתפה שם, צדדה בעמדה עקבית מסויימת כלפי האמנות (למעט אחד, שצידד בשתי עמדות סותרות). האנשים שם לא שקלו, הם התווכחו ביניהם. אחד מהם, שופרא, הציע לעומתם, כלומר, אף הוא התווכח, שצריך לייצג את כל הצדדים. אחרי שאחד הקולניים יותר עזב, סטיבן סחף את כל האחרים לאמץ את עמדתו. המעמד הזה חרג מהאופן שזיהינו אצל בלום וגם סטיבן (שכאן מתנהל לגמרי שונה מאיך שהכרנו אותו. הוא נחרץ) לשקול דברים. הם התווכחו עם עצמם. הוויכוח בפרק זה הוא על הדרך להבין את האמנות. זה האסימון שנפל לי, שיוליסס עוסק (לפחות בין השאר) בלהבין את היצירה האמנותית, כלומר, את עצמה ואת הקשר בינה לבין ג'ויס. וזה אומר שהמובן של יוליסס מסתבך ואנחנו בצרות. מכאן והלאה, כל פרשנות לגבי מה שכתוב, צריכה להבחן גם מתוך העובדה שיוליסס שואל "מה זה הדבר הזה" לגבי עצמו. על השיח הפרשני שאנחנו עורכים כאן בבלוג הזה, לגבי יוליסס, ליוליסס יש מה להגיד בנדון. זה מחייב פרשנות מאוד זהירה, על מנת שלא תדרוך על זנבה. כאן הבנתי שאנחנו בצרות וכאן גם התחלתי להבין את יוליסס, אחרת מאיך שקודם. אני חש שלא הצלחתי להבהיר לכם את חשיבות העניין. בסופ"ש זה, אני רוצה לעשות מאמץ נוסף. אם היתה זו נקודת מפנה והחלפת ה"רעיון המארגן" בספר למשהו אחר, האם זהו אכן הרעיון המארגן גם בפרקים שעד סקילה וכריבדיס? ברגע הזה, מה שהמעמד הזה הבהיר, זה את מה שלא הסתדר לפני כן. מעברים לא מנומקים בטקסט מזרם התודעה, לראליזם חומרי קיצוני, לסימבוליזם. למבנה החריג של אאולוס, לעיסוק הביקורתי במושג החלל/זמן ועוד סוגיות פילוסופיות.. כך, הוא גם יצר הנחות מסויימות לגבי איך שיראה ההמשך. למשל, שסביר שהעיסוק ביחסים בין צורה לתוכן, ימשך.
קריאה חוזרת של הסצנה אודות היצירה האמנותית בסקילה וכריבדיס.
האלגוריה
למעט סטיבן ומליגן, שאותם אנו מכירים מחוץ לפרק זה, כל תפקידם של האחרים מתמצה בלייצג גישה מסויימת. גם סטיבן הוא לא דומה לאופן שאנו מכירים אותו, הוא מצתמצם לגישה אחת. דומה הדבר לדמויות ב"כל אדם", שכל אחת מייצגת תכונה אנושית אחת ומה ששפועל על "הבמה", זה אינטראקציה בין התכונות המבודדות השונות ובינן לבין "כל אדם". כלומר, הדמויות הן אלגוריות והמחזה הוא אלגוריה. וזה אומר, שהדמויות הן לא מאמץ לחקות בני אדם חיים ממשיים, מציאותיים, אלא נסיון להמחיש מושג. בכל אדם, תכונות אופי, כאן ביוליסס פרק זה, שיטות פרשניות. כמו שם, כך גם כאן, כל אחד מהמושגים טוען באמצעות דמותו, שהוא הנכון ומתאמץ להמחיש את צדקתו ובכך להכריע את האחרות. מקובל שאלגוריה, מטרתה להמחיש לקח מוסרי (ולא למשל, לבדר. לעשות נעים, בשפתו של אפי). ובכן, מה הלקח שעולה מהסצנה הזו שביוליסס. שאין לנו כלים להכריע בין הדעות השונות לגבי יצירת האמנות. מי שרוצה, יכל לקחת את הלקח הזה קצת הלאה, ולומר שאין לנו כלים להכריע בין הדעות השונות לגבי כל עניין שהוא. אלא, שבהמשך של כל אדם, המעשים הטובים מכריעים את כל השאר. לא בכוח, לא בהגיון, לא באמרי טעם, אלא פשוט האחרים פרשו (הם היו טרודים בעניינים אחרים. למשל, לנסח פוסט לבלוג). גם כאן בסקילה וכריבדיס, ההכרעה היא עקב פרישתה של דמות עסוקה, משפרשה, העמדה הרכילותית, זו שמבינה את היצירה על פי הביוגרפיה של מחברה, סוחפת אליה את כל העמדות האחרות להסכמה - לקונצנזוס. בעולם אלוהי, כלומר, שאלוהים הוא הנחת היסוד לכל דבר, הפרישה של אלה והתמדתם של אלה, היא בחסות האל. הפרישה וההתמדה הם לא מקריים, אלא הם בכוח האנרגיות שאלוהים מעניק לכל אחת מהן, או משהו כזה. לעולם החילוני, יש דרכים אחרות להסביר מדוע אלה פרשו ואלה התמידו עד לניצחון (שפרושו, הכנעת הדעות האחרות). אז הנה חומר למחשבה החילונית, מדוע העמדה שטוענת שיצירות נבחנות בהשוואה ליצירות מופת (כמו האמלט), היא זו שפרשה (או, בניסוח עבור אפי, מדוע זו העמדה היותר עסוקה בעניינים אחרים) ומדוע, כשדווקא עמדה זו פרשה, התאפשר בכך, דווקא לעמדה הרכילותית, להכניע את העמדות שנותרו. אולי הוא אומר משהו על התרבות המערבית של המאה ה-20? שהיא חפיפניקית, לא מעמיקה, על פני השטח... אולי, אני לא מוצא כאן ולא זוכר ממקום אחר בטקסט, משהו שתומך ברעיון כזה. ב"נאוסיקה" יש התייחסות ל"עיתונות נשים". שהיא מעצבת את ה"נכון"/"לא נכון" של גרטי וחברותיה. יוליסס מספר על כך, הוא לא מביע את דעתו על כך. שזה עדות לחפיפניקיות, רדידות וכזה, זו דעתך שלך, הקוראת.
עולה מכאן רעיון, שכשאנשים נמצאים בוויכוח, הם מתרדדים לאישיות חד-מימדית, זו המחזיקה בדעה שהם מבקשים להצדיק באותו רגע ושהכניעה (אני מקווה שרק זמנית) את כל צדדי האישיות שאינם תומכים באופן ברור בעמדה זו.
הפלורליזם
כשמוצגות העמדות השונות והוויכוח הבלתי מוכרע על פי ההגיון, מתבקש להניח פלורליזם. שזה אומר שלכל אחד יש את העמדה שלו וכולן ראויות להשמע. אולם מייד בהמשך, גם הפלורליזם מקבל ייצוג בדמותו של שופרא הקוויקר. כלומר, הפלורליזם אינו עקרון-על, שמסביר את העמדות השונות ואת היחס הנכון כלפיהן וביניהן, אלא הוא עוד עמדה בין העמדות השונות. כשנאמר שכל העמדות האחרות התיישרו על פי עמדתו של סטיבן, ברור שגם הפלורליזם נכנע לעמדה של סטיבן. מכאן נובע, שיוליסס הוא לא יצירה פלורליסטית. יוליסס לא דוגל בפלורליזם, אלא רואה בה עוד עמדה מני עמדות אחרות. וזה אומר ששפע העמדות שמוצגות בו, לא ניתנות להסבר פלורליסטי (יצוגו של שופרא, זה המייצג את העמדה הפלורליסטית, נלעג. "בעל החלומות היפה וחסר ההשפעה, שנכשל במגע עם העובדות הקשות של המציאות."). ומכאן, אפשר גם לגזור, שהעמדה של יוליסס כלפי העמדות השונות לפרושה של היצירה יוליסס, אינה עמדה פלורליסטית, שאומרת משהו כמו, כל אחד והקריאה האישית שלו את יוליסס וכל שיטות הקריאה השונות ראויות באותה מידה. ההפתעה היא לא רק מהלעגת העמדה הפלורליסטית, נושאת דגל חרות המחשבה המערבית הקדושה, אלא גם מכך שהיצירה יוליסס מתערבת, אמנם במרומז, בשיח, או הוויכוח על פרשנותה ואומרת, שעמדה פלורליסטית לא ממצה אותה, היא רק עוד עמדה אחת מבין האחרות.
ג'ויס לא צריך להגיד על הפלורליזם שהוא עקרון-על. העובדה שקיימות דעות שונות, מוצגות דעות שונות, נאמרות בספר דעות שונות, מציגה את דעתו של המחבר על המושג "פלורליזם" כעקרון-על. הדיבור בקולות שונים אומר שהיצירה כולה "טבולה" ברעיון הזה. המחבר יוצא מנקודת הנחה שאנחנו מכירים את המושג. בכל זאת, יוליסס מציג, לפחות כאן, את הפלורליזם באופן נלעג. ומספר לנו שהפלורליזם נסוג כל רגע שהסיטואציה החברתית לא נוחה. לא סביר בעיני, שיוליסס, לפחות כאן, מזהה את עצמו עם מה שהוא מספר כאן על הפלורליזם. נראה לי שיוליסס מזוהה כאן עם עמדה שהיא מקיפה יותר מהפלורליזם ועמדה זו לא נסוגה כשהסיטואציה החברתית לא נוחה. כל עוד אין צורך בהכרעה יכול הפלורליזם להיות קיים. אמרת "הכרעה" או נצחון, סתרת את קיומו. שיט. אני סותרת את עצמי. או קיי. אני נשארת עם הדעה שלהלן ולא עם זו שמעל מילים אלו.
ועוד: העובדה שבסופו של דיון משתכנעים לבחור בדעה אחת אינה סותרת את הרעיון הפלורליסטי. הפלורליזם מוצדק בעצם קיומן של יותר מדעה אחת. נכון לאותו רגע שנבחרת דעה אחת, אין יותר מדעה אחת. מכאן שעקרון הפלורליזם, בטהרתו, מנוגד להכרעה. מעשית, העקרון הפלורליסטי, אינו העקרון היחיד בו דוגל אדם ממשי כלשהו. ישנם עקרונות נוספים שהוא ממזג ביניהם איכשהו ובטח אחד מהם מצדיק הכרעה. בכך, עקרון הפלורליזם לא השתנה, הוא רק נדחק קצת מפני עקרונות אחרים. וזה משתלב מצוין עם הרעיון שאין דעה אחת "שלטת". לכל אדם יש מבחר רעיונות ואמונות והוא משתמש בהם בהזדמנויות שונות ובמינונים שונים.
אז מה העמדה הפרשנית הנכונה כלפי יוליסס, או מה העמדה של יוליסס כלפי עצמה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
